לחיזוק שיטת הראשונים בעניין כיוון התפילה

מאת הרב שמואל בירנבוים (מחזור ה')

תגובה למאמרו של הרב מדן

 

בעלון שבות-בוגרים, גיליון יב (אלול תשנ"ח, עמ' 9-15) ראה אור מאמרו המעניין של הרב מדן, "לשאלת כיוון התפילה" (להלן: המאמר). כדרכו בקודש, האיר הרב את עינינו הן בפרשנות לתנ"ך - הפעם בביאור תפילת דניאל, הן בסוגיות הש"ס והן בדיון ההלכתי הנובע מהן.

במאמר זה ישנו חידוש "פשוט" (כהגדרת המחבר), אך השלכותיו ההלכתיות עצומות: למנהג ישראל, בארץ ובגלויות השונות, הקובע שיש להתפלל לכיוון ירושלים אין כל מקור ממשי (אלא אם נחשיב תפילותינו כתפילת דניאל [1], כפתרון אותו מציע המחבר). גם פסקי הראשונים כתוס' וכרא"ש, ובעקבותיהם כל שאר הפוסקים, מקורם בהבנה לא מעמיקה (ואולי אף שגויה) של תפילת דניאל. כיוון שחלף זמן רב מאז כתיבת המאמר אביא את עיקרי הדברים, אך רצוי לקרוא את המקור בשלמותו.

תמצית המאמר

מאמר זה עיקרו דיון בשתי סוגיות העוסקות בעניין כיוון התפילה: האחת, הסוגיא ב"ברכות" (דף ל' ע"א), המכוונת אותנו לירושלים ולבית המקדש, ומנגד, הסוגיא ב"בבא בתרא" (דף כ"ה ע"א) המעלה אפשרויות נוספות: הרוצה להחכים – ידרים, הרוצה להעשיר – יצפין וכן הלאה. הדעה המקובלת על הראשונים ועל הפוסקים היא כי אין אפשרות ליישב בין הסוגיות, ואנו פוסקים להלכה כסוגיא ב"ברכות", שיש להתפלל לכיוון ירושלים. הרב במאמרו, מציע פתרון חדשני (ופשוט, כהגדרתו): הסוגיא ב"ברכות" עוסקת בזמן בית המקדש, בעוד שהסוגיא ה"אמוראית" מתייחסת למצב לאחר החורבן.

לפי חילוק זה, מאז החורבן אין חובה הלכתית להתפלל לכיוון ירושלים. הראשונים לא העלו חילוק זה כלל, ולטענת הרב המחבר הסיבה לכך היא תפילתו של דניאל, אשר חי לאחר החורבן ובכל זאת התפלל לכיוון ירושלים.

לטענת הרב, דניאל (ו', י"א) התפלל על חורבן ירושלים והבין כי בתפילתו (שהייתה בניגוד לגזרת המלכות) תלויה הגאולה, כהבטחת הנביא ירמיהו.

התפילה לכיוון ירושלים מבטאת את מטרת התפילה, וכשם שהרוצה להחכים ידרים, כך הרוצה בשיקום ירושלים יתפלל לכיוונה. בדברי הסיכום מעיר הרב כי תפילתנו אף היא כתפילת דניאל, שהרי מסתיימת היא בבקשה לבניית בית המקדש ו"הכל הולך אחר החיתום". הרב מודה כי דעתו של רבי אבון בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה) כי "אף בחורבנו פונים אליו" אינה מקבלת חילוק זה, אך זו דעת יחיד שאף ריב"ל חולק עליה.

הדברים אמנם, מעניינים מאד ובעיקר ניתוח תפילתו של דניאל, אך למרות זאת, באימה וביראה ניגש אני לערער על עיקריהם. מכיר אני ויודע את למדנותו וגאונותו של הרב המחבר, ואף על פי כן מוצא אני הקטן פירצה בגדר, אשר נועדה להגן על דעתם של הראשונים.

1. הסוגיא בברכות (דף ל' ע"א) מובאת ללא המשפט האחרון, שלענ"ד יש בו חשיבות מרובה[2]:

היה עומד בחוץ לארץ יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנאמר: 'והתפללו אליך דרך ארצם', היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר: 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת', היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר: 'והתפללו אל הבית הזה'… נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב - מחזיר פניו למזרח, בדרום - מחזיר פניו לצפון, בצפון - מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. א"ר אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קראה: 'כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות' - תל שכל פיות פונים בו.

