הצער והתקווה | דברים עם פינוי חברון

* בימים אלה אנו עדים למלאכת ה"מכה בפטיש" של גיבוש התוכנית להחזרת חברון מיידית ולנסיגה משטחים אחרים בארץ ישראל בעתיד. אנו מצויים איפוא בשלב של "סמוך ונראה" להחלטה, ומן הסתם אף לביצוע הפינוי. הפינוי עצום יושלם קצת לפני השבת או לאחריה, ונקווה שלא בשבת עצמה. למי שרגיש לעניינם של עם ישראל וארץ ישראל יום זה הוא יום קשה.

הקושי מתבטא בשלושה מישורים נפרדים:

א. העברת השליטה על חברון עצמה. למרבית הצער כבר התרגלנו לחיזיון זה לש העברת ערים ואמהות בישראל לידי נכר, וחווינו אותו זה מכבר ביחס לערים אחרות, ואעפ"כ לעיר חברון יש מעמד מיוחד. אמנם לא מעמד הלכתי, שהרי מבחינה הלכתית אין בין חברון לזכרון-יעקב ולא כלום, אבל מבחינה רגשית והיסטורית יש לעיר זו ייחוד.

ישנה היסטוריה עתיקה, של חברון כעיר האבות, עיר שאת קבריה פוקד כלב בן-יפונה כדי להינצל מפשעם של המרגלים. ויש היסטוריה מאוחרת יותר: לאחר מאות רבות של שנים בהן כמעט ונמחקה דרישת רגל מארץ ישראל, משהחל טפטוף של עולים לארץ הקודש, חברון שבה והיתה לאחד ממוקדי הישוב בארץ. בתשובות מתקופת המהר"י בירב, המהרלב"ח, ה"בית יוסף", נגלה משולש שצלעותיו המה חכמי צפת, חכמי חברון וחכמי ירושלים.

ויש כמובן היסטוריה של העת החדשה, שהדי הטבח הנורא של תרפ"ט עדיין נשמעים וצריכים להישמע באזנינו ולהירשם בתודעתנו. ככל שמדובר במקום שכלפיו הרגש עמוק יותר, הזיקה חזקה יותר, כך הכאב עם ההסתלקות מהמקום - הסתלקות כמעט טוטאלית - אמור להיות חריף יותר.
 

ב. הקושי השני נובע מן המודעות לכך שלא מדובר באירוע בודד אלא במעין ראש חץ, כשבעקבות המהלך הנוכחי אמורים אף שטחים אחרים בארץ ישראל להימסר לשלטון זר.
 

ג. הקושי השלישי מתמקד במה שמעבר להווה, באותה חרדה בלתי מבוטלת כלפי הבלתי-ידוע, בחששות המקננים בלב. עיקר החרדה מתמקדת בשאלת התפתחותם של האירועים בעתיד. אמנם כן, בשנים האחרונות הצפי הקודר ביותר, התחזיות הקשות - ובהן תמונות כמעט אפוקליפטיות שתוארו עם ראשית "תהליך אוסלו" - כמעט ונתבדו כולם. היו לצערינו פיגועים למיניהם, ולבו של כל יהודי דווה על כל נפגע, אבל באופן כללי אותם "מבול" ו"שיטפון" שהיו אמורים להתפתח, כך לפחות על פי חלק מהתחזיות, לא הגיעו.

ועם זאת, מאורעות העבר אינם מבטיחים שכך יהיה אף בעתיד. ככל שגדלה והולכת כמות הנשק המצוייה בידיים עויינות, וככל שפוטנציאל ההרס מתרבה, הרי שעל אף ש"לבא לפומא לא גליא", ואל לנו לפתוח פה לשטן - גוברים החשש, ומתגברים רגשות האימה והפחד שבלב.

התומכים בתהליך השלום - וכידוע לכם, אני נמנה עמהם - מלווים, לצד החרדה, בשתי תחושות נוספות: האחת, תקווה שלמרות המחיר שעם ישראל משלם כעם, תהיה תמורה עבור ר' ישראל במישור הפרט. והשניה, תחושה שבראייה לטווח ארוך, בעצם כמעט ואין ניצבת בפנינו כל ברירה אחרת.

זו המסקנה אליה הגיע אף ראש הממשלה הנוכחי עם עלותו לשלטון, מסקנה שודאי אינה נעימה, אלא קשה ביותר. כל ממשלה שואפת לריבונות על שטח גדול יותר, ושיוותר בידיה מרחב תמרון גדול יותר, וממילא מרחב הכרעה והחלטה גדול יותר.

בין אם מדובר על גורמים פנימיים, כשחלק מהעם אינו מוכן לחשוב על כיוון אחר, בין אם מדובר בגורמים אובייקטיביים המתחשבים במגבלות כוחנו ויכולתנו או באילוצים בינלאומיים, הרי ככל שגוברת התחושה שמרחב התמרון הולך ומצטמצם, תחושת הריבונות המלאה והעצמאות המובהקת נשחקת.

מצד אחד, זה מעיק ומציק, אין לנו את מרחב התמרון הנתון בידי מעצמה. מצד שני, מבחינת ההשלמה עם המתרחש, הפנמת הדברים וקבלתם, כפי שלעתים הלכה המדינה למלחמה מתוך תחושה של "אין ברירה", כך ייתכן שיש ללכת אף לשלום מתוך תחושה של "אין ברירה".

חשוב מאד לומר, הן כאזרחים, הן כיהודים ובוודאי כבני תורה: עלינו לראות את הדברים לא רק מבחינה מדינית ופוליטית, אלא מבחינה רוחנית. עלינו לדעת כיצד לשלב בין הפגיעה הקשה לבין התקווה והכמיהה, הציפיה והתפילה לטוב שיכול להיות גלום במהלך זה. חס וחלילה, שנקהה את חושינו לגבי הקושי שבמהלך זה. אכן, זהו יום קודר!

יש למתוח ביקורת על אותם חוגים מן השמאל שצוהלים ועולזים, בהיותם נעדרי כל מודעות שהיא לקרבן הנורא שמקריבים כאן היום, גם אם יש צורך בהקרבתו. הם שמחים על "נצחונם", על דרכם שהוכרה כנכונה. תחושה זו גוברת על הפן הלאומי ועל הסבל הכרוך במהלך הנוכחי.

כבני תורה, יהודים בני מאמינים, שהקשר שלנו לכל דל"ת אמות שבארץ ישראל הוא קשר אמתי ועמוק, צריכים לכאוב ולהרגיש את הכאב. לא ייתכן שיהודי מאמין גם אם הוא מזדהה מבחינה פוליטית עם המהלך הזה יראה את עצמו כמזוהה, מבחינה ערכית, עם גורמים במדינה הרואים בהחזרת חברון מנטל כלשהוא. עלינו לזכור כי מדובר בכריתת אבר חשוב, אמנם לא כזה שהנשמה תלויה בו, אבל אבר חשוב.

כיושבי בית המדרש וכמי שזיקתם לארץ ישראל נובעת מתוך בית המדרש עלינו להרגיש את הקשר הזה לכל חלק מארץ ישראל, לחזקו, ולהחדיר לתודעתנו את הכאב שבמהלך הנוכחי.

כאמור, יש גם הבטים אחרים, שבמידה מסויימת תלויים גם בנו, הן בהיותנו חלק מאוכלוסיית המדינה והן בהיותנו יושבי בית המדרש, המזוהים עם חזון מסויים, חזונה של הציונות הדתית. למרבית הצער, עד כמה שהמדינה כולה נפגעת בשעה שאיברים כאלה נכרתים מגופה, הרי שהציונות הדתית לוקה בכפל כפליים: גם בשל העובדה שיש לה ייצוג רחב ביותר, ובמידה דיס-פרופורציונלית, באותם תחומים שמדובר על העברתם לידיים אחרות.

הפגיעה שניה נובעת ממיקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית. למרבית הצער, ואתם יודעים שזה לא לרוחי, רבים מראשי הציונות הדתית - אם ראשיה הרוחניים ואם ראשיה הפוליטיים - תמרנו את עצמם איכשהוא לפינה הנמצאת מחוץ לכל קונצנזוס לאומי. עד כדי כך שנותרו בבדידות ובנתק מסויים מרוב-רובו של הציבור. הינתקות זו מצמצמת את היכולת להשפיע ואף אינה בריאה מבחינה פנימית. תחושה של "ואני נותרתי לבדי" אינה רצויה. יש תקופות, כמו בימי אליהו, שההיוותרות "לבד" אולי רצויה, אך בוודאי שאין לראות זאת כמצב אידיאלי. כושר ההשפעה ויכולת ההידברות נפגעים אנושות, וכמוהם אף יכולת החיפוש אחרי מכנה משותף ערכי.

יש גם פגיעה שלישית והיא פגיעה מוראלית. ככל שהוצבו יעדים שמבחינה פוליטית ומדינית הם בלתי-ריאליים לחלוטין, ככל שטופחו תקוות שמי שעיניו בראשו יכול היה מראש לדעת כי אין סיכוי שתתגשמנה, הרי שמשנופצו תקוות אלה קיימת סכנה לאכזבה, לדכדוך ויצירת ניתוק גדול עוד יותר. לאחר הרס ימית, לפני כחמש עשרה שנה, היינו עדים לניתוק מסויים. גם בראשית תהליך אוסלו היינו עדים לנפילה מסויימת במוראל, וקיימת סכנה שתופעה זו תלך ותחריף. פגיה מוראלית זו מתבטאת הן בתוך המחנה עצמו והן בפריון מבחינת הזיקה לעם כולו.

גם כשאיננו מסוגלים להשפיע השפעה משמעותית על המהלך כולו, הרי שמבחינה רוחנית, גם כלפי עצמנו וגם כלפי סביבתנו, יש לנו הרבה מה לעשות ומה להעביר. אמרתי לפני כן כי עלינו לדעת כיצד להרגיש ולהגיב כבני תורה. שנהיה מסוגלים מצד אחד להרגיש את כאב ארץ ישראל ועם ישראל, ומצד שני, שנהיה מסוגלים גם להבין ולהכיר בטוב שגלום במהלך הנוכחי - למי שחושב שגלומה בו טובה - ולמי שמתפלל שאם כבר הולכים בדרך זו, לוואי שיכלכל הקב"ה את צעדינו לטובה. התקווה והציפייה היא שלנוכח הכיוון בו אנו הולכים ילך הנטל הבטחוני ויפחת במרוצת הזמן, ונוכל להתפנות יותר לעיסוקים רוחניים, להגשמת חזוננו וייעודנו הרוחני, ובעיקר שהפגיעות הנפש תצטמצמנה ומשפחת השכול תצטמק.

מי ייתן ונדע לפעול, מעבר לתגובה הראשונית, על מנת שאותם ייעודים רוחניים יתממשו, ושנדע כי במידה ויש הטבה במצבו של "ר' ישראל", שהורדת הנטל בתחום אחד אמנם תשפיע לטובה ולא, חס וחלילה, לרעה. שהזמן, המרץ וכוחות הנפש לא יעברו מהתמסרות מיעדים בטחוניים ליעדים נהנתניים, לרדיפת יתר אחרי בצע וחיים גשמיים, אלא להסטת הזמן והכוח ליעדים רוחניים.

מי ייתן ואותה הטבה עם "ר' ישראל" תיתרגם להטבה עם עם ישראל, מתוך מאמץ להעלות את המיפלס הרוחני ולמקד את תשומת לבנו ואת כוחותינו הלאומיים בעיצוב מדינת ישראל ועם ישראל ברוח ישראל.

לוואי וזו תהא התחושה האישית, ונעשה כמיטב יכולתנו במישור הציבורי בתוך מחננו-אנו, על כל רבדיו ופלגיו, לרכז את הכוחות, ללכד את השורות, ולעשות כמיטב יכולתנו למען נוכל, באופן קולקטיבי, "כאיש אחד בלבד אחד", להתרכז מסביב ליעדים וערכים ברורים ומוגדרים, שנוכל להשפיע - אולי לא על העם כולו - לפחות על חלק משמעותי מאותו ציבור הרואה עצמו "מסורתי", שנוכל לכוון ולנתב את תחושת ההזדהות עם העם ולא את תחושת הנתק כלפיו לאפיקים של העלאת הרמה המוסרית והתורנית, והעמקת הזהות היהודית.

לשם כך חשוב שנהיה אנו עצמנו חדורי אמונה. אמונה בבורא עולם, אמונה בכנסת ישראל ובדרכה, וברמה נוספת: אמונה ביכולתנו ובכוחנו לקדם משימות רוחניות חשובות אלה, חס וחלילה שניתפס לייאוש, שנרים ידיים, שתיפול רוחנו.

ודאי שזהו יום קשה, וכך יש לחוות אותו. ועם זאת, אין להיתפס לתחזיות קודרות. עלינו לפקוח את עינינו, ואל לנו להיתפס לשלווה או לעיוורון. מאמינים בני מאמינים אנו. נשתדל איפוא לראות את המאורעות בצורה ריאלית מצד אחד, אך באופן אמונית מצד שני. מתוך תפילה, ציפייה ותקווה שאמנם לא ינום ולא יישן שומר ישראל. מתוך אמונה אישית וציבורית שנעשה כמיטב יכולתנו לצעוד קדימה בראייה נכונה, בראש מורם ובציפיה דרוכה להגשמת יעדים שהם, מצד אחד, יעדים רוחניים - והשלום הריהו ערך רוחני - ומצד שני למילוי והגשמת יעדים מדיניים. מתוך מאמץ להתעלות וליטהר על מנת לעלות ולטהר.

אין זה יום שגרתי, ולא ניתן לעבור על מאורעותיו בשתיקה. לא יום צהלה הוא, אלא במקרה הטוב, יום של "וגילו ברעדה". מתוך יום זה, נצפה ונקווה, נתפלל ונייחל, ומעבר לכל - נפעל במשנה מרץ לקראת יום מחר ולקראת מחרתיים.