מצוות ערבה והושענא רבה

 

מצוות ערבה בבית המקדש

מלבד המצווה ליטול ארבע מינים, שמדאורייתא חלה בבית המקדש במשך שבעה ימים ויום אחד מחוץ לבית המקדש, הגמרא דנה במצווה נוספת שחלה בחג הסוכות – מצוות ערבה. המשנה מלמדת כי מצווה זו נוהגת במשך כל שבעת ימי החג בבית המקדש (סוכה לב ע"ב), והגמרא מביאה מחלוקת בנוגע למקורה של מצווה זאת:

לשיטת אבא שאול אמר זאת, האמר [הרי אמר] "ערבי נחל" כתיב [נאמר] בלשון רבים והן שתים, אחת ללולב ואחת למקדש ואם כן לדעתו הדבר מפורש בתורה.

אי לרבנן [אם לדעת חכמים], הלא הלכתא גמירי לה [בהלכה למשה מסיני למדו אותה], שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות הנטועות בסדר מסוים בתוך שדה בית סאה, שבגללן מותר לחרוש שדה סמוך לשנת השמיטה, על אף שבדרך כלל יש להוסיף מן החול על הקודש,

וכן מצות ערבה שבמקדש וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, הם הלכה למשה מסיני. (סוכה מד ע"א)

לפי אבא שאול, מצוות ערבה במקדש היא מדאורייתא ואילו לדעת חכמים היא הלכה למשה מסיני – מסורת עתיקה שהתקבלה בסיני. המשנה מתארת כיצד נערך הטקס בששת הימים הראשונים של סוכות:

מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלים ונקרא "מוצא", והיו יורדין לשם ומלקטין משם מורביות (ענפים) של ערבה, ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן היו כפופין על גבי המזבח, ובאותה שעה תקעו והריעו ותקעו בשופרות.

בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא" (תהלים קיח, כה). ר' יהודה אומר: אומרים היו: "אני והו (אחד משמות ה') הושיעה נא". (שם מה ע"א)

לאחר שהביאו את הערבות ממוצא העמידו אותן בצמוד לקרנות המזבח ('זוקפין'). ערבות אלו היו די ארוכות; הגמרא מתארת כי ערבות אלו "היו ארוכות וגבוהות אחד עשר אמה, כדי שיהו גוחות (נשענות ונכפפות) על המזבח אמה". תקעו בשופר, הקיפו את המזבח פעם אחת ואמרו את פסוקי 'אנא השם' או 'אני והו'.

למרות כי המשנה מתארת את העמדת הערבות בקרנות המזבח, מובאת בגמרא מחלוקת אמוראים בנוגע לשאלה האם מצוות ערבה מתקיימת באמצעות 'נטילה' (לקיחה) או 'זקיפה' (הצמדת לקרנות המזבח) (שם לג ע"ב). יחד עם זאת, גם לטענת הסוברים כי מצוות ערבה מתקיימת באמצעות ה'נטילה', הצמדת הערבות לקרנות המזבח מתקיימת לפני (רמב"ם הלכות לולב ז, כג-כד) או אחרי (רש"י סוכה מג ע"ב ד"ה והביאום; תוספות שם מה ע"א ד"ה זוקפים) ה'נטילה'.

הגמרא מייחסת זאת לשאלה אחרת: האם הלולב או הערבה נלקחים מסביב למזבח מדי יום? הגמרא מניחה כי אם מצוות הערבה מתקיימת באמצעות ה'נטילה' אז חייב להיות כי הערבה היא זו שנלקחת מסביב למזבח. אם בכל זאת מצוות הערבה מתקיימת באמצעות ה'זקיפה', אז ארבעת המינים, ולא הערבה, הם ככל הנראה אלה שנלקחים מסביב למזבח (שם מג ע"ב). הגמרא מסכמת כי מצוות הערבה מתבצעת על ידי ה'נטילה'. לכן, לפי חלק מהדעות, המזבח הוקף על ידי הערבה (רש"י שם ד"ה והביאום; ראו גם אור זרוע שטו). אחרים טוענים כי גם אם מצוות ערבה מתקיימת על ידי 'נטילתו', ההקפה עדיין נעשית על ידי הלולב (רמב"ם הלכות לולב ז, כג; ר"ן סוכה כב ע"א ד"ה וגמרוה; ראו גם אור זרוע שטו).

