ראש השנה | משמעות היום

ראש השנה, כפי שעולה מן הכתוב, הינו חג מסתורי במידת מה. מצוות התורה לגביו הינן:

וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ; יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. (במדבר כט, א)

בעוד שראש השנה איננו כרוך בעלייה לרגל כבשאר המועדים, הוא חולק עמם את איסור המלאכה, כמו גם את התואר 'מקרא קודש'. נראה כי ייחודיותו של ראש השנה באה לידי ביטוי בהיותו 'יום תרועה', הקול המיילל שמתואר בפסוקים שונים כיוצא מן השופר, החצוצרות, או הגרון האנושי. באופן דומה, התורה מלמדת דבר זה במקום נוסף:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'. (ויקרא כג, כג-כה)

גם כאן ראש השנה מתואר באמצעות המונח 'תרועה'. אמנם חז"ל הבינו את מונח זה כמתייחס למצוות התקיעה בשופר, אולם התורה משתמשת במונח זה על מנת לתאר את היום עצמו. באיזו צורה מאפיין המונח 'תרועה' את היום? ובכלל, מה התקיעה בשופר או בחצוצרה מסמלת?

לאורך התנ"ך אנו יכולים לזהות שתי הבחנות, אשר נראות כסותרות, המתארות את צלילים אלו, וממילא, גם את ראש השנה בעצמו.

מחד, הנביא צפניה מתאר את הזוועות שיעלו בגורלו של עם ישראל, באופן הבא:

הַס... כִּי קָרוֹב יוֹם ה' הַגָּדוֹל; קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד קוֹל יוֹם ה' מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר. יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל. יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה, עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל הַפִּנּוֹת הַגְּבֹהוֹת. (צפניה א, ז; יד-טז)

המונחים 'שופר' ו'תרועה' משמשים כאן בבירור על מנת לתאר משבר ומצוקה. באופן דומה, עמוס מתאר את התקיעה בשופר ואת תגובת העם:

 'אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ? אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר, וַה' לֹא עָשָׂה?' (עמוס ג, ו).

אכן, כאשר עם ישראל יוצא למלחמה, עליו להשמיע קול זה:

וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת; וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקיכם, וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם. (במדבר י, ט)

פסוקים אלו מתייחסים בבירור ל'יום תרועה' כיום של זעקה, משבר ומצוקה.

מצד שני, יש לתקוע בחצוצרות גם בשלושת הרגלים, כפי שמתואר בפסוקים בספר במדבר:

וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם, וּבְמוֹעֲדֵיכֶם, וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם, וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל-עֹלֹתֵיכֶם, וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם; וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹקיכֶם: אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם. (במדבר י, י)

באופן דומה, אנו מוצאים את התיאור הבא אודות שמחתו של עזרא בקריאת התורה של ראש השנה:

וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי... וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה, הוּא הַתִּרְשָׁתָא, וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן, הַסֹּפֵר, וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת-הָעָם לְכָל-הָעָם: "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלֹקיכֶם; אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ" כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם, כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: "לְכוּ. אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים, וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים, וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ; כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ; וְאַל תֵּעָצֵבוּ, כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם". וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם, לֵאמֹר: "הַסּוּ, כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ; וְאַל-תֵּעָצֵבו." וַיֵּלְכוּ כָל-הָעָם לֶאֱכֹל, וְלִשְׁתּוֹת, וּלְשַׁלַּח מָנוֹת, וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה; כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים, אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. (נחמיה ח, ב; ט-יב)

נחמיה מצווה על העם להתגבר על צערו שנבע מכישלונו בקיום מצוות התורה. במקום זאת, על העם לחגוג, משום ש'היום', ראש השנה, 'קדוש...לאדונינו'.

לסיכום, התנ"ך מתאר את ראש השנה הן כ'יום תרועה' - של יראה ופחד - והן כיום של שמחה גדולה.

