10: בעניין שימור מצה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

בעניין שימור מצה [1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

א. מבוא

איתא בפסחים (מ, ע"א): "אמר רבא מצוה ללתות, שנאמר (שמות יב) 'ושמרתם את המצות', אי לא דבעי לתיתה, שימור למאי? אי שימור דלישה - שימור דלישה לאו שימור הוא... וליעבד ליה שימור מאפייה ואילך? אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן... אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחילתו ועד סופו בעינן". יעויין שם בסוגיא.

תורף דברי הסוגיה הוא שלדעת רבא בעינן שימור משעת קצירה, ולכן צריך לתיתה כדי שיהיה ממה לשמור. מכל מקום, דעתו של רבא נשענת על שלוש הנחות יסוד:

א. בעינן שימור מתחילה ועד סוף.

ב. "תחילה" מוגדרת כשעת הקצירה.

ג. באין לתיתה - אין גם "שימור".

שלוש ההנחות אינן תלויות זו בזו: ייתכן שאכן נצריך שימור מתחילה ועד סוף, אך הלישה - ולא הקצירה - היא שתוגדר כ"תחילה". במקביל, ייתכן להצריך "שימור" אך לתלותו לאו דווקא בלתיתה..

ב. מצוות הלתיתה - לכתחילה או דיעבד?

מסוגיית הגמרא לא ברור בדיוק עד היכן נאמרו דברי רבא, האמנם רק מצווה ללתות, או שמא הלתיתה גם מעכבת. הרמב"ן, בחידושיו על אתר, ישב על מדוכה זו, ולדעתו רבא הצריך לתיתה רק לכתחילה, כדי לקיים ביתר שאת את מצוות "ושמרתם את המצות" ("מקיים בהן יותר מצות ושמרתם" - לשון הרמב"ן).

ג. שתי מצוות בדין שימור

להבנת דבריו ניתן לומר שקיימות שתי מצוות בדין "שימור":

א. קיום מצווה במעשה השמירה.

ב. צורך מצד ה"חפצא" של המצה, שתהא משומרת ולא תחמיץ.

לפי זה, בדיעבד סגי אף בלא לתיתה: כל עוד ה"חפצא" של המצה משומר הוא, די בכך אף שה"גברא" לא קיים מצוותו. לכתחילה, מכל מקום, יש צורך בשימור המצה על ידי ה"גברא", עושה המצווה.

קיים קושי מסויים בתפיסה הנזכרת. אם בקיום יש אכן מעשה מצווה, מדוע אינו נכלל במנין המצוות? לאורו של קושי זה, ניתן היה להציע תפיסה שונה, ולפיה דין השימור חל רק על המצה, על "החפצא", שתהא משומרת. הלתיתה, לפי גישה זו, נדרשת רק לכתחילה כרמה הגבוהה ביותר - אך אחת מתוך כמה רמות - של "שימור".

למסקנת הסוגיה רבא מצריך שימור משעת קצירה. האמנם מדובר בדין של לכתחילה, או דיעבד?

הרמב"ן (בחידושיו, שם), מעיר: "ואפשר שאפילו בדיעבד נמי בעינן שימור זה משעת קצירה ולא דמי לשימור דלתיתה דליתיה אלא למצווה לקיים בהם יותר מצות שימור, אבל הכא אפילו דיעבד נמי, ויש לומר שאף זו למצוה שעיקר שימור בדיעבד ליתיה אלא משיטיל לה מים...".

ד. הסבר השיטות השונות

1. שימור משעת קצירה:

בהסבר שיטת רבא, שלפיה בעינן שימור משעת קצירה, ניתן היה להעלות מספר אפשרויות. ניתן להציע שרבא מצריך שימור "מתחילה ועד סוף", כדי לסגור באופן הרמטי כל אפשרות של חימוץ. אכן, בגמרא (פסחים לג, ע"א) הועלתה אפשרות של חימוץ בעוד התבואה מחוברת לקרקע, ואם נכונה הצעתנו בשיטת רבא, מדוע אין הוא מצריך שימור במחובר?

על כן, צריך להציע שהמקור לדין שימור, הפסוק "ושמרתם את המצות", מגדיר במדוייק את מהותו: צריך שימור ב"חפצא" של "מצה", רק משעת הקצירה ואילך. כל עוד התבואה מחוברת לקרקע, למרות שיכולה היא להחמיץ, אין היא בכלל "אוכל". המחובר לקרקע מופקע משם "אוכל". לפיכך אינו מקבל טומאת אוכלין, מחשבת אוכלין אינה נתפסת בו, ולכן גם אינו מצריך "שימור". רק משעת הקצירה ואילך, יכולה התבואה להיחשב כ"אוכל", כ"מצות" ומני אז חלה לגביה חובת ה"שימור".

2. שימור משעת לישה:

לדעה הסוברת שהשימור מתחיל משעת הלישה ואילךניתן להציע מספר הבנות אפשריות:

I. רק משעת לישה ואילך חל על העיסה שם "לחם": משעת הטחלת מים בקמח מתחייבת העיסה בהפרשת חלה הימנה, ומשעה זו ואילך - כפי שנזכר במצוות חלה - קרויה היא "לחם הארץ" (ראה בהקשר זה את דיונו של רבינו תם לעניין ברכת המוציא). דין השימור נאמר לגבי "מצות" דווקא, וכל עוד אין העיסה בכלל "לחם", אף "לחם עוני", מצה, אין כאן.

II. מבחינה מציאותית, סכנת החימוץ - שאותה נועד השימור למנוע - חלה רק משעת לישה ואילך.

III.השימור נועד למנוע רק חימוץ שמקורו "פנימי", מתוך אחד ממרכיבי תהליך עשיית המצה. בשעת קצירה מדובר עדיין על "שימור" מפני מחמצים "חיצוניים" לתהליך עשיית המצה. רק משעת הלישה ואילך קיים החשש מפני המחמצים ה"פנימיים".

VI. עקרונית, קיימת דרישה לשימור "מתחילה ועד סוף", אלא ש"תחילה" מוגדרת כשעת הלישה ואילך.

3. שימור משעת אפיה:

לדעת הסבור שבעינן שימור רק משעת אפיה ואילך ניתן להציע את ההבנה הבאה: כדי שה"חפצא" של המצה יוגדר כ"חפצא משומר", סגי בפעולת שימור סמלית שתיעשה בו, ולעניין זה דע בפרק הזמן הקצר של השימור בשעת האפיה. עיקרון זה, אגב, ניתן להחלה גם לפי תירוץ הגמרא הדוחה את השימור בשעת אפיה ומצריך שימור משעת לישה: אכן, די בשימור סמלי, בפרק זמן קצר, אלא שהוא צריך להיעשות ב"שעת מעשה". האפיה, מבחינה זו, נחשבת "לאחר מעשה", שלב מאוחר מדאי בו לשימור כמעט ואין ערך. על כן יש צורך בשימור הסמלי דווקא בשעת הלישה, ורק בה.

ה. "שימור" - מהו?

בגמרא (פסחים לו, ע"א) נפסק שאין יוצאין ידי חובת מצה ב"מצה עשירה": "מה תלמוד לומר 'לחם עוני'? פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש".

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה ו, ה) פסק: "מצה שלשה במי פירות - יוצא בה ידי חובתו בפסח. אבל אין לשין אותה ביין או בשמן או חלב משום לחם עוני". משמע מדבריו, שעקרונית ניתן לצאת במצה עשירה אלמלא הטעם של "לחם עוני" בעינן.

הרמב"ן, לעומת זאת (מלחמות ה', פסחים, י, ע"ב בדפי האלפס) סבור שאין יוצאין במצה עשירה גם ללא הטעם של "לחם עוני", וזאת משום שמצה זו אינה מחמיצה. "מי פירות - אינן מחמיצים". לפי זה, הספק שנדון בגמרא ביחס ליציאת ידי חובה במצה עשירה עניינו במצה שנילושה במי פירות ובתוספת מים, שיש בה כדי החמצה, אך מצה שאין בה מים כלל - לאו שמה מצה. לדעת הרמב"ן, מקור החימוץ צריך להיות איפוא מקור "פנימי", של אחד ממרכיבי המצה, ולא מים חיצוניים הבאים במגע עמה. לדעת הרמב"ם, לעומת זאת, די בשימור מסכנת מחמץ "חיצוני" לתהליך עשיית המצה, ולפיכך גם מצה שנילושה במי פירות, ובהם בלבד, ניתן לקיים בה דין "שימור" והריהי בכלל "מצה".

אמנם, גישת הרמב"ן בנקודה זו סותרת, לכאורה, את עמדתו ביחס לפרק הזנמן הדרוש לשימור. לדעת הרמב"ן, כנאמר לעיל, צריך שימור משעת קצירה, היינו מסכנת מחמץ "חיצוני", ולא רק ממחמץ הכרוך בעשיית המצה.

לאור זאת יש לומר שקיימים שני דינים בשימור:

א. שמירה מונעת, פסיבית, שלא יוחמצו המרכיבים המשמשים בעשיית המצה. שמירה זו מתחילה אף בשעת הקצירה, כאשר המחמצים הם "חיצוניים", ותהליך ההכנה בפועל של המצה טרם החל.

ב. בנוסף לשימור הפסיבי קיים שימור אקטיבי, של הטבעת שם של "מצה משומרת" בחפצא, ושימור זה יכול להתקיים רק בשעה שההליך כולו תופס תאוצה לקראת השלמתו, בשעה שקיימת סכנה של מחמץ "פנימי", בשעת לישת העיסה ואפייתה.

ו. אופי השימור

האבחנה האמורה מתקשרת לאופיו של השימור הנדרש, היכול להיבחן בשתי פניו, כפי שהוצגו על ידי "הרב":

א. השימור הנדרש הוא שימור פוזיטיבי, חיובי: לשם מצה - שתיקרא "מצה משומרת", ולשם מצווה, מעין דין "לשמה" בכתיבת סת"ם ובכתיבת גט.

ב. השימור הדרוש הוא שימור נגטיבי, "שלילי" בלבד: יש להקפיד שלא יהא חמץ ותו לא.

ז. דין נכרי, חרש, שוטה וקטן לעניין שימור

"הרב" קישר חקירה זו לדיונם של הגאונים כפי שהובא על ידי הרא"ש (פסחים פ"ב, סימן כו) בדין חרש שוטה וקטן בשימור, והאם יועיל הדבר שגדול יעמוד על גביהם. ה"בית יוסף" מקשר דיון זה לסוגית גיטין (כב, ע"ב-כג, ע"א) האם עמידת גדול על גבי חרש שוטה וקטן מועילה לעניין כתיבת הגט, ומסקנתו היא שאם זה מועיל לעניין גט דאורייתא, ודאי הוא שיועיל גם לעניין שימור מצה. אם אמנם יש הקבלה בין שני התחומים, הרי שעמידה על גבי נכרי לא תועיל, מאחר והנכרי -"אדעתיה דנפשיה קא עביד".

"הרב", מכל מקום, סבור שיש לחלק בין התחומים: בגט הדרישה היא דרישה פוזיטיבית של "לשמה", שיוטבע וייועד לשם גירושין. לא כן במצה, שם השימור הוא "שלילי" בלבד, שלא תוחמץ. לפי זה, גם במצה יועיל שימורו של נוכרי שישראל עומד על גביו.

דומני שניתן להעלות אפשרות שלישית: גם אם נאמר שהשימור במצה הוא "חיובי", עדיין תועיל - בניגוד לגט - עשייתו בידי נוכרי כשישראל עומד על גביו: בגט יש צורך בחלות שם של "מעשה כתיבה", ובעינן שגם מעשה הכתיבה יהיה "לשמה". לפיכך אין זה מועיל שישראל עומד על גבי הנוכרי, כיוון שהכתיבה עצמה נעשית בידי הנוכרי. לא כן בעשיית מצה: אין דין המחייב את מעשה הלישה "לשמה". צריך רק שבסוף התהליך, יוטבע על ה"חפצא" של המצה שם "מצה", ולכך די בעמידת ישראל על גבי הנוכרי, אף שאינו נוטל חלק בפועל במעשה הלישה (יעויין גם בגמ' פסחים לח, רע"ב, לעניין חלת תודה שאין יוצאים בה ידי חובה, לפי ש"אינה משתמרת לשם מצוה", ופירש"י שם: עכל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצווה").

לפי זה ניתן לומר שקיימת חלוקה בין שני סוגי שימור. בשלב הראשוני, בשעת קצירה, השימור מוחל כלפי גורמים "חיצוניים" (מים שיפלו על החטין וכיו"ב), ובמהותו זהו שימור "שלילי". לעומת זאת, בשלב השני, שלב הלישה, יש צורך בשימור "חיובי", לשם מצת מצווה, שנועד למנוע חימוץ מגורם "פנימי", המעורב ובלול בגוף העיסה ממנה נעשית המצה.

לפי האבחנה האמורה ניתן אף להבין את החילוק שהועלה ב"ארחות חיים" (וכך דייק אף ה"בית יוסף" בראבי"ה), ולפיו נוכרי פסול לשימור בשעת הלישה, אך כשר לשימור בשעת אפיה: בשעת הלישה - השלב הקריטי בו נקבע ייעודה של העיסה "לשמה", לשם מצה - יש צורך בשימור "חיובי", ולכך לא די בשימורו של הנוכרי. לא כן בשאר השלבים, "מתחילה ועד סוף", שאז די בשימור "שלילי" בלבד, ולשם כך די בשימורו של הנוכרי.

ח. מצת לילה ראשון לעומת שאר ימי הפסח

כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ה, ט):

משום שנאמר 'ושמרתם את המצות' כלומר הזהרו במצה ושמרו אותה מכל צד חימוץ. לפיכך אמרו חכמים צריך אדם ליזהר בדגן שאוכל ממנו בפסח שלא יבואו עליו מים אחר שנקצר עד שלא יהיה בו שום חימוץ.

הרמב"ם מצריך איפוא שימור משעת קצירה, ואינו מחלק (כמו שהעיר ה"מגיד משנה" על אתר) בין לילה ראשון לשאר ימי הפסח. אמנם, בהמשך (ח, יג), חילק וכתב:

מי שאין לו מצה משומרת אלא כזית, כשגומר סעודתו ממצה שאינה משומרת מברך על אכילת מצה ואוכל אותו כזית ואינו טועם אחריו כלום.

לאור זאת הסיק ה"פרי חדש" (דבריו הובאו ב"ערוך השולחן, עיי"ש), שקיימות שתי הלכות בדין שימור: בכל שבעת ימי הפסח - אליהם התייחס הרמב"ם בפרק ה' - קיימת חובה של שימור "שלילי", של מניעת חימוץ.

לא כן בלילה הראשון, עליו מדבר הרמב"ם בפרק ו, בו יש צורך בשימור "חיובי", לשם מצת מצווה.

 


[1]עיקרי דברים משיעור שניתן בישיבה בשנת תשמ"ו. הדברים נערכו ע"י א' הכהן ולא עברו את ביקורת הרב.