העינויים ביום כיפור | 1

התורה מתארת בשלושה מקומות שונים את אופן ההתנהגות הרצוי ביום כיפור:

1. והייתה לכם לחוקת עולם, בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם. כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו. שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשתיכם חוקת עולם. (ויקרא טז, כט-לא)
2. אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפרים הוא, מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם והקרבתם אשה לה'. וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כפרים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלוקיכם. כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה. וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה. כל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל משבתיכם. שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב מערב עד ערב תשבתו שבתכם. (ויקרא כג, כז-לב)
3. ובעשור לחדש השביעי הזה מקרא קדש יהיה לכם ועניתם את נפשתיכם, כל מלאכה לא תעשו. (במדבר כט, ז)

בפסוקים אלו התורה איננה אוסרת באופן מפורש את האכילה, השתייה או הנאות אחרות אלא מצווה ש'נתענה' ביום כיפור עצמו. מהי הגדרת אופי 'עינוי' זה ומהי תכליתו? בנוסף, התורה מתארת את יום כיפור כ'שבת', ויותר מכך התורה אף מצמידה את הביטוי 'שבת שבתון' לציווי של 'ועיניתם'. מהו, אם בכלל ישנו, הקשר שבין 'ועיניתם' לבין 'שבת שבתון'?
 

חמשת העינויים

במשנה נאמרים הדברים הבאים:

יום הכפורים אסור באכילה ובשתייה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה, והמלך והכלה ירחצו את פניהם, והחיה [היולדת] תנעול את הסנדל – דברי רבי אליעזר. וחכמים אוסרים. (יומא עג ע"ב)

הגמרא מוכיחה כי הביטוי 'עינוי' כפי שהוא נאמר בתורה מתייחס להימנעות מאכילה ושתייה (יומא לד ע"ב). לפיכך, כולם מסכימים כי שני איסורים אלו הם מדאורייתא; מה שאומר כי רק הפרת שני איסורים אלו מחייבת את העושה אותם בכרת.

לגבי ארבעת האיסורים הנותרים הגמרא שואלת:

הני חמשה עינויים כנגד מי? אמר רב חסדא: כנגד חמישה עינויים שבתורה: "ובעשור" (במדבר כט, ז), "ואך בעשור" (ויקרא כג, כז), "שבת שבתון" (ויקרא כג, ג), "ושבת שבתון" (ויקרא טז, לא) , "והייתה לכם" (ויקרא טז, כט) – הני חמשה הוו ואנן שיתא תנן! [תשובה:] שתיה בכלל אכילה היא. (יומא עו ע"א)

הראשונים דנים בשאלה האם שאר ארבעת העינויים אסורים מדאורייתא או מדרבנן. רוב הראשונים טוענים כי איסורים אלו הם מדרבנן.[1] ראשונים אלו מביאים הוכחות רבות לביסוס עמדה זו. ראשית, מלשון שאלת הגמרא שהובאה לעיל, "הני חמשה עינויים כנגד מי?" ולא 'מה מקורם של חמשת העינויים הללו', ניתן ללמוד כי הגמרא ראתה את איסורים אלו כאיסורי דרבנן.

שנית, הראשונים מצביעים על ההבדלים ההלכתיים שבין איסורי האכילה והשתייה ושאר האיסורים. רק אכילה ושתייה ביום כיפור יכולים להביא לכדי עונש כרת. בנוסף לכך, במשנה מובא כי ר' אליעזר מתיר למלך ולכלה לרחוץ את פניהם וכן ליולדת לנעול נעלי עור. אם איסור הרחיצה הוא מדאורייתא, לא היינו מצפים למצוא יוצאים מן הכלל שכאלה.

באופן דומה, הגמרא מלמדת כי אם אדם התלכלך בבוץ או בצואה יהיה לו מותר לרחוץ את עצמו, ומי שיש לו גלדים על ראשו יוכל למשוח את עצמו בשמן כפי שהוא עושה בדרך כלל (יומא עז ע"ב). שוב, אילו האיסור היה מדאורייתא, לא היינו מצפים למצוא יוצאים מן הכלל שכאלה. התוספות ישנים מציע לומר כי דיון זה מהווה הבסיס למחלוקת ר' אליעזר וחכמים אך לבסוף הוא דוחה את אפשרות זו. 

בשל הבעיות שהוצגו לעיל, נראה שיהיה די קשה לטעון כי שאר העינויים הם מדאורייתא אלא אם נגדיר מחדש מה בדיוק אסור מדאורייתא או לחילופין נגדיר מחדש את הנחת היסוד שלנו, שלפיה באיסור דאורייתא אין יוצאים מן הכלל.

ר' אליעזר ממיץ, מחבר ספר היראים, טוען כי מדאורייתא יש רק איסור לרחוץ את רוב הגוף לשם הנאה. אמנם, מדרבנן אסור לרחוץ אפילו חלק כלשהו מן הגוף לשם הנאה. מלך וכלה שרוחצים רק חלק מגופם (את הפנים בלבד) הוחרגו מאיסור זה וכך גם מי שמכבס את אחד מאיברי גופו שהתלכלך (ספר יראים תכ).

באופן דומה, התוספות ישנים מציע (ודוחה) את האפשרות כי התורה אסרה רק את ה'מנעל', נעליים שמכסות את כל כף הרגל, אם כי ה'סנדל' שמכסה רק את החלק התחתון של כף הרגל אסור מדרבנן, למעט יולדת שלה הסנדל יהיה מותר (תוספות ישנים יומא עג ע"ב).

ר' נפתלי יהודה צבי ברלין (הנצי"ב) מגן בפירושו לשאילתות על עמדת רב האי גאון, שפוסק כי כל חמשת העינויים הם מדאורייתא (העמק שאלה קסז). הוא מסביר כי למרות שאכילה ושתייה כרוכים ב'אבידת נפש' – החיים תלויים בהם – ארבעת העינויים האחרים כרוכים בדרך כלל בהימנעות מהנאה. כביסה, סיכה או לבישת נעלי עור באופן כזה שלא כרוך ב'הנאה' לא נאסרו מדאורייתא אלא מדרבנן. מסיבה זו, ר' אליעזר מתיר למלך ולכלה לרחוץ את פניהם וליולדת לנעול נעליים, שהרי הם לא עושים זאת לשם ההנאה. באופן דומה, השאילתות מסביר כי ניתן לנעול נעלי עור כדי ללכת באזור שיש בו עקרבים, כיוון שבמצב שכזה לבישת נעלי העור לא נועדה להנאה. עמדה זו מאפשרת לנצי"ב להסביר את הפערים ההלכתיים שיש בין אכילה ושתיה ובין שאר העינויים.

דעות אלו מנסות לפתור את הקשיים הקיימים לכאורה בטענה שלפיה שאר העינויים אסורים מדאורייתא, ולהסביר את הפערים ההלכתיים בין אכילה ושתיה ובין שאר העינויים, אך הר"ן מציע גישה ייחודית שבה הוא מגדיר מחדש את האופן שבו אנו מבינים את מהות המונח 'איסור דאורייתא':

לפיכך היה נראה לי דכולהו מדאורייתא נינהו... ומסרן הכתוב לחכמים והן הקלו בהן כפי מה שראו והתירו כל שאינו נעשה לתענוג... (ר"ן על הרי"ף יומא א ע"א)

במילים אחרות, עיקר האיסור של 'ועיניתם את נפשותיכם' הוא מדאורייתא ופרטיו הספציפיים נקבעו על ידי חכמים. לפיכך, חכמים קבעו כי מלך, כלה ואדם שרוצה להסיר לכלוך מעל עצמו יוכלו לעשות זאת.[2]

האחרונים דנים בהרחבה בעמדת הרמב"ם ומתלבטים האם הוא מסכים עם מי שרואים את שאר האיסורים כאיסורים מדרבנן או שמא כאיסורים מדאורייתא. הרמב"ם כותב את הדברים הבאים:

מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחדש השביעי שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם". וכל העושה בו מלאכה בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר: "ובעשור וגו' כל מלאכה לא תעשו". ומה הוא חייב על עשיית מלאכה ביום זה? אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת. ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה...

מצות עשה אחרת יש ביום הכפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר: "תענו את נפשותיכם". מפי השמועה למדו: אי זה הוא עינוי שהוא לנפש? זה הצום. וכל הצם בו קיים מצות עשה. וכל האוכל ושותה בו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר: "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה". מאחר שענש הכתוב כרת למי שלא נתענה למדנו שמוזהרין אנו בו על אכילה ושתייה. וכל האוכל או השותה בו בשוגג חייב קרבן חטאת קבועה.

וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו או לנעול את הסנדל או לבעול. ומצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה שנאמר "שבת שבתון" – 'שבת' לעניין אכילה ו'שבתון' לעניינים אלו. ואין חייבין כרת או קרבן אלא על אכילה ושתייה. אבל אם רחץ או סך או נעל או בעל מכין אותו מכת מרדות. (הלכות שביתת עשור א, א; ד-ה)

מצד אחד, הרמב"ם כותב כי מי שמפר את אחד מארבעת האיסורים מקבל 'מכת מרדות', כלומר שארבעת העינויים הם מדרבנן. לעומת זאת, הרמב"ם גם כותב כי "מצווה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה" – ובכך הוא משווה לכאורה את איסורי האכילה והשתייה לשאר האיסורים. הר"ן טוען כי הרמב"ם אוסר את שאר האיסורים מדאורייתא (ר"ן יומא א ע"א ד"ה יום).

המגיד משנה (א, ה) חולק ומסביר כי הרמב"ם מבחין בין אכילה ושתייה שאסורים מדאורייתא ובין שאר העינויים שאסורים מדרבנן. מעניין להעיר כי הרמב"ם כותב הן בפירושו למשנה (יומא ח, א) והן בספר המצוות (מצוות עשה קסד) שחמשת עינויים אלו ידועים לנו 'מן הקבלה' (במסורת), מה שרומז לכך שכולם אסורים מדאורייתא.

