תורת האב ותורת הרב

בשיעור שעבר עסקנו בהבחנה של מניטו בין תורת משה לתורת אהרון – תורת תיקון העולם ותורת הכפרה. הפעם נעסוק בהבחנה חשובה נוספת של מניטו, בין "תורת האב" ל"תורת הרב".

את הקטע הנושא את הכותרת "תורת האב ותורת הרב" כתב מניטו על מיטת חוליו. הוא הכתיב אותו לתלמידו הרב מאיר אלפסי שלושה חודשים לפני פטירתו, והדברים פורסמו כנספח לספר סוד העברי. מהעובדה שמניטו הכתיב זאת לפני מותו אפשר ללמוד כמה העניין היה קריטי בעיניו, כמה הוא הרגיש חובה לכתוב את הדברים. עם זאת, כנראה בגלל מצבו של מניטו בעת הכתיבה, הדברים כתובים באופן פחות בהיר מהרגיל.

שלושת האבות מול משה

מיהם "האב" ו"הרב"? אם ננסה לזהות אותם עם דמויות קונקרטיות בתורה – "האב" הכוונה לשלושת האבות, ו"הרב" הכוונה למשה רבנו. בנוגע לאבות, כבר ראינו שבכוונה הם אינם אב אחד אלא שלושה – שלושתם משלימים זה את זה, כל אחד מחדש מידה בעולם, וההרמוניה בין כל המידות בונה את הזהות הישראלית השלמה. כל אחד דבק במידה אחת באופן מוחלט אך אינו מבטא את השלמות הכוללת, והשלמות נבנית דווקא מתוך האיחוד בין שלושתם.

משה, לעומת האבות, הוא אחד. בתורה הוא מצטייר כאחד ומיוחד, היחיד שיכול לקבל את התורה, זה שלא קם כמותו. עם זאת, מניטו מציין כי איננו קוראים לקב"ה "א-להי משה" אלא רק "א-להי אבותינו, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב". רק התורה נקראת "תורת משה". להלן נראה מה משמעות הדברים.

האבות הם ההורים שלנו, הם הביאו אותנו לעולם. משה הוא הרב שלנו, הוא הביא לנו את התורה. לאבות יש משמעות בעיקר כאבות, שהרי כל מי שנולד מהם הוא מעם ישראל; אצל משה, לעומת זאת, אין שום משמעות להשתייכות ביולוגית אליו (בניגוד למשל לכהנים או מלכים, שבניהם ממשיכים אותם), אנו שייכים רק לתורתו. למשה היו גם בנים, אבל הם לא הטביעו חותם לדורות; מנגד, גם לאבות היו תלמידים, "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית י"ב, ה'), אך לא הייתה המשכיות לאותם תלמידים. האבות יצרו את עם ישראל, ומשה היה כבר פרט בתוך עם ישראל שנתן את התורה לעמו. האבות בנו את גוף העם, ומשה העניק לו את רוחו ונשמתו, ונתן לו את הכיוון. אם כן, זהותו של עם ישראל בנויה משתי קומות: זהות אנתרופולוגית ישראלית מעצם היותנו צאצאי העם העברי, וזהות תורנית-דתית מכוח קבלת התורה.

זהות בכוח, זהות בפועל

לפי זה, נראה שלאבות אין קשר לתורה, הם רק עיצבו את הזהות הבסיסית שלנו. אולם מצינו שיש גם תורה של אבות:

"מאי מברך? מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה. והיכן צונו? רב אויא אמר מ"לֹא תָסוּר" (דברים י"ז, י"א). רב נחמיה אמר "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים ל"ב, ז')"   (שבת כג.).