לדעת המחבר, סוגיא זו עוסקת בזמן הבית ובתפילה דרך בית המקדש, ומשחרב אין לה מקום. אך המשפט האחרון (דברי ר' אבין) מביא את המקור לכך ש"כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד" ואינו מתייחס לבית אלא לתל. מימרא זו מזכירה לנו את הנאמר בירושלמי (ברכות פ"ד ה"ה)[3]:

עד כדון בבניינו בחורבנו מניין? א"ר אבון: 'בנוי לתלפיות' - תל שכל הפיות מתפללין עליו[4].

אמנם בבבלי לא מופיעה השאלה במפורש: "בחורבנו מנין?[5]" אך בעל המאמר והדעה זהים ונראה במפורש שהתפילה מכוונת לתל ולאו דווקא לבית המקדש[6]. יוצא איפוא שדעת ר' אבון איננה דעת יחיד בירושלמי אלא משקפת דווקא את מסקנת הסוגיא בברכות (שהיא לדעת המחבר הסוגיא המתייחסת לזמן הבית).

2. בהמשך לדברים לעיל, במשפט הסיכום (המאמר, עמ' 15), כותב הרב: "הסוגיא בתלמוד הבבלי במסכת ברכות דנה בתפילה בזמן שבית המקדש קיים, ומחייבת בכל תפילה לפנות לכיוונם של ארץ ישראל, ירושלים והמקדש, אל 'תל שכל הפיות פונים אליו[7]' (כדברי הירושלמי)…". ואני תמה – הלוא הציטוט של הירושלמי הינו מהדעה החולקת (אף לדעת המחבר), הסוברת כי התפילה לכיוון התל ולא המקדש, וכיצד ניתן להביא ממנה סיוע לדעת הבבלי, לשיטתו, שהתפילה רק בזמן קיומו של הבית?!

3. נצטט את סוף דברי הירושלמי (ברכות פרק ד הלכה ה):

נמצאו כל ישראל מתפללין אל מקום אחד, הה"ד: 'כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים'. אמר ריב"ל: הוא ההיכל לפני לפנים היכל שכל הפנים פונין לו. עד כדון בבניינו בחורבנו מניין? א"ר אבון: 'בנוי לתלפיות' - תל שכל הפיות מתפללין עליו.

המחבר בפרשנותו לסוגיא כותב: "מרהיטת לשון הירושלמי מסתבר, שדעה זו (של ר' אבון) חולקת על רבי יהושע בן לוי, ומכל מקום בהחלט נראה שהיא חולקת על הסוגיא בתלמוד הבבלי בבבא בתרא. לכן אין להקשות ממנה עלינו".

לא השתכנעתי שישנה כאן מחלוקת. ניתן לומר כי זוהי אך השלמת הדברים - המקור שהביא ריב"ל אכן מתייחס לזמן הבית ולכן מביא התלמוד מקור נוסף לכך שהחיוב קיים גם בחורבנו.

4. חידושו המפליג של הרב, כי חיוב תפילה לכיוון ירושלים קיים בזמן הבית בלבד, יוצר קושי עם מציאות ימינו, ובעצם עם המציאות מאז החורבן - האם כולם טעו?! בסיום המאמר (עמ' 15) מיישב זאת הרב: "מנהגנו כיום, והראיה שהביאו המלומדים, שנזכרו לעיל, מבתי כנסיות רבים מתקופת התלמוד בארץ ישראל, שאף לאחר החורבן הפנייה היא לכיוון ירושלים והמקדש – משתלבים היטב עם דברינו על תפילת דניאל, שכן 'הכל הולך אחר החיתום' והרי כך אנו מסיימים את תפילתנו: 'יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש...' ".

הפיתרון שאף אנו, כדניאל, מתפללים על הגאולה נראה דרשני ומאולץ. נוכל אף להוסיף ולשאול: האם ניתן, לאור הסברו של הרב את תפילת דניאל, להשוות את תפילותינו לתפילתו? האם אכן כוונותינו ככוונת דניאל בתפילתו עד שנטען כי עיקר בקשתנו על ירושלים? וכי כל בתי הכנסת בעולם מאז החורבן נבנו לכיוון ירושלים רק בגלל החיתום? האם הכלל "הכל הולך אחר החיתום" רלוונטי כלל לעניין זה, והלוא משפט זה אינו חלק מהתפילה כלל, והרמ"א (ס' קכג ס"א) מביא זאת כמנהג בלבד?

זאת ועוד, ההשלכות ההלכתיות לדיני תפילת העמידה אינן חלות לגבי המשפט הנזכר.

כך, למשל, לעניין הפסקה לקדושה ולקדיש, חזרה על תפילה כששכח "יעלה ויבוא" ועוד[8]. האפשר הוא כי לגבי כל העניינים ההלכתיים משפט זה איננו נחשב כחלק מתפילת העמידה, ודווקא לעניין בנין בית הכנסת וכיוון התפילה הוא קיבל חשיבות עצומה כל כך? היינו מוכנים לקבל סברא זו כדרשה נאה ל"סעודה שלישית", אך כפתרון לבעיה כל כך עמוקה (שיצר הרב בסברתו) דומה שאין בכך מענה.

מסתבר, שהרב מדן אינו מסתמך דווקא על משפט זה, אלא כוונתו לכלל התפילה המכוונת כנגד עבודת המקדש[9], אך זאת היה מן הראוי להרחיב ולהוכיח ולא להסתמך על קנה של דרש. בתפילת העמידה כפשוטה רעיון זה אינו ניכר כלל, וקשה להסיק מסקנה הלכתית כדבר המובן מאליו.

אך טענתי למחבר עמוקה יותר. אף אם יוכיח באותות ובמופתים כי תפילתנו עיקרה על בנין המקדש, דומה בעיניי שלא אוכל לקבל סברתו.

ההבדל היסודי שבין הסוגיות ב"ברכות" וב"בבא בתרא" אינו רק בשאלת הכיוון, אלא בחובה ההלכתית המחייבת. לפי הסוגיא ב"ברכות", המסתמכת על פסוקים, הרי שהלכה זו של כיוון היא הלכה מחייבת כשאר הלכות תפילה ואינה תלויה כלל ברצונו ובמחשבתו של האדם. לעומת זאת, הסוגיא ב"בבא בתרא" (כ"ה ע"א) בונה על ההנחה ש"שכינה בכל מקום" ואין כלל הלכה מחייבת בעניין הכיוון. לפיכך מתחשבים ב"רוצה להעשיר" וב"רוצה להחכים". רצונו של האדם ומחשבתו היא בלבד הקובעת ואין הלכה מחייבת.

הרב מדן בהסברו מערב בין הסוגיות וקובע כי אנו מחויבים להתפלל לירושלים מכח הסוגיא ב"בבא בתרא". הדבר נוגד לחלוטין את הסברא ואת מהלך הסוגיא: וכי ההלכה יכולה לקבוע לנו מה אנו רוצים? וכי האמוראים, ר' יצחק וריב"ל, לא חשבו על בנין בית המקדש? דומה, שהרב מדן בסברתו מתעמת לא רק עם גדולי הראשונים אלא גם עם ר' יהושע בן לוי ור' יצחק, מחשובי האמוראים!

מעניין, שדווקא ריב"ל הסובר "תפילות כנגד תמידין תקנום", מתעלם לחלוטין מתפילה לכיוון ירושלים שם בסוגיא.

עוד הערה קטנה ביחס לסוגיות. הרב מדן (המאמר, עמ' 10) תמה: "כיצד יתכן שסוגיא אמוראית, כזו שבמסכת בבא בתרא, תחלוק על סוגיא תנאית, כזו שבברכות?". חילוק "אקדמי" זה שבין הסוגיות אכן מעורר תימא, ויכול להוביל למסקנת המחבר. אך כידוע הסוגיא ב"בבא בתרא" אינה אמוראית ובנויה על שיטות גדולי התנאים - ר' ישמעאל ור' עקיבא - ששניהם אינם רואים את השכינה בירושלים דווקא (עיין ב"ת כ"ה ע"א תוס' ד"ה: "לכל", האומר זאת במפורש). נכון שהאמוראים הם הדוברים בסוגיא אך כל דבריהם מיוסדים על דברי התנאים, ואין כל מקום, איפוא, לתמיהה שתמה הרב.

5. הרב מנסה להבין מדוע הראשונים לא העלו כלל סברא פשוטה זו, ומסביר (המאמר, עמ' 10): "ההסבר לכך הוא מכיוון שהפתרון שהצענו נסתר ממקור מפורש... מתפילתו של דניאל (ו', י"א : שהתפלל לכיוון ירושלים) והרי דניאל התפלל כנגד ירושלים בעת שהמקדש היה בחורבנו?... אלא שלהבנתנו אין מתפילתו של דניאל כל קושיה על דברינו...".

בעניין זה עיקר טענתנו כנגד הרב במאמרו, וטענתנו כפולה:

א. מהמאמר עולה כי הראשונים והפוסקים בעקבותיהם טעו בפרשנותם לסיפורו של דניאל. הם סברו כי דניאל התפלל לכיוון ירושלים מכוחה של הסברא המובאת בסוגיא ב"ברכות" (וכוחה יפה אף לאחר החורבן), אך ה"אמת" לשיטת הרב היא, כי תפילתו נבעה מכמיהתו לבנין ירושלים כפי שעולה מהסוגיא ב"בבא בתרא". קשה לנו עקרונית לקבל גישה זו, המעניקה לנו בינה יתירה מלקדמונינו. מבלי להיכנס לתוכן העניין, לא נוכל להסכים לרעיון שסברתנו עולה על סברת רבותינו, ובמקרה שלנו מדובר בקבוצה נכבדה ביותר הכוללת את בעלי התוספות, הרא"ש ובעצם את כל הפוסקים ההולכים בעקבותיהם. כח החידוש שבידינו הוא בהבנת שיטות הראשונים ובלימוד עומק סברתם, אך סתירת דבריהם ובניית בנין חדש מצריך עיון מעמיק ביותר. ייתכן שהדבר ניתן, אך בראיות ובהוכחות בעלות משקל רב ביותר, אשר לא הובאו, לענ"ד, במאמר זה.

בשיעוריו, העלה מו"ר הרב גוסטמן זצ"ל מאות חידושי תורה אך מעולם לא התיימר לסתור סברת הראשונים. אני זוכר את התייחסותו בחרדת קודש אדירה לכל מילה ומשפט שיצא מפי הראשונים. זכורני כי על סברותיו החשובות של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל[10] קבע מו"ר כי בדק בכל הש"ס ומצא כי חלקן מופיעות בדברי הראשונים וחלקן האחר, שאין לו מקור קדום, הריהו נסתר ונדחה מדברי קדמונינו[11]. גם בישיבת "הר עציון" איני זוכר חידוש אחד מרבותי שבא כנגד דברי רבותינו ובניגוד לדעתם הרחבה.

אין לנו ספק בכך שהרב מדן מכבד ומעריץ דברי רבותינו ובוודאי שאינו מזלזל בהם ח"ו, אך דומה, שמבלי שנתכוון לכך, נובעת ממאמרו קלות דעת בניתוח סברתם. דומה שדברים אלו, הנכתבים בידי מורה ומחנך, יכולים להביא מכשול לתלמידים בהתייחסותם לקדמונינו. לצערי, נתקלתי כבר במספר מאמרים, גם בביטאון זה, הלוקים בחיסרון זה: חידושים הבאים לחלוק על רבותינו הקדומים בקלות מדהימה, מבלי לנסות להבין את עומק סברתם. אני רואה בבעיה זו את הבעיה המרכזית במאמר וזו הסיבה העיקרית לכתיבתי, וכל שאר הטענות הן בבחינת "חזי לאיצטרופי".

ב. לגופו של עניין – הרב מדן קובע בפסקנות כי הראשונים לא העלו את סברתו אך ורק מפני תפילתו של דניאל (שהיתה לאחר החורבן ולכיוון ירושלים). הוא מותיב לה והוא מפרק לה, ובהמשך הדברים מפרש את תפילת דניאל בדרכו, ובכך מסיר את הקושיא (והראשונים נשארים ללא הסבר מדוע דחו את סברתו). חיפשתי בדבריהם של הראשונים שהוזכרו ואף בדברי אחרים ולא מצאתי זכר לטענה זו. אף לא אחד מהם טוען כי תפילת דניאל הביאה אותו לדחיית הסברא.

טענתנו בסעיף הקודם מתחזקת איפוא: לא רק שהמחבר מצליח ליישב את הקושי שהתחבטו בו הראשונים (ובכך טעו בפסיקתם), אלא שלא ברור כלל שקושיא זו הטרידה אותם. כיצד ניתן לתקוף מישהו בטענה שלא טען כלל, קל וחומר כשמדובר ברבותינו הראשונים? לענ"ד, הסברו היפה של המחבר בעניין תפילת דניאל מקובל אף על קדמונינו, אלא שבכל זאת לא קיבלו את סברתו המחלקת בין הסוגיות והעדיפו להידחק ולטעון כי קיימת מחלוקת סוגיות. הנחה זו מחייבת אותנו לשאול מדוע אכן לא העלו הראשונים את סברת הרב.

ראשית יש לקבוע, שאף אם לא נצליח ליישב קושי זה הרי שאין הכרח לתלות בהם טעות בהבנת תפילת דניאל.

לענ"ד, ניתן להעלות שתי תשובות לשאלה:

1. הרב מדן הודה כי סברתו אינה מקובלת על ר' אבון בירושלמי (ברכות ד' ה'), אלא שלטענתו זו דעת יחיד[12] אף בירושלמי. דעתו זו של ר' אבון אינה מסברא אלא מסתמכת על דרשת הפסוק "בנוי לתלפיות – תל שכל הפיות מתפללים עליו". בסעיפים 1, 2, 4 לעיל טענו כי שאר האמוראים בירושלמי אינם חולקים על דרשה זו ואף ראינו כי דרשה זו מופיעה אף בבבלי, בסיומה של הסוגיא. אין פלא, איפוא, שהראשונים לא סברו חילוק זה שהרי לדעת כולי עלמא התפילה אינה רק דרך הבית שנבנה אלא דרך התל הקיים לנצח.

2. נראה שנוסף לדרשת "בנוי לתלפיות" ישנה סיבה נוספת המקשרת את כיוון התפילה למקום – להר, ולא לבית. המשנה בברכות (כח, ע"ב) קובעת בפשטות: "היה רוכב על החמור ירד…ואם אינו יכול להחזיר את פניו יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים. היה מהלך בספינה או באסדה יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים".

הברייתא (ברכות דף ל, ע"א) מוסיפה את המקור להלכה, אך גם מאריכה מאד בפירוט הכיוונים:

היה עומד בח"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל שנא': 'והתפללו אליך דרך ארצם', היה עומד בארץ ישראל יכוין את לבו כנגד ירושלים שנאמר: 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת', היה עומד בירושלים יכוין את לבו כנגד בית המקדש שנאמר: 'והתפללו אל הבית הזה'[13], היה עומד בבית המקדש יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים שנאמר: 'והתפללו אל המקום הזה'.

הברייתא אינה מקצרת כדרכה של המשנה ואינה נוקטת שגם העומד בחו"ל יתפלל לכיוון בית קדשי הקדשים. רואים אנו שישנם פסוקים נוספים לעניין כיוון התפילה שאין להם כל קשר לבנין בית המקדש כמו "והתפללו אליך דרך ארצם" או "והתפללו אליך דרך העיר אשר בחרת" ומשמע שהמקום עצמו גורם, וכשם שבארץ ובעיר יש קדושה כך גם בהר עצמו. היה אמנם מקום לחשוב שהארץ והעיר אינם גורם עצמאי אלא רק מעין "צינור" לבית[14], אך אין לכך זכר מלשון הברייתא, וממנה נראה בעליל כי הארץ והעיר עומדים בפני עצמם[15]. ניתן לומר כי זה עיקר חידושה של הברייתא בפרשנות הפסוקים, וראשונים ואחרונים כבר עמדו על כך, כל אחד בדרכו. כך "תלמידי רבינו יונה" המביאים הלכה זו:

היה עומד בחו"ל יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל, לא תימא כנגד א"י בלבד אלא כנגד א"י וכנגד ירושלים וכנגד בית המקדש.

נראה שגם ניסוח ההלכה בשו"ע (או"ח ס' צד, ס"א) מתייחס לכך:

אם היה עומד בחו"ל, יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים; היה עומד בא"י, יחזיר פניו כנגד ירושלים ויכוין גם למקדש ולבית קה"ק; היה עומד בירושלים, יחזיר פניו למקדש ויכוין ג"כ לבית קדשי הקדשים; היה עומד אחורי הכפורת, מחזיר פניו לכפורת…[16].

"ערוך השולחן" (ס' צד, סח) מיישב בכך את המנהג שאין מדייקים ממש בכיוון:

העמידה נגד ארץ ישראל וירושלים אין הכוונה נגד ממש אלא קצת נטייה לשם... ולמה לא כתיב כאן – דרך המקום הזה כמו ב'דרך ארצם' ו'דרך העיר'? אך הטעם נ"ל... בעמדו בירושלים ויכול לכוון ממש למקום המקדש, אבל דרך ארצם מיירי שם כאשר יגלו בגלות.

חורבנו של בית המקדש משפיע אולי על הלימוד השלישי מהפסוק "והתפללו אל הבית הזה" אך הלימודים הקודמים נשארים בעינם. לכן קשה לקבל את הסברא שכל הברייתא עוסקת אך ורק בזמן הבית.

הבאנו שתי ראיות לכך שדין כיוון התפילה לירושלים כוחו יפה בזמן החורבן כבימי הבית. הראיות שהבאנו היו מהסוגיא עצמה – מן המקורות שהובאו ("בנוי לתלפיות"; "דרך ארצם" ו "דרך העיר") וייתכן מאד שאף הראשונים סברו כן, והדבר היה פשוט בעיניהם עד שלא ראו צורך להתייחס לכך במפורש. ייתכן שמצאו מקור אחר לשיטתם.

להלן נדון בדברי הרמב"ם ונלמד על מקור תנאי נוסף לעניין - משנתו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: "'את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד' – עבדהו בתורתו, עבדהו במקדשו, כלומר להתפלל נכחו" (המובא ב"כסף משנה" וב"ספר המצוות"). מקור זה אינו מתייחס למקדש דווקא אך מהווה את הבסיס להלכה (כנראה, מדאורייתא) של תפילה "נוכח המקדש" עוד בטרם נבנה המקדש[17]. ייתכן מאד שאף מקור זה שיכנע את הראשונים להבין שאין בחורבן כדי לשנות את ההלכה של תפילה נוכח המקדש. ישנו מקור נוסף לעניין זה: הסוגיא ב"ברכות" (סא, ע"ב) העוסקת בנפנה (לצרכיו) ביהודה. שיטת ר' יוסי היא שהאיסור להיפנות קיים "בזמן שהשכינה שורה" (ומפרש רש"י: "שבית המקדש קיים", וכך במפורש בהמשך הסוגיא) אך חכמים (ות"ק) חולקים ואוסרים בכל זמן. גם רבי עקיבא, בהמשך הסוגיא, אוסר בכל מקום (ומעיר התוס': "ומסקינן אפילו בחוץ לארץ"). בכל מקרה אין זה הוגן לתלות ברבותינו הראשונים הבנה מוטעית של תפילת דניאל , מבלי שחיוו דעתם בסוגיא זו.

6. לגבי הסוגיא הנוספת מהתלמוד הירושלמי (בברכת פרק ד הלכה א) התולה את כיוון התפילה בתפילת דניאל, מסכם הרב (הערה ג בסיכום): "הסוגיה בתלמוד הירושלמי טוענת אף היא שיש לפנות לכיוון ירושלים והמקדש, אך אין היא מביאה כמקור לכך את תפילת שלמה, אלא את תפילת דניאל. משמע: גם אחרי החורבן הפנייה היא לכיוון ירושלים. לטענתנו, המקור מתפילת דניאל מוכיח, שרק מי שעיקר תפילתו היא על בניין ירושלים והמקדש, חייב לפנות לכיוון ירושלים; אך אם מעיינו בעושר או בחכמה – יפנה לכיוון המיוחד לכך".

הרב ציטט שורה אחת מהסוגיא, אך דומה שראוי לעיין גם בשורה הבאה: "יכול יהא מתפלל לכל רוח שירצה? ת"ל: וכוין פתיחן לה בעליתה נגד ירושלם, יכול משבאו לגולה כן[18]? ת"ל: כל קבל דהוה עביד מן קדמת דנא".

מדברים אלו עולה כי תפילתו של דניאל לכיוון ירושלים לא הייתה רק בשנת השבעים לגלות (שבה הגאולה תלויה בתפילת ישראל לגאולה), אלא מאז הירידה לגלות ועוד קודם לכן ("מן קדמת דנא" כלשון הפסוק).

ניתן בהחלט לומר כי תפילת דניאל ותפילת שלמה אחת היא, אלא שבזמן הבית התפילה עולה דרך הבית וקדשי הקדשים, כשלמה בתפילתו, ולאחר החורבן התפילה לכיוון התל "שכל הפיות מתפללין עליו", כלשון הירושלמי בהלכה ד'. כך אכן נהג דניאל "מקדמת דנא".

נסיים בדברי הרמב"ם הרואה בתפילה מצווה מן התורה (הל' תפילה פ"א, ה"א): "מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: ועבדתם את ה' אלקיכם". ובסוף הלכה ג מתייחס לעניין כיוון התפילה: "והכל יהיו מתפללין נוכח המקדש[19] בכל מקום שיהיה , וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא".

ה"כסף משנה" מחפש מקור להלכה ומביא: "נ"ל שלמד כן מדאמרינן במשנתו של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: 'את ה' אלקיך תירא ואותו תעבוד' – עבדהו בתורתו , עובדהו במקדשו, כלומר להתפלל נכחו".

לכאורה, סברתו תמוהה - הלוא בפרק ה מפרט הרמב"ם הלכה זו (הל' תפילה פ"א הלכה ג): "נכח המקדש כיצד? היה עומד בחוצה לארץ מחזיר פניו נכח ארץ ישראל ומתפלל", כדברי הברייתא בברכות (ובה כידוע גם מקורות מתפילת שלמה). מדוע, איפוא, מחפש הכ"מ ומביא מקור אחר?

דומה שצודק הכ"מ בסברתו, שהרי הרמב"ם עצמו ב"ספר המצוות" (עשין ה) מביא מקור זה: "ואמרו: עבדהו בתורתו , עבדהו במקדשו – הכוונה לשאוף להתפלל בו ונכחו כמו שבאר שלמה".

אך השאלה בעינה עומדת – מה צורך במקור זה כשהגמרא בברכות מביאה את הברייתא הידועה. הרב יצחק קוליץ עוסק בכך בהרחבה במאמרו: "בעניין נוכח המקדש ועמידה בתפילה"[20]. תמצית דבריו: המקור משלמה יכול ללמדנו רק על בית המקדש, אך ההלכה קיימת עוד קודם לכן - גם במשכן שילה נב וגבעון, והרמב"ם אף מוסיף כי כך היה מימות משה רבינו, שהתפללו נוכח המקדש, ולכן צריך את משנת רבי אליעזר. ומוסיף: "ולכן בספר המצוות שהרמב"ם מונה תפילה במניין מצוות עשה מה"ת, בכל זמן, מביא ממשנתו של ר"א…" [21].

הזכרת משה רבנו בהלכה זו מלמדת, לכאורה, שאין לדין קשר לבית המקדש דווקא, ועוד בטרם נבנה הקפיד משה להתפלל "נוכח המקדש".

אמנם, יש לברר עדיין, האם כוונת הרמב"ם להר המוריה (שאליו מתייחס הרמב"ם בפרק ה) והאם לשם פנה משה. הדבר אולי תלוי בפירוש הביטוי הקודם: "בכל מקום שיהיה". ה"כסף משנה" מתלבט ומביא שני פרושים ביחס לכך: ניתן לפרש שהכוונה למתפללים - "בין שיהיו בארץ בין שיהיו בחוץ לארץ יתפללו נוכח המקדש", או שהביטוי מתייחס למקדש: "בכל מקום שיהיה המקדש, בין כשיהיה במדבר בין כשיהיה בגלגל או בשילה ובנוב ובגבעון, בין שנבנה בית עולמים, לעולם מתפלל נוכח המקדש אשר עובדים בו להשי"ת, בכל מקום שיהיה המקדש ההוא - נִכחו מתפללים"[22]. לפירוש השני, בביטוי זה חידש הרמב"ם שקדושת המשכן כקדושת המקדש ולשם היו פונים. יש לציין שאין הכרח שהפירוש הראשון חולק על כך, וסובר שמשה רבנו פנה לכיוון הר הבית, למרות שהיה משכן בזמנו. רב סעדיה גאון בספרו "אמונות ודעות" (ח"ג, סט) מביא את הדעה הבאה: "התפילה היתה בתחילה כנגד המשכן[23], ואחר כך שינה אותה והפנה אותה אל בית המקדש". רס"ג מסביר שאין כאן שינוי כיוון אלא שהתפילה מופנית תמיד לכיוון הארון.