 

ההתחבטות בשאלה האם ראש השנה הוא יום של זעקה ומצוקה או יום של שמחה והנאה באה לידי ביטוי גם בספרות ההלכתית. הגמרא מלמדת אותנו להגיד הלל במועדים ובשמונת ימי חג החנוכה, ושואלת מדוע ההלל (השלם) איננו נאמר בימי חג נוספים, כדוגמת ראש חודש, חול המועד פסח ופורים. ראש השנה ויום הכיפורים גם הם נראים כתואמים את דרישות אמירת ההלל; הם הינם 'מועדים', זמנים קבועים', הכוללים איסור מלאכה. ואם כן, מדוע הם אינם נכללים בימים בה נאמר ההלל?

... דאמר רבי אבהו: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה וביום הכפורים? אמר להן: אפשר מלך יושב על כסא הדין, וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו, וישראל אומרים שירה לפני?" (ערכין י ע"ב)

מהעובדה שהגמרא שואלת מדוע איננו אומרים הלל בראש השנה, נראה כי היא מניחה שבוודאי היה מתאים, אם לא חובה, להגיד את תפילת ההלל המשמחת בראש השנה. אולם, תשובת הגמרא איננה ברורה דיה. האם הגמרא מנסה להעלים כל אלמנט של שמחה והנאה מיום זה, או שמא היא מנסה 'למתן' במידת מה את אופיו של יום זה על ידי השמטת ההלל? באופן מעניין, הרמב"ם כותב על כך את הדברים הבאים:

אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל, לפי שהן ימי תשובה ויראה, ופחד, לא ימי שמחה יתירה. (משנה תורה הלכות מגילה וחנוכה ג, ו)

הרמב"ם מתאר את ראש השנה כיום של חזרה בתשובה, שמתאפיין ב'יראה ופחד', ובכל זאת הוא עדיין מציין שישנה מצווה מסוימת לשמוח בו.

ואכן, הראשונים חלוקים בנוגע לשאלה האם הציווי של שמחת יום טוב, מתייחס לראש השנה. מקורו של ציווי זה הינו בפסוק, 'ושמחת בחגך - והיית אך שמח' (דברים טז, יד). השאלה היא האם מצווה זו מצומצמת להקרבת שלמי שמחה, קרבנות אשר מובאים בשלושת הרגלים (בהם עולים לרגל) למטרת ריבוי השמחה, כשבמקרה כזה הציווי איננו יחול על ראש השנה, או שמא ציווי זה מתרחב לביטויים נוספים של שמחה גם מעבר לקרבנות אלו?

תוספות מניחים כי חובת שמחת יום טוב יכולה להתקיים רק על ידי הקרבת שלמי שמחה. ממילא, החובה לשמוח בחגים בימינו, בהעדרו של בית המקדש, חייבת להיות בהכרח מדרבנן. מאידך, הרמב"ם כותב:

שבעת ימי הפסח, ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים... וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב - הוא, ובניו, ואשתו, ובני בניו, וכל הנלוים עליו - שנאמר: "ושמחת בחגך" וגו'. אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים (שלמי השמחה), כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד כראוי לו.

כיצד? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות. והנשים, קונה להן בגדים ותכשיטין נאים כפי ממונו. והאנשים אוכלין בשר, ושותין יין שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין. (משנה תורה ו, יז-יח)

הרמב"ם מרחיב את הפרמטרים של מצוות השמחה ביום טוב ומכליל בכך ביטויים נוספים של שמחה. ברור כי תוספות אינם יכולים לטעון שהחובה לשמוח בחגים מתייחסת גם לראש השנה, שהרי בזמן זה אין חובה להקריב שלמי שמחה. אולם, הרמב"ם, שמרחיב את ההגדרה של שמחת יום טוב, עשוי להחיל את מצווה זו גם על ראש השנה. אכן, כפי שראינו לעיל, הוא מתאר את ראש השנה כיום ללא 'שמחה יתירה', אך למרות זאת כן עם שמחה. יתר על כן, הוא אומר בראשיתו של מקור זה שהמצווה איננה מתייחסת לחג הפסח וחג הסוכות בלבד אלא גם ל'שאר ימים טובים' שהם לכאורה חג השבועות, ראש השנה ויום הכיפורים.

ר' אריה לייב גינזבורג דן בסוגיה זו בספרו 'שאגת אריה' (קב), ופוסק שבהכרח קיימת מצוות שמחת יום טוב בראש השנה, שהרי ישנן מלאכות מסוימות המותרות בראש השנה כדוגמת מלאכת 'אוכל נפש' אשר נעשית לצורך הכנת מזונות האדם לראש השנה. כלומר, הוא מניח שללא החיוב לשמוח, היה אסור לבשל בראש השנה.