כשהגמרא מחפשת את המקור למצוות חכמים, היא מביאה שתי תשובות: "לא תסור" – החובה לשמוע לדברי חכמים, ממשיכיהם של משה; "שאל אביך ויגדך" – החובה לשמוע למסורת האבות. התורה עוברת לא רק דרך הרבנים אלא גם דרך האבות. אולי לא במקרה הגמרא אומרת זאת דווקא בסוגיה הקשורה לחנוכה, שם היוונים תקפו את ישראל בשתי חזיתות – התורה והמשפחה. הם הבינו שגם החכמים וגם מסורת האבות הם צינורות להעברת התורה. יתרה מזאת, הציווי הבסיסי על לימוד התורה הוא "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ" (דברים ו', ז'), משמע שהתורה עוברת בראש ובראשונה דרך הציר המשפחתי – מאבות לבנים. המוסד המרכזי להעברת התורה הוא מוסד האבהות.

מניטו מצטט את דברי הרב הוטנר על ההבדל בין תפקיד האבות לתפקיד הרבנים:

אלקי אבותינו – יש לנו ירושה מאבותינו, את ההכשרה הטבעית שעל ידה נעשינו לכלי קיבול לתורת משה... על ידי האב נוצר ה'בכוח', ועל ידי הרב – ה'בפועל'. ה'בכוח' הוא העדיף, ועל כן 'יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים'.

האבות נתנו לנו לא רק השתייכות ביולוגית אלא גם מידות, הם עיצבו זהות מסוימת ומאופיינת. אי אפשר היה להגיע למעמד הר סיני ללא כל ספר בראשית, שלב בניית הזהות. אלא שהזהות הזאת צריכה לבוא לידי ביטוי בחיים, צריך לדעת איך לממש אותה בכל תחום ובכל מצב. לכן באה תורת משה, והיא באה על גבי הזהות שקיבלנו מהאבות. היא הדרך לממש את הזהות שלנו, את המפגש שלנו עם א-להי אבותינו. התורה שעוברת מאבות לבנים היא הזהות הבסיסית, והחכמים מלמדים כיצד לממש אותה.

לכאורה, אין חידוש בדברי מניטו, אנו מכירים את המושג "סגולת ישראל". יש תכונות בסיסיות לעם ישראל, שקיימות אצל כל מי שנולד משלושת האבות, ועל בסיס סגולה זו קיבל עם ישראל את התורה. החידוש הוא שהסגולה איננה רק נתון בסיסי סטטי, אלא זהות שהולכת וצומחת. תפקידם של האבות הוא להצמיח ולבנות אותה.

מבחן שתי הקומות – בחטא העגל וביחס לנצרות

הסוגיה הזו באה לידי ביטוי בפרשת חטא העגל. חטא העגל מתרחש אחרי מתן תורה, שבו משה הוא הדמות המשמעותית. הוא נעשה משמעותי מדי בעיני העם, הם הופכים אותו מ"רב" ל"אב", לדמות בלעדית שעומדת בראש – בדיוק מה שהמבנה של שלושת האבות שולל. כשיש מנהיג אחד ויחיד, התוצאה היא טשטוש הגבול בינו ובין א-להיו – "עֲשֵׂה לָנוּ אֱ-לֹהִים... כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ... לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ" (שמות ל"ב, א').

קיים תמיד חשש שהשולח יישכח, וייוותר רק השליח. בפירושו להגדה של פסח מעיר הגאון מוילנה על כך שמשה לא נזכר בהגדה ולוּ פעם אחת, ומסביר את דברי בעל ההגדה "אני ולא שליח – שליח זה משה רבנו", מפני שישנה סכנה לטעות כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם; משה העלנו ולא ה'.   (תורת האב ותורת הרב – סוד העברי א, 209-213)

לאחר החטא, עולה האפשרות לכלות את עם ישראל ולהקים עם ממשה. אין הכוונה שעכשיו משה יעבור לתפקיד של אב, אלא שכל הקונספציה תשתנה: במקום עם שמיוסד על אבות – קהילה שמיוסדת על התורה שנלמדה מהרב. קהילה כזו מבוססת אך ורק על נאמנות לתורה, מי שחוטא – נשאר בחוץ. משה אינו מקבל את הרעיון, ונאבק כדי להשאיר את המסגרת של עם ישראל, שכל בני האבות משתייכים אליה. כשהוא יורד מההר, הוא ממלא את תפקידו כנותן התורה בעזרת התלמידים שלו, בני לוי, שעוזרים לו להפסיק את החטא ולהחזיר את המצב לתיקונו; אך בתפילתו אין לזה משמעות, הוא אינו מבקש להשאיר רק את התלמידים ההולכים בדרכו. הוא דורש להשאיר את המתכונת כפי שהיא: עם שמשתייך לאבות ורק על גבי זה מקבל תורה, לכן כשהוא חוטא – שייכותו לקב"ה אינה מתבטלת.

מניטו מזהה את שתי האפשרויות עם היהדות והנצרות. האפשרות שדחה משה היא זו שנשענת עליה הנצרות: הנוצרים ביטלו את הזהות הלאומית, את קיומו של עם המשתייך לאבות, ושינו את המתכונת לדת שבוחרים אם לקבל או לא. במתכונת כזו, כל מי שחוטא נפלט החוצה, ולכן טוענים הנוצרים שעם ישראל איבד את תפקידו. זו אחת הסיבות לביטול המצוות המעשיות בנצרות, וביסוס ההשתייכות הדתית רק על הצהרת אמונה: אילו היה צריך לעמוד בכל המצוות המעשיות, אי אפשר היה בלי לחטוא, וכולם היו נשארים מחוץ לדת. היהדות מאפשרת כפרה על החטא, ולכן דווקא אצלה הדרישות יכולות להיות גבוהות יותר. הגישה הנוצרית עלתה פעם אחת על הפרק בהיסטוריה של עם ישראל – בחטאו הראשון, חטא העגל. אז העלה הקב"ה כביכול את האפשרות לבטל את הבחירה בעם ישראל, ולהחליף אותו בקהילה על בסיס דתי. זו הייתה השאלה היסודית אחרי חטא העגל: האם החטא יבטל את השייכות? האם יתבטל הדגם של תורת האב, ותישאר רק תורת הרב? והתשובה הייתה: תורת הרב תישאר כקומה שנייה על גבי תורת האב, ומהשייכות לאבות אי אפשר להתנתק בשום אופן. בן תמיד נשאר הבן של ההורים שלו.

לפי מידת הדין היה צריך למחות ח"ו את עם ישראל ולייסד דת, כי עם ישראל נכשל. אך משה הבין שאין רצון הבורא להפסיק את הקשר לאבות. והדברים אמורים כנגד הכנסייה, שרצתה להחליף את עם ישראל כעם, בכנסת ישראל כדת. זו תחילת הכפירה, כי הצבת הרב בתפקיד האב נקראת מינות.   (שם)

במקומות נוספים אנו מוצאים את היחס בין שתי הקומות. למשל, ביחס בין פסח לשבועות – יציאת מצרים קודמת למתן תורה. ראשית מופיעה הזהות הישראלית (דרך מצוות שמתקשרות באופן הדוק לבית ולמשפחה), ורק לאחר מכן מגיעה התורה. גם בתהליך הגיור, קודם כל מצטרף הגר לעם ישראל, ולאחר מכן הוא מקבל עליו תורה ומצוות. כפי שאמרה רות: "עַמֵּךְ עַמִּי וֵא-לֹהַיִךְ אֱ-לֹהָי" (רות א', ט"ז). אפשר היה לומר שמי שמגיע מבחוץ, ואינו בן לשלושת האבות, יוכל להצטרף רק לתורת הרב – אך בעם ישראל אי אפשר לנתק בין שתי הקומות. לכן הגר מקבל על עצמו קודם כל את ההשתייכות לאומה, ועל גבי זה את ההשתייכות לתורת משה.