עד כה ראינו כי הערבות ככל הנראה 'ניטלו', הועמדו בצמוד למזבח ולאחר מכן הקיפו את המזבח פעם אחת בכל יום. שאלת הראשונים היא מי למעשה ערך את הטקס הזה בבית המקדש. כמה ראשונים מסבירים כי רק הכוהנים קיימו את מצווה זו (רש"י סוכה מג ע"ב ד"ה שלוחי; ראו גם תוספות ד"ה שלוחי); באופן כללי, רק כהנים שאינם בעלי מום הורשו להיכנס לשטח הר הבית שבין האולם והמזבח (ראו כלים א, ט). אחרים טוענים כי אפילו 'זרים' (מי שאינם כהנים) היו מקיפים את המזבח.[1]

גם הילקוט שמעוני קובע כי סדר ההקפה היה באופן הבא: "כל ישראל, גדולים וקטנים, נוטלים את לולביהם בידיהם הימנית ואתרוגיהם בידיהם השמאלית, ומקיפין אחת" (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשג).

מעניין להעיר כי לפי הריטב"א, למרות שרק הכהנים לקחו את הערבות, העמידו אותן בצמוד לקרנות המזבח והקיפו אותו, שאר האנשים היו לוקחים את הערבה בעודם עומדים בעזרה, חצר בית המקדש (ריטב"א סוכה מג ע"ב ד"ה ופרקינן; ראו גם ר"ן שם כא ע"ב ד"ה גרסינן).

 

הושענות במהלך חג הסוכות בימינו

למרות שהגמרא לא מביאה תיעוד של שחזור מצוות הערבה לאחר חורבן המקדש, מקורות מוקדמים יותר כדוגמת סידור רב סעדיה גאון (עמ' רלח) מתעדים כי היה מקובל שהקהילה, בראשות שליח הציבור, הייתה מקיפה את הבימה. מנהג זה התפשט לרוב קהילות התפוצות ורב האי גאון מעיר כי הוא לא שמע על מקום שבו זה לא היה המנהג (אוצר הגאונים סוכה מג ע"ב). לעומת זאת, שיבולי הלקט כותב כי ככל הנראה זה לא היה המנהג באיטליה (שיבולי הלקט סדר חג הסוכות תסט). כיום נהוג להקיף את הבימה אחרי הלל (שערי תשובה תשנא, כ) או אחרי מוסף (טור תשנט-תשס; ראו אגרות משה אורח חיים ג, צט) עם הלולב, תוך כדי אמירת תפילות ההושענות של היום הספציפי שבו הן נאמרות.[2]

השולחן ערוך מתאר כי נוהגים להביא ספר תורה לבימה (שולחן ערוך תשס), או כפי שכותב הרמ"א – להביא את כל ספרי התורה לבימה (רמ"א שם) ולהקיף את הבימה כפי שהיו מקיפים את המזבח בבית המקדש מצידו הימני. למרות שאנחנו לא נוטלים לולב בשבת, עדיין נוהגים להגיד את ההושענות ביום זה. השולחן ערוך פוסק כי גם מי שאין לו לולב מקיף את הבימה, אך הרמ"א כותב שמי שאין לו לולב לא משתתף בהקפות. לסיום, הרמ"א פוסק כי אבל אינו מקיף את הבימה. המשנה ברורה, שמצטט את הגר"א, מסביר כי כיוון שהקפת המזבח עם הלולב הייתה אופן הביצוע העיקרי של מצוות "ושמחת לפני ה' אלוקיך שבעת ימים", האבל, אדם לא מאושר, לא משתתף בטקס זה (משנה ברורה שם ט). בדרך כלל, מי שאין לו לולב, והאבלים גם כן, מחזיקים בספרי תורה בזמן ההושענות.

 

הושענא רבא בבית המקדש

מצוות ערבה בבית המקדש ביום השביעי של סוכות, המכונה הושענא רבא, שונה משאר ימי החג בשני אופנים. ראשית, המזבח היה מוקף שבע פעמים ולא רק פעם אחת:

ואותו היום בשביעי של סוכות (הושענא רבה) היו מקיפין את המזבח שבע פעמים. בשעת פטירתן (פרידתן ויציאתן) משם מה היו אומרים: יופי לך מזבח, יופי לך מזבח! ר' אלעזר אומר כך היו אומרים: ליה, לה', ולך מזבח, ליה, לה', ולך מזבח. (סוכה מה ע"א)

יש המפרשים את הפסוק "ארחץ בניקיון כפי ואסבבה את מזבחך ה', לשמע בקול תודה ולספר כל נפלאותיך" (תהלים כו, ו-ז) כתקדים לכך כי הקפת המזבח מהווה צורה מסוימת של הלל (ראו למשל באבודרהם סדר תפילת סוכות). בנוסף לכך, הירושלמי מציע כי לקיחת הלולב סביב המזבח שבע פעמים מהווה כעין 'זיכרון' לשבע הפעמים שהקיפו את העיר יריחו טרם כיבושה (ירושלמי, סוכה ד, ג). הכלבו (עב) מצטט את המהר"ם מרוטנבורג שהביא ראיה מן המקורות להשוואה זו: הקפת המזבח מקבילה להקפה של 'עיר', במקרה הזה העיר יריחו, כפי שאומר הפסוק: "אסובבה בעיר" (שיר השירים ג, ב). פרשנים אחרים מציעים הסברים שונים לקשר שבין הקפת יריחו שבע פעמים לבין הקפת המזבח.

שנית, בהושענא רבא נלקחה הערבה בבית המקדש גם בשבת. נושא זה היה מקור למחלוקת גדולה בין החכמים והביתוסים. מחלוקת זו מובאת בגמרא:

פעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת, והביאו מרביות (ענפים) של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה כדי להשתמש בהם בשבת. והכירו בהן בייתוסין שהיו במקדש, והם חלקו על חכמים שיש מצוה בערבה ביום השביעי, ונטלום וכבשום את ענפי הערבה תחת אבנים, כדי שייאסר על חכמים לטלטלם בשבת משום איסור מוקצה.

למחר הכירו בהן עמי הארץ שענפי הערבה מונחים מתחת לאבנים, והם היו מחזיקים בדברי חכמים, וכיון שלא היו בקיאים בדקדוקי מצוות ושמטום מתחת האבנים, והביאום הכהנים וזקפום בצידי המזבח. לפי שאין הבייתוסין מודים שחיבוט ערבה דוחה את השבת. (סוכה מג ע"ב)

הגמרא מסבירה שאין חשש שלקיחת הערבה תוביל לחילול שבת כיוון שהאחריות לעניין זה מוטלת על 'שליחי בית דין'. בגלל שמצוות נטילת לולב בבית המקדש הייתה יכולה להתבצע בשבת רק במצב שבו היום הראשון של החג היה נופל בשבת, חכמים לא רצו שמצוות ערבה, שאיננה מוזכרת בתורה במפורש, תיראה כחשובה יותר ממצוות נטילת לולב ולכן הם התירו לקחת את הערבה בשבת רק אם ביום זה חל הושענא רבא.

בנוסף להקפת המזבח, הגמרא מתייחסת למנהג מסתורי בשם 'חיבוט ערבה'. במקום אחר הגמרא מתארת את נטילת הערבה שהתקיימה מחוץ לבית המקדש ומספרת כך: "אמר החכם אייבו (אבי האמורא רב): הוה קאימנא [הייתי עומד] קמיה [לפני] ר' אלעזר בר צדוק ואייתי ההוא גברא [והביא אדם אחד] ערבה קמיה [לפניו] לקיים בה את המצוה, שקיל, חביט חביט, ולא בריך [לקח, חבט בה חבוט, ולא ברך] עליה" (סוכה מד ע"ב).

מהו אותו חיבוט ערבה שנעשה ביום השביעי של חג הסוכות? רוב הראשונים, כולל הרמב"ם (פירוש המשנה סוכה ד, ה וכן בהלכות לולב ז, כ-כא), מסבירים כי צריך להכות את הערבה על הקרקע או על כלי. לעומת זאת, רש"י מסביר שלא חבטו בערבה אלא נענעו אותה (רש"י סוכה מב ע"ב ד"ה והביאום וכן בדף מד ע"ב ד"ה חביט).

מה המשמעות של חיבוט ערבה? לכאורה, אם חיבוט ערבה מתייחס להנפת הערבה, אז הנפת הערבה דומה לנענוע ארבעת המינים – כפי שארבעת המינים משמשים כאמצעי שעל ידם משבחים את הקב"ה, כך 'ערבי הנחל' משרתים כאמצעי שעל ידו מבקשים גשם מהקב"ה. אמנם, אם חיבוט ערבה מתייחס להכאת הערבות על הקרקע או על כלי, כפי שסוברים רוב הראשונים, אז חייבת להיות משמעות אחרת לנוהג זה. ישנן שתי גישות נפוצות בנוגע לחיבוט ערבה.

מצד אחד, אפשר לראות את חיבוט הערבה כחלק מסדרת תפילות הגשמים הנאמרות בהושענא רבא, הזמן שבו נידונים על הגשמים (ראש השנה ב ע"א). הכאת הערבות על הקרקע עשויה לסמל כניעה או השתטחות. היא עשויה גם להביע את הצורך שלנו בגשם, שיכה בקרקע ויחדור לתהומות האדמה. מדוע משתמשים בערבה למטרה זו? הערבות, 'ערבי הנחל', גדלות באזורים רוויי מים וקיומן תלוי בהם. בנוסף לכך, חז"ל סוברים כי כל ארבעת המינים מקבילים לחלקי גוף האדם – הלולב מקביל לעמוד השדרה, האתרוג ללב, ההדסים לעיניים והערבות לפה – כל חלקי הגוף שמהללים את הקב"ה (ראו מדרש תנחומא פרשת אמור כח). בעקבות הדמיון בין הערבות לפה של בן אדם, האיבר העיקרי שבאמצעותו אנו מתפללים, הן עשויות להיות הכלי המתאים ביותר לממש את תפילותינו לגשם.[3]

מעניין להעיר כי הרב קוק, כפי שהובא על ידי הרב משה צבי נריה (מועדי הראי"ה עמ' 128), מציע הסבר אחר. המדרש מסביר כיצד כל אחד מארבעת המינים דומה לסוג אחר של יהודי. האתרוג, על ריחו וטעמו, מייצג יהודי שיש בו 'תורה ומעשים טובים'. ההדסים והלולב מייצגים יהודים בעלי מעשים טובים אך ללא תורה או ללא תורה אך עם מעשים טובים. הערבה, שאין לה לא טעם ערב ולא ריח נעים, מייצגת את אותם יהודים שאין להם לא תורה ולא מעשים טובים (ויקרא רבה ל, יב). המדרש היפה הזה מסביר כי כאשר נוטלים את כל ארבעת המינים ביחד הם מכפרים אחד על השני. אמנם, הרב קוק מבין את תפקידה של הערבה בצורה מעט שונה. הערבות מייצגות את 'עמי הארץ' – היהודים הפשוטים שמפגינים לעיתים קרובות התנהגות אינטואיטיבית, בריאה וטבעית (ראו סוכה מג ע"ב). בהושענא רבא, מסביר הרב קוק, אנחנו לא מכים את הערבות אלא מכים עם הערבות, ובכך מביעים להט דתי פשוט בתחנונינו לגשם.

מצד שני, הכאת הערבות יכולה בכל זאת לסמל 'מכות' במובן השלילי. למשל, הרב צמח גאון (תשובות הגאונים, שערי תשובה שמ), בתשובה לשאלה בנוגע לטעמו של מנהג זה, מביא את דברי אלה שמסבירים כי בחגים הקודמים (ראש השנה ויום כיפור) השטן קטרג ועם ישראל הדף אותו בעזרת כל המצוות שעשה. כמו כן, הם מסבירים כי מעתה ואילך, כל מי שיקום נגדנו לא יהיה מסוגל לשלוט עלינו וייפול ארצה. מספר מקורות קבליים מדברים על ההכאה במידת הדין.

יש המבינים את מנהג זה כסמל לקשר שבינינו ליהודים אחרים. למשל, הרב משה שטרנבוך, במאמר בעייתי למדי, כותב את הדברים הבאים:

ערבה הבאה בפני עצמה חובה עלינו לחובטה בקרקע. ולרמז בא לאלו הפושעים שנחלקו לכת בפני עצמם כגון הרפורמים, קונסרבטיביים ולאומיים וכדומה. באלו כיוון שבאו בפני עצמם החובה עלינו לחבוט אותם עד שיוכנעו ויושפלו ולא לקרבם כלל וכל שכן לאוגדם עימנו. בסוף לוקחין ערבה הבאה בפני עצמה וחובטין אותה לרמז שהנפרדים בפני עצמם שאין רצונם באגודה עמנו לאבינו שבשמים, חובתינו ללחום נגד ולחובטם לארץ וזוהי כוונה הראויה לכוון ברמז במצווה זו. (מועדים וזמנים, כרך א, עמ' 179, הערה א)

הסברו של הרב קוק שהובא לעיל עומד בניגוד גמור להסבר קשה זה.

 

הושענא רבא מחוץ לבית המקדש

הגמרא מסבירה כי מחוץ לבית המקדש מצוות ערבה התקיימה במשך יום אחד – היום השביעי, יום הושענא רבא (סוכה מד ע"א-מד ע"ב). האמוראים חלוקים בשאלה האם מנהג זה נחשב ל'יסוד נביאים' (תיקון של הנביאים המאוחרים) או ל'מנהג נביאים' (מנהג של הנביאים):

אתמר [נאמר] שנחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד] מהם אמר: ערבה יסוד נביאים שהנביאים חגי זכריה ומלאכי הם שתיקנו וקבעו מצוה זו של ערבה במקדש כחובה, וחד [ואחד מהם] אמר: ערבה מנהג נביאים היא, שאין זו מצוה קבועה שתיקנו נביאים, אלא מנהג עתיק שנהגו בו הנביאים והנהיגו אף את העם במצוה זו. ומעירים: תסתיים [תוגדר] הבעיה שלא היתה ברורה לנו תחילה, ונקבע כי ר' יוחנן הוא שאמר כי יסוד נביאים היא, שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היא.

הראשונים מסבירים כי ניתן לברך על 'יסוד נביאים', בדומה למצווה דרבנן, אך אין לברך על 'מנהג נביאים' (ראו רש"י שם ד"ה מנהג). הטור מצטט את ר' שמואל בן חפני שפוסק כי מחוץ לבית המקדש ערבה היא יסוד נביאים ולפיכך יש להגיד עליה ברכה (טור תרסד). לעומת זאת, רוב הראשונים[4], כמו גם השולחן ערוך (שם, ב), פוסקים כי ערבה מחוץ לבית המקדש היא מנהג נביאים ולפיכך אין להגיד עליה ברכה.

דרך אגב, הראשונים חלוקים בשאלה האם ניתן ללמוד מגמרא זו שלעולם אין לברך על מנהג (רמב"ם הלכות ברכות יא, טז) או שמא ישנם מנהגים מסוימים, כגון אמירת הלל בראש חודש (ראו תענית כח ע"ב), שעליהם כן ניתן לברך (רבינו תם, מובא בתוספות סוכה מד ע"ב ד"ה כאן).

עוד דנה הגמרא בשאלה האם הערבה שנלקחת בהושענא רבא צריכה להילקח בנפרד, או שמא אפשר להשתמש בערבה שניטלה עם הלולב. מספר ראשונים פוסקים בהתאם לדעת רב חסדא שמתיר ליטול את ארבעת המינים פעם נוספת כדי לקיים את מצוות ערבה (ראבי"ה תרמט; רא"ש ד, א), אך אחרים פוסקים שיש לקחת את הערבה בנפרד (רבינו חננאל מד ע"ב; רמב"ם הלכות לולב ז, כ). השולחן ערוך מביא את שתי הדעות (שולחן ערוך תרסד, ו). המשנה ברורה (שם כא) מצטט את הביכורי יעקב, שכותב כי אם נוטלים את הארבע מינים ולאחר מכן מפרידים אותם, מניחים את הערבות ולוקחים רק אותן (את הערבות) – יוצאים ידי חובה.

הגמרא גם כן מתייחסת לדרישות ההלכתיות המינימליות מבחינה פיזית של הערבה:

כיון שאמרנו שערבה צריכה שיעור, שואלים: וכמה צריך להיות שיעורה? אמר רב נחמן: שלשה בדי עלין לחין, כלומר: שלושה ענפים שיש בכל אחד עלים לחים ולא יבשים. ורב ששת אמר: אפילו עלה אחד ובד אחד. ותוהים על הלשון: עלה אחד ובד אחד סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר], שיאחוז בידו עלה אחד לחוד וענף לחוד?! אלא אימא [אמור] כך: אפילו עלה אחד בבד אחד יוצא בו ידי חובה. (סוכה מד ע"א)

הטור (תשסד) מצטט את רב האי גאון, שכותב כי למרות שהגמרא מכשירה ערבה בעל עלה אחד בלבד, הוא נחשב כ'מכוער' לשימוש עבור מצווה. לכן, הרמ"א כותב שצריך לקחת צרור ערבות, המכונה 'הושענות', על מנת לקיים את עיקרון 'זה א-לי ואנוהו: התנאה לפניו במצוות' (הידור מצווה).[5] המשנה ברורה כותב שצריך להחזיק לפחות שלוש, אם לא חמש ערבות בהתאם למנהג האר"י ז"ל (משנה ברורה תשסד, טז). המשנה ברורה גם כותב שיש לקשור את הערבות הללו יחד (שם יז). רש"י סובר כי אפשר שהערבה תהיה קצרה יותר משלושה טפחים, האורך המינימלי של הערבות כאשר הן נלקחות יחד עם ארבעת המינים (רש"י סוכה מד ע"ב ד"ה עלה). לעומת זאת, הר"ן חולק וטוען שכולם מסכימים לכך שענפי הערבה חייבים להיות לכל הפחות באורך של שלושה טפחים (ר"ן שם כב ע"א ד"ה וכמה). השולחן ערוך פוסק בהתאם לדעת הר"ן; למרות שמותר לקחת ענף אחד עם עלה אחד כדי לקיים את מצוות הערבה מחוץ לבית המקדש, על הענף להיות לפחות באורך של שלושה טפחים (שולחן ערוך תרסד, ד).

הראשונים דנים בשאלה האם בהושענא רבא יש להקיף את הבימה עם הלולב בלבד או שיש לעשות זאת יחד עם הערבה. השולחן ערוך פוסק כי נוהגים לקחת גם את הערבה (שם תרסד, ג). לעומת זאת, הרמ"א כותב כי עדיף שלא לקחת כלל את הערבה יחד עם הלולב (רמ"א שם ז). המשנה ברורה מביא את דברי האר"י ז"ל שהתנגד לנטילת הערבה יחד עם הלולב (משנה ברורה שם, כו-כז). המשנה ברורה כותב שבימינו נהוג לקחת רק את הלולב, להניח אותו כשמגיעים לתפילת 'תענה אמונים', ורק לאחר מכן לקחת את צרור הערבות (שם תרס, ח). יש הנוהגים כמנהג האר"י ז"ל ואינם מניחים את לולביהם עד לאחר הקדיש המלא ולאחר מכן לוקחים את הערבות וחובטים בהן.

מה אדם צריך לעשות עם ה'הושענות' (צרור הערבות) שלו? כפי שהזכרנו קודם לכם, הגמרא מתארת טקס שנקרא 'חיבוט ערבה', שנערך הן בזמן בית המקדש והן לאחר חורבן המקדש על פי האמור בגמרא (סוכה מד ע"ב). הראשונים חלוקים בשאלה האם הכוונה במונח 'חיבוט' היא להכאה בערבות או לניעור שלהן. השולחן ערוך מביא את דעת הרמב"ם ופוסק שיש להכות את הערבה על הקרקע או על כלי פעמיים או שלוש (שולחן ערוך תרסד, ד).

לעומת זאת, הרמ"א כותב שמקובל לנער ואז להכות את הערבות (רמ"א שם). המשנה ברורה מצטט את האר"י ז"ל, שכותב שיש להכות את הערבה חמש פעמים על הקרקע, ולאחר מכן להכות אותו על כלי כדי להסיר חלק מן העלים. ערוך השולחן כותב שהוא לא שמע על מנהג זה אך ממליץ לנער את צרור הערבות מעט לפני שמכים אותו (ערוך השולחן תרסד ב, ז).

 

המשמעות של הושענא רבא

בגמרא, יום הושענא רבא מכונה בפשטות 'יום השביעי של ערבה' (סוכה מב ע"ב); הביטוי 'הושענא' או 'הושענא רבה' מופיע במדרש (ויקרא רבה לז; מדרש תהילים יז, ה). למרות שמנהג הערבה שתואר לעיל מדגיש את ייחודו של יום השביעי של חג הסוכות משמעותו לא נידונת בתלמוד.

בתלמוד הירושלמי כתוב "וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן" (ישעיהו נח, ב) – זו תקיעה וערבה" (ירושלמי, ראש השנה ד, ח). כלומר, הושענא רבה דומה לראש השנה כיוון שגם בו משתמשים בחפץ ככלי תפילה. הזוהר מוסיף ואומר שהושענא רבה הוא יום דין: "ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא [ביום השביעי של החג, הוא סיום דין העולם, ופתקים יוצאים מבית המלך] " (זוהר, ח"ג, דף לא ע"ב).

הראשונים מרחיבים את הדיבור על היבט זה ומסבירים כי הושענא רבה הוא היום האחרון של תקופת הדין שהחלה בראש השנה (שיבולי הלקט שעא; ספר המנהיג, הלכות אתרוג לח). ואכן, כפי שמעיר הטור, אספקת המים של העולם כולו נידונת בחג הסוכות ומסיבה זו אנו מאריכים בתפילותינו בהושענא רבה בדומה ליום טוב (טור תרסד).

על בסיס היבט זה של הושענא רבה התפתחו מנהגים רבים. יש שרגילים ללמוד כל ליל הושענא רבה (ראו מגן אברהם שם). אחרים לומדים את כל ספר דברים, שבו מודגשים אהבת ה' ויראתו, בליל הושענא רבא (ראו ערוך השולחן שם יא). בנוסף, האחרונים כותבים כי נהוג שהשליח ציבור מתלבש בקיטל ואומר את פסוקי דזמרה הארוכים של יום טוב (למעט 'נשמת' ו'שוכן עד').[6] בהתבסס על דברי הזהר שהובאו לעיל נוהגים לברך איש את רעהו בברכת 'פיתקא טבא' – שתהליך הסיום של חיתום הדין אכן יהיה טוב

.

סיום חג הסוכות: היציאה מן הסוכה

לקראת סוף הושענא רבה אנו מתחילים לעבור מחג הסוכות לשמיני עצרת. המשנה מתארת את מעבר זה באופן הבא:

גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יו"ט האחרון של חג. (סוכה מח ע"א)

רבים נוהגים לאכול מעט בסוכה לפני סיומו של חג הסוכות ומתפללים כי "יהי רצון שנזכה לשבת בסוכת עורו של לוויתן" (רמ"א תרסד, א).

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי

תרגום: נתנאל חזן, תשפ"ג

עורך: יחיאל מרצבך, תשפ"ג