להתלבטות זו, האם התפילה אמורה להיות לכיוון מקום המקדש בירושלים או לכיוון הארון (שבמשכן) ניתן למצוא השלכות גם בדברי הפוסקים האחרונים. נביא לכך שתי דוגמאות:

א. ה"באר היטב" (ס' צד סק"ג) דן בבית כנסת שהעמידו בו את ארון הקודש לצד דרום של העולם וכולם מתפללין נגד ארון הקודש שהוא לצד דרום. מביא ה"באר היטב" בשם "יד אליהו": "יוכל להתפלל לצד מזרח אף שכל הקהל מתפללים נגד דרום ואין כאן משום יוהרא ולא משום איבה. וגדול אחד חולק עליו, רק יתפלל לצד שהציבור מתפללין".

ב. ב"ביאור הלכה" (ס' קנ ד"ה "שהוא ברוח") כתב: "וצריך עיון במקומות שמפני הדוחק אי אפשר להם בשום פנים להעמידו בכותל המזרח ומוכרחים להעמידו בצפון או בדרום, לאיזה צד יתפללו הקהל, אם למזרח מפני שהוא נגד ירושלים, או מוטב שיתפללו כלפי הקודש דהוא הארון".

אכן דוגמאות אלו נידונו במקרים שלאחר החורבן ואילו דבריהם של רס"ג והרמב"ם מתייחסים למצב קודם בנין הבית, ויש אולי מקום לחלק. לפי הפירוש השני המובא בכסף משנה ולפי הרס"ג, אף שלא פנו לכיוון הר הבית בזמן המשכן, הרי שלאחר החורבן נראה שקדושת התל לא נסתלקה לעניין זה, כנאמר: "בנוי לתלפיות" וכדרשת הירושלמי (ולדברינו אף לפי הבבלי). לאור דברים אלו, נראה שקשה לקבל את סברת הרב מדן, כי לאחר החורבן נתבטלה ההלכה של "נוכח המקדש", שהיא כנראה מדאורייתא[24]. הראשונים העדיפו, כנראה, לטעון כי האמוראים ב"בבא בתרא" חלקו על הדרשה ולא קיבלו כלל את ההלכה של תפילה לכיוון המקדש, מאשר לטעון על ביטולה, כסברת הרב. אפשר וסמכו על שיטת התנאים ששכינה בכל מקום.

סיכום

באנו בדברים אלו לחזק דבריהם של רבותינו הראשונים, המבינים כי דין תפילה לכיוון ירושלים אינו תלוי בבניין בית המקדש, ואף בחורבנו קדושתו לא פגה לעניין זה. כשם שהנמצא בחוץ לארץ פונה לכיוון ארץ ישראל בבחינת "והתפללו אליך דרך ארצם" ולא משנה כלל מה מצב הארץ, וכפי שקיימת תפילה "דרך העיר אשר בחרת", ומסתבר שאף בחורבנה, כך גם התפילה דרך התל שעליו עומד בית המקדש. מובן שבזמן שבית המקדש היה קיים, התפילה עולה דרך הבית וקודש הקדשים, אך גם בעת חורבנו, אף שקרבנות בטלים לחלוטין, התפילה נמשכת ועולה מהמקום הקדוש – הר המוריה שנשאר בקדושתו לעניין זה.

דניאל בתפילתו פנה לירושלים כשאר המתפללים, אך כיוון שתפילתו התמקדה בבנין ירושלים, פנייתו לשם היתה גם לדעת האמוראים ב"בבא בתרא". "אדיר הוא, יבנה ביתו בקרוב" ותתבטל מחלוקת זו ונזכה להתפלל כולנו דרך בית קדשי הקדשים.

תגובתו של הרב מדן לתגובה זו

---