הרב משה סולובייצ'יק, כפי שמובא על ידי בנו הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מעיר הערה מעניינת על דברי הרמב"ם. הרמב"ם מרמז לכך כי הביטוי 'שבת' חל באותה מידה הן על איסור המלאכה, האכילה והשתייה והן על שאר האיסורים. במילים אחרות, איסור ה'מלאכה' והדרישה לצום נובעות בעצם מאותו מקור הלכתי. הרב סולובייצ'יק מציג מספר רב של השלכות וביטויים מעשיים של עיקרון זה.

בהקשר לדיוננו נציין כי לשיטת הרמב"ם התורה לא אוסרת את האכילה, השתיה או כל הנאה אחרת אלא הדרישה היחידה היא 'לשבות' או להימנע מפעילויות אלו בדיוק כפי שאנו נמנעים מעשיית מלאכות אסורות. אכן, כפי שציינו לעיל, התורה מזכירה שוב ושוב את הציווי בנוגע לאיסורים השונים יחד עם ציווי ה'שבתון'.

אם כן, כיצד עלינו להבין את ה'עינויים' של יום כיפור? איזה תפקיד הם ממלאים ומדוע הם מכונים בשם 'שבתון'?

 

אופיים של ה'עינויים'

לכאורה, הביטוי 'ועיניתם את נפשותיכם' (ויקרא טז, לא; כג, כז; כג, לב; במדבר כט, ז) צריך להיות מובן כפשוטו: 'ועיניתם את נשמותיכם'. לכאורה, המטרה של העינויים היא ליצור סבל ולגרום לאי נעימות כדי להניע את האדם לחזור בתשובה. אכן, נראה כי הנחה זו מנחה את הגמרא, לפחות בתחילתה, בדיון הבא:

תנו רבנן: "תענו את נפשותיכם" – יכול ישב בחמה או בצינה כדי שיצטער? תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו" – מה מלאכה שב ואל תעשה אף עינוי נפש שב ואל תעשה.

ואימא היכא דיתיב בשימשא וחיים ליה [אם ישב בשמש ונהיה לו חם], לא נימא ליה "קום תוב בטולא [בצל]". יתיב בטולא וקריר ליה לא נימא ליה "קום תוב בשימשא" [משום שמצוות העינוי] דומיא דמלאכה – מה מלאכה לא חלקת בה אף עינוי לא תחלוק בו. (יומא עד ע"ב)

בתחילתה, הגמרא בבירור מבינה את החיוב לענות את נפשותינו כציווי לגרום לעצמנו אי נוחות. לאחר מכן הגמרא סוברת כי למרות שלא צריך לגרום לאי נוחות באופן אקטיבי, עדיין אין ספק שאסור לשפר את מצבנו הגופני באופן אקטיבי. לבסוף, הגמרא מסיקה כי כשם שמלאכה מתייחסת לסוג מלאכות ספציפיות שתמיד יהיו אסורות, העינויים מתייחסים לאופנים ספציפיים של עינויים, או הימנעויות, אשר חלים בכל המצבים. אמנם, הגמרא לא מציינת האם היא אוחזת בהנחת היסוד הראשונית שלה. כלומר, האם הגמרא עדיין מבינה כי התכלית העיקרית של העינויים היא לגרום לאי נוחות?

קודם לכן דנו במצווה לאכול בערב יום הכיפורים, וציינו כי שיבולי הלקט והתורה תמימה סוברים שיש לאכול יותר מן הרגיל יום לפני הצום דווקא כדי שנסבול יותר מן הרגיל במהלך הצום. ברור כי בעל שיבולי הלקט והתורה תמימה הבינו כי משמעות מצוות העינוי היא סבל מאי נוחות גדולה מן הרגיל במהלך יום כיפור. אמנם, רוב הראשונים (רש"י והרא"ש) מסבירים שהתורה מצווה עלינו לאכול בערב יום כיפור כדי שנחווה כמה שפחות אי נוחות במהלך הצום, או כדי שנבטא את השמחה על ההזדמנות שיש לנו לקבל כפרה על עוונותינו (רבינו יונה, ריטב"א).

נראה כי ראשונים אלו חולקים על הדעה הראשונה; הם לא רואים את הגדלת האי נוחות כתכלית היום. יתר על כן, לפי הרמב"ם, כפי שהסברנו לעיל, העינויים הם מימוש ציווי ה'שבתון', בדומה להימנעות מעשיית מלאכה. ככל הנראה, העינויים יתוארו טוב יותר כהימנעות מיצירת ממשק עם העולם החומרי – נסיגה מהפעילות היומיומית – מאשר כפעולה שנועדה לגרום להגברת אי הנוחות. ואכן, הפרקי דרבי אליעזר, שמשווה את עם ישראל למלאכי השרת שמנותקים לגמרי מהחומריות ומוקדשים כל כולם למימוש מצוות הקב"ה, מתאר ביתר דיוק את תפקיד העינויים (פרקי דרבי אליעזר מה).

כדי לחזור בתשובה שלמה ולהשיג כפרה שלמה, התורה מצווה עלינו לסגת מן העולם החומרי ולהתמקד בעולם הרוח, ולו ליום ולילה אחד בלבד. רק לגרום לצער ואי נוחות זו איננה כוונת התורה.

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג
עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג