ליקוטי מוהר"ן | תורה י' | חזרה ליהדות הבית (2)

בשיעור הקודם דברנו על היהדות הביתית אותה ר' נחמן מנסה להנחיל לנו. יהדות של בית היא יהדות שבאה אל האדם במקום שבו הוא נמצא, כפי שהוא, שמדברת אליו בשפה פשוטה וחיה. במקביל מבקש מאתנו ר' נחמן גם כן לדבר אל ה' בשפת האם שלנו באותו אופן פשוט וחי. ראינו שהמרחב הביתי מאפשר לנו להרגיש בנוח לתת מקום למשאלות ליבנו האמיתיות, מרחב שבלעדיו לא היינו מרשים לעצמינו לבטא אותן בשפתיים, ולתת להם ממשות אמיתית בחיינו. משאלות לב שאנו מוכנים לעשות הכול למענם, לעבור את כל המבחנים בעבורם, אלו הדברים שאנו רוצים "מאוד".

אלא שמתברר שסוג של תרדמת נצח שורה עלינו לדחות את "מאודנו" לזמן אחר, על מנת שלא נצטרך להילחם בעבורם. רק זיכרון המוות מעיר את האדם להיזכר שהזמן אוזל ושכדאי להתעורר ולהכניס בהם לא רק את הטוב אלא את ה"טוב מאוד". ולכן דורשים חז"ל "וירא אלוקים את כל אשר עשה והנה טוב" - מוות! לעורר אותנו אל ה"מאוד" הזה.

לפי דברנו, אנרגיה אחרת יכולה להניע את האדם ולא רק אילוצים ואינטרסים. אם נחזיר את האדם אל ביתו, יש אמנם סכנה שיירדם, אך יש גם סיכוי שימצא דווקא שם את ה"מאוד" שלו, את אהבתו. ר' נחמן בכוונה משאיר את היהודי בביתו כדי שירגיש איך הקב"ה יכול לרכון עד אליו במקום שבו הוא נמצא, להיכן שלא ירד. כדי שבמקביל יחלץ היהודי מתוכו את אהבתו שלו לקב"ה ואשר גם היא תחפש את הקב"ה "בכל לבבה בכל נפשה ובכל מאודה ", תהיה הופעתו של הקב"ה היכן שתהיה .

עכשיו אפשר אולי להבין את ראשיתה של תורה י' (עליה דילגנו בשיעור הקודם) טוב יותר:

"כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, דִּינִים עַל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי רִקּוּדִים וְהַמְחָאַת כַּף אֶל כַּף נַעֲשֶׂה הַמְתָּקַת הַדִּינִין"

יהדות רוקדת היא יהדות חיה, תוססת, פשוטה, ביתית ועממית, ולדידו של ר' נחמן שם ודווקא שם נמצאות האנרגיות הפנימיות של היהדות, אלו שידעו להילחם ולא לוותר. "כשיש  חס ושלום דינים על ישראל ", כדאי לעורר את האנרגיות הללו. הן תתנה את הכוח להילחם ו"מאוד".

אבל ר' נחמן לא משאיר אותנו רק עם אוטופיה. הוא נכנס עמנו אט אט ובדקות רבה אל כל אותם המונעים המעכבים את מימושה. כדרכו יורד עמנו ר' נחמן עד המקום שבו אנו נמצאים, כדי להתיר את הסבך המונע מאתנו להגיע אל הריקוד הזה.

 

א.

מסתבר שדווקא כדי להשיג את המקום הביתי שלך, ה"מאוד" שלך, צריך צדיק. היינו לכאורה חושבים בדיוק להיפך, דמות חיצונית, מושלמת ככל שתהא, סותרת את האני הפנימי ואת המרחב שר' נחמן מלמד אותנו לתת לו. והנה מלמדנו רבינו שלא כך.

לאמירה הביתית 'היה! היה מה שאתה!' אין מילים. זאת אמירה שמוכרחה להיאמר בשתיקה. כל הסבר וכל נימוק יחרגו מהפניה אל עצם ההוויה שכן ההוויה עצמה שותקת. רק דוגמה אישית של הוויה דומה יכולה להורות עליה מבלי לתרגם אותה לשפה אחרת. ולכן טוען ר' נחמן שההוראה על הביתיות הזו מוכרחה להיעשות על ידי צדיק. הנה כך:

וְעִנְיָן זֶה לְהַעֲלוֹת הַתְּפִלָּה מִבְּחִינַת הַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת בְּחִינַת עִיר אֱלקֵינוּ כְּדֵי שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ גַּם לָעַכּוּ''ם שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם גַּם כֵּן הַשָּׂגָה בֶּאֱלקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ אִי אֶפְשָׁר לְהֵעָשׂוֹת כִּי אִם עַל יְדֵי צַדִּיקֵי הַדּוֹר.

במקום הזה, הביתי, עליו מורה ר' נחמן, לא צפוף, יש מקום לכולם. אם כל אחד היה מתכנס בתוככי עצמו, במרחביו הטבעיים "הביתיים" ומעמיק בהווייתו שלו מול אלוקיו, היה מגלה שאין היא באה על חשבון הווייתו של זולתו. בחיקו של הקב"ה יש מקום לכולם כך מסתבר. ולכן מסתבר שעמידה ראויה מול ה' יכולה לחלוק את תפילתה עם אחרים. כך תפילה במניין למשל. וכך במוכנות הפנימית של האדם למסור את תפילתו לצדיק שיתפלל עליו. דווקא ההכרה בעמידתו הגבוהה של הצדיק מול ה' ופינוי מקום לה, היא כשלעצמה עמידה נקייה מול ה', של עצם ההוויה. הענווה היא מהותית בעמידה מול ה'.

 

ב.

אך אין זה כה פשוט:

כִּי יֵשׁ בַּעֲלֵי גַּאֲוָה, שֶׁאֵינָם רוֹצִים שֶׁיֵּלְכוּ לְצַדִּיקִים, וְאוֹמְרִים שֶׁהֵן בְּעַצְמָם יְכוֹלִים לְהִתְפַּלֵּל, וּמוֹנְעִים גַּם אֲחֵרִים כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם צַעַר אוֹ חוֹלֶה לֵילֵךְ לְצַדִּיקִים- עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר (בְּרֵאשִׁית כ): "הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ" וְכוּ', כִּי זֶה הַבַּעַל-גַּאֲוָה מְכֻנֶּה בִּלְשׁוֹן אֲבִימֶלֶךְ: אֲבִי לְשׁוֹן רָצוֹן, כִּי הוּא רוֹצֶה לִמְלךְ, וְהַיְנוּ אֲבִימֶלֶךְ כִּי בֶּאֱמֶת צַדִּיק מוֹשֵׁל בִּתְפִלָּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שְׁמוּאֵל-ב כג): "צַדִּיק מוֹשֵׁל" וְכוּ'; וְהוּא מִתְגָּאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁיָּכוֹל לְהִתְפַּלֵּל וְיֵשׁ לוֹ הַמֶּמְשָׁלָה, וְעַל כֵּן מְכֻנֶּהבְּשֵׁם אֲבִימֶלֶךְ, כִּי הוּא רוֹצֶה לִמְלךְ וְאוֹמֵר: אֲנָא אֶמְלךְ.

ר' נחמן אומר לנו שישנם אנשים בעלי גאווה שמחפשים שלטון ומלוכה. אלה משולים לאבימלך ור' נחמן דורש את שמו: "אבי-מלך" אבי מלשון לאבות-לרצות. אני אובה, אני רוצה למלוך, דמותו של אבימלך מאופיינת כאן כדמות של מלך שמחפש ורוצה למלוך. אין זו דמות המלך האידאלי אליו התייחסנו בשיעורים הקודמים. מלכות אמתית היא מלכות שיש בה ביטול, אין היא רוצה למלוך, כי המלוכה לה' היא, ודווקא בשל כך המלכות מוענקת לה. מלך כזה אפשר לסמוך עליו, כי שלטונו לא נובע מתוך אינטרס או כוח, אלא ממקום של ביטול וענווה אל מול האמת. מלכותו נאצלת עליו מלמעלה בשל ענוותנותו וביטולו. אולם משעה שירצה האדם במלוכה זו עצמה ויאבה אותה ייפול לפגם הדק של אבימלך שהפך את המלכות למטרה כשלעצמה. באשר רצה לשלוט במה שאמור אך להיאצל לו מלמעלה. כמו אבימלך שאבה למלוך במה שאינו שלו-באשת חברו, כך יש ויתקנא האדם בתפילתו של חברו, ובמיוחד בתפילתו של הצדיק אשר ברי כי התפילה באמת שייכת לו שייכות אמתית .

 

ג.

וְזֶה פֵּרוּשׁ: "הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ" אֵשֶׁת-רָאשֵׁי-תֵּבוֹת "אֲדנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח" (תהלים נא) זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה; דְּהַיְנוּ הָשֵׁב אֵשֶׁת בְּחִינַת הַתְּפִלָּה, לְהַצַּדִּיק, כִּי נָבִיא הוּא; כִּי 'הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל צַדִּיקִים' (חֻלִּין ס:) וּמְשַׁגֵּר תְּפִלָּה סְדוּרָה בְּפִיו, כְּדֵי שֶׁיֵּהָנֶה מִתְּפִלָּתוֹ וְזֶה: כִּי נָבִיא הוּא, לְשׁוֹן נִיב שְׂפָתָיִם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲכָמֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת לד:): "בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם"-אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתוֹ בְּפִיו וְכוּ'הָשֵׁב רָאשֵׁי- תֵבוֹת: הַר שָׂדֶה, בַּיִת; זֶה רֶמֶז שֶׁתְּפִלַּת הַצַּדִּיק הִיא בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁמַּעֲלֶה אוֹתָהּ מִבְּחִינַת הַר וְשָׂדֶה לִבְחִינַת בַּיִת כַּנַּ"ל.

כידוע, אבימלך חטף את שרה כשאברהם הגיע לארץ פלשתים. לאחר מכן הקב"ה נגלה אליו ואומר לו "השב אשת האיש כי נביא הוא", ר' נחמן דורש את המלה בראשי תיבות, אש"ת: אדונ-י שפתי תפתח ומקשר את המלה 'אשת' עם התפילה ודורש את לשון הפסוק 'השב אשת האיש', במשמעות של 'תשיב את התפילה הזו'. הרצון למלוך שמזוהה כאן כרצון לשמור את התפילה מבלי להעביר אותה הלאה לצדיק נתפס כאקט של גאווה. 'השב אשת האיש' דהיינו השב את התפילה הזו לבעליה שהוא הנביא ובהקשר שלנו הוא הצדיק. הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים. ועליך לגלות ענווה ונכונות לבקש מהצדיק שגם הוא יתפלל עליך. השבת התפילה לצדיק איננה רק הכרה כנה בגדלותו, אלא גם מהותית לתפילה עצמה גם של הפונה אל הצדיק עצמו. פניה זו מצריכה הכרה שכל מה שהיית פועל בתפילתך איננו שלך ואיננו פעולה שלך אלא של השם יתברך. מסירת התפילה לצדיק כמוה כמסירתה לקב"ה, ולשם כך צריך המתפלל לוותר על מלכותו. אפילו בתפילה, שכל ענינה התמסרות למלכותו של ה' בעולם, יכול המתפלל להתגדר במלכות על עצם התפילה "שולט" כביכול לפחות בה. מלכות זו נקרא המתפלל למסור הלאה.

כך במילים 'ה' שפתי תפתח' אנו מגלים שהתפילה מתחילה ממקום שבו אנו פונים ומבקשים מהקב"ה שיפתח לנו את יכולת הדיבור, את השפתיים לשיחה ולתפילה. כרוצה האדם להודות ולומר שבעצם גם היכולת להתפלל לא מגיעה ממני אלא ממך מאת ה'. כך תפילה צריכה להתחיל ממקום בו האדם משליך את יהבו על הקב"ה כמצהיר "אפילו כשאני מתפלל זה לא אני, זה אתה". באופן דומה גם במרחב הזוגי אפשר לתאר את הדברים כך. כאשר ר' נחמן מכנה את התפילה כ"אשת" האדם ובד בבד כראשי תיבות "ה' שפתי תפתח", מורה ר' נחמן על זוגיות שיש בה השלכת היהב כזו. זוגיות כזו איננה מונולוג שבו אני מדבר ואתה שומע באופן חד כיווני; אך גם היא איננו רק דיאלוג (המוערך כל כך בהגותו של מרטין בובר ובשיח המערבי ככלל) שאנו מכירים כשיחה. אמנם השיחה היא בין שניים אך היא לא מקום זוגי, זה עדיין לא המקום שעליו אנחנו מדברים, בדיאלוג יש אני שמדבר ואתה ששומע, בתנועה של מטוטלת, פעם אחת לפי תור אתה המרכז ופעם אחת אני המרכז. המרחב הזוגי, עליו אנו מורים, פועם תחת חוקיות אחרת עדינה ורגישה הנובעת מתוככי הלב. בזוגיות זו הדבורים שלי הם בעצם שיקוף שלך, הם אתה בעצמך. כשאני משליך את יהבי עליך, ואני מוכן להתמסר אזי הדבורים שלי הם ההתרחשות שלך בתוכי, זה מה שאתה מעורר בי. ההתרחשות הזוגית היא מעבר לאני ואתה היא התמזגות ודביקות. במרחב זה אני אתך בכל מקרה. באופן דומה המתפלל מבקש מהקב"ה שיפתח לנו את השפתיים כדי שנוכל להיות במקום הזוגי הזה גם בשעת התפילה.