 

המשנה דנה בשאלה אילו חגים מקדימים את הימים הראשונים של ה'שבעה' וה'שלושים' לשמירת דיני האבלות לאחר קבורתו של בן משפחה (מועד קטן יט ע"א). חכמים ורבן גמליאל חולקים האם רק מועד מתוך שלושת הרגלים מבטל שבעה, או שמא ראש השנה ויום הכיפורים גם כן?

ר' האי גאון (המאה השמינית) מסביר שרבן גמליאל, אשר פוסק כי 'ראש השנה ויום הכפורים כרגלים', טוען שמצוות שמחת יום טוב מתייחסת גם לימים אלו. ר' האי גאון מניח באופן ברור שמצוות השמחה היא זו המבטלת את ה'שבעה' (שאילתות פרשת חיי שרה ט"ו).

הרמב"ן לומד מן הפסוק בנחמיה שצוטט לעיל כי ישנה 'שמחה ואיסור להיות עצב' בראש השנה, ולפיכך, קיום ה'שבעה' וה'שלושים' מגיעים לסיומם בראש השנה (רמב"ן מועד קטן כד ע"ב).

השולחן ערוך פוסק כשיטתו של רבן גמליאל; ראש השנה ויום הכיפורים מבטלים את ה'שבעה' וה'שלושים' (שו"ע יו"ד שצ, ו. הרב סולובייצ'יק גם מתייחס לנושא זה, ב'שיעורים לזכר אבא מארי').

 

האמביוולנטיות ההלכתית הקיימת כלפי מהותו של ראש השנה באה לידי ביטוי גם בנוגע לשאלת התנהגות האדם בזמני הסעודה של החג. השולחן ערוך כותב:

אוכלים, ושותים, ושמחים ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת שובה. אמנם, לא יאכלו כל שבעם, למען לא יקלו ראשם - "ותהיה יראת ה' על פניהם" (שו"ע, או"ח תקצז, א)

המשנה ברורה מסביר שלמרות שראש השנה הינו 'יום דין', ציווי השמחה מחייב את האדם לאכול ולשתות, כפי שמובא בנחמיה (משנ"ב תקצז, א).

הרמ"א לעומת זאת (רמ"א או"ח תקצז, ג) מצטט את תרומת הדשן (רמה) אשר טוען כי ישנם כאלה אשר סוברים ש'מצוה לצום בראש השנה'. המגן אברהם, בהערותיו להקדמת פרק זה, מביא את הב"ח, אשר מספר שהמהרש"ל לא היה אוכל דג בראש השנה, משום שהוא נהנה במיוחד ממנה זו והוא רצה להגביל את עצמו בצורה כזו או אחרת. בנוסף, המגן אברהם מביא דיון בנוגע לשאלה האם ראוי לאכול בשר וללבוש בגדים חגיגיים בראש השנה.

בניגוד לדעה זו, המרדכי (מרדכי ראש השנה תשח) מביא את דברי ר' נחשון גאון, אשר אוסר להתענות בראש השנה משום השמחה שמהווה חלק בלתי נפרד ממנו. הט"ז (או"ח תקז, א) והמשנה ברורה (תקצז, יב) מסכימים לדעה זו.

 

ייתכן כי השאלה אודות מהותו וחווית ראש השנה יכולה להשפיע על תוכנן של התפילות והקריאות הנאמרות ביום זה. הרא"ש (ראש השנה ד, יד) ובנו, בעל הטורים (טור, או"ח תקפב), מתארים מנהגים שונים בנוגע לטקסט של תפילת שמונה עשרה ושל הקידוש בראש השנה. הם מצטטים את ר' שר-שלום, ר' פלתואי גאון ור' שמואל בן חפני, אשר מעידים כי בשתי ישיבות מרכזיות בבבל, נוסח התפילה של ראש השנה היה זהה לזה של מסגרת התפילה הסטנדרטית בשלושת הרגלים, הודאה לקב"ה על שנתן לנו 'מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון'. עם זאת, הטור מסיק שהמנהג הוא כדעתו של ר' האי גאון, המשמיט את ההתייחסות לשמחה. ניתן להגיד באופן ברור שחכמים אלה דנים על מהותו של ראש השנה והשפעתה על נוסח התפילה.

מענין לציין כי הפוסקים דנים לגבי האופן שבו יש להתפלל בראש השנה. הקיצור שולחן ערוך, לדוגמא, מתעד כי ישנם כאלה אשר נוהגים להתפלל את תפילות הלחש של ראש השנה ויום הכיפורים בעודם רכונים וראשיהם כפופים. באופן אישי הוא ממליץ להתפלל זקוף, 'ובלב כפוף ובדמעות' (קצוש"ע קכט, ב).

הרב עובדיה יוסף גם כן דן בנושא זה: האם אדם צריך להתפלל בשמחה ובהתעלות הנפש, או מתוך 'יראת הדין', בעודו בוכה? (יחווה דעת ב, סט).

הוא מצטט את ר' חיים ויטאל, המעיד כי האר"י ז"ל היה בוכה במהלך תפילות ראש השנה ויום הכיפורים. מאידך, הוא מציין כי הגר"א גורס שאין לבכות במהלך התפילות בראש השנה וכי החזן צריך להוביל את התפילות במנגינה המסורתית והחגיגית (מעשה רב רז). הרב עובדיה יוסף קובע כי מי שדמעתו מצויה רשאי לבכות, אך אסור לאדם להביא את עצמו לכדי בכי; במקום זאת, האדם צריך להתפלל בשמחה ובכוונה גדולה.

 

ברור כי העולה מן הדברים דלעיל הוא כי ראש השנה הינו חג מעט מבלבל. מן הפסוקים ועד לאחרונים המאוחרים, גדולי חכמינו התמודדו בשאלת מהותו וחווייתו של חג זה. נראה כי הבלבול הזה איננו מקרי. למעשה, כל פעולה אשר הינה בגדר ''עבודת ה'', כפי שדוד המלך מתאר, משקפת את דיאלקטיות זו. בספר תהלים שחיבר דוד המלך נוכל למצוא הן את הפסוק: 'עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה' (תהלים ק, ב) והן את הפסוק ההפוך: 'עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה' (תהילים ב, יא). מדרש תהלים שואל:

עבדו את ה' בשמחה. וכתוב אחד אומר עבדו את ה' ביראה (תהלים ב, יא), אם בשמחה היאך ביראה, ואם ביראה היאך בשמחה? (מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור ק)

המדרש מביא פתרונות שונים לבעיה זו. ר' אחא מציע שעל האדם לעבוד את הקב"ה בעולם הזה ביראה במטרה להגיע לעולם הבא בשמחה. באופן דומה, ר' אייבו מבחין בין תפילה, שבמהלכה השמחה היא הרגש העיקרי, ופעילויות אחרות, בהן היראה היא הדומיננטית. המדרש מציע סוג נוסף של פתרון גם כן: בשמחה יכול שלא ביראה ת"ל ביראה. במילים אחרות, שמחה ויראה אינן בהכרח סותרות אחת את השנייה; במקום זאת, הן מרכיבים אשר משלימים אחד את השני וחיוניים לעבודת ה' שלנו.

בהמשך, כשנדון בטעמים השונים למצוות התקיעה בשופר, אנו נציין שראש השנה הוא 'יום הרת עולם', 'יום בריאת העולם', שבמהלכו אנו ממליכים את הקב"ה למלך על האנושות כולה. לעמוד בפני הקב"ה ולקבל על עצמנו את עבודתו מעורר לא רק רגשות של פחד ואימה, אלא גם רגשות של אושר ושמחה. רגשות סותרים לכאורה הינם טבעיים עבור מי שבאמת חווה ומפנים את ראש השנה, תוך שהוא מגדיר את האופן הנכון לכל השנה כולה, שבמהלכה עבודתנו את הקב"ה מתנועעת בין שמחה ליראה, ולעתים אף מורכבת משניהם (שמעתי את רעיון זה בשנת 1992 מהרב מיכאל רוזנצוויג, ראש ישיבה, ישיבת רבינו יצחק אלחנן (YU)).

 

* סדרה זו מתורגמת מתוך ספרו של הרב ברופסקי שיצא באנגלית בהוצאת קורן-מגיד: Hilkhot Mo’adim: Understanding the Laws of the Festivals (Jerusalem: Maggid, 2013).