משל למה הדבר דומה? לשני חברים שיושבים אחד עם השני ללא רשימת נושאים מסודרת ומתוכננת מראש, ומה שבא ברוך הבא, מה שמדברים מדברים. יש כאן תנועה ספונטנית שמאפשרת להתרחשות של חיים מפתיעה ומקורית. כל מה שיבוא הוא טוב, 'העיקר שאנחנו ביחד, מה שאתה מעורר בי זה טוב זה מה שאתה, ומה שאני מעורר בך זה אתה'. אלה לא שני אנשים זרים שישבו ביחד ולאחר פרק זמן הם יאמרו: 'טוב, מה יש לך להגיד? אין לי מה להגיד! אז מה אנחנו יושבים ביחד?'. הזוגיות היא נתון ראשוני שקודם לכל תוכן. יש פה השלכת יהב במובן הזה שאנחנו שמים את עצמנו קודם כל במקום של ה"ביחד". אחר כך הדיבורים שיבואו הם כבר יהיו ממקום של חופש, מעין ריקוד של דבקות. גם אם יש סיכון שאולי יהיה משעמם ולא מעניין, אך זו לא הנקודה החשובה. זוגיות אמיתית לא בוחנים במשקפיים כאלו, אם משעמם זה עצמו נושא לדיון. דיון זוגי וביחד. כך בזוגיות וכך גם כן עם השם יתברך, כאשר אמרנו אש"ת ראשי תיבות "ה' שפתי תפתח".

ד.

תפילה שהיא בבחינת בית, היא תפילה בה ההוויה של המתפלל מובנת מאליה, עוד קודם לכל תוכן. כיוון שכך, כיוון שהיא מתמסרת ומשוחררת כל כך, יכול להיות מצב בו לפתע מישהו יבוא ויחטוף אותה, כי יש בה משהו משוחרר כזה. תפילה שאפשר להגיד מה שאתה רוצה יש בה חופש ושחרור אמיתי, ולכן יכול לבוא גם אבימלך שאבה לשלוט ולמלוך ולחטוף את האישה הזו. זאת אומרת ייקח אותה לעצמו וינכס אותה לעצמו. ומשמעות מחטף זה שאפילו התפילה יכולה להפוך להיות משהו כוחני בו המתפלל פועל כביכול לבדו וה' משמש לו רק ככלי לכך. כלי למימוש רצונותיו ומשאלותיו, כלי למימוש מאווייו הדתיים. בתפילה כזו המילים לא נאצלות לו למתפלל מלמעלה ואין בהם את אותה השלכת היהב של "ה' שפתי תפתח". להיפך המתפלל כך מנצל את המרחב ה"פתוח" של ה' שפתי תפתח" לקחת את ראשי התיבות שלהם לעצמו.

אכן כשאדם מוסר את תפילתו לצדיק הוא מצהיר שאין לו שום אחיזה אפילו לא בתפילתו שלו. הוא מוסר אותה לצדיק ממנו ובמובן זה מוסר אותה לה'. הוא מוותר לחלוטין על חלקו שלו בדיאלוג הזה, לא בגלל שאיננו רוצה בו אלא בגלל שרוצה הוא ביותר את חלקו של הקב"ה בו. חלקו של הקב"ה גם בשפתיו של המתפלל עצמו שבחר עתה לשתוק. הסיכון של "ה' שפתי תפתח" שראשיתו שתיקה גדולה שרק ה' יכול לפתוח אותה, סיכון זה נמתח עד הקצה כאשר מושיט המתפלל את התפילה כולה לצדיק ושפתיו שלו שותקות בהמתנה. במקום בו התוכן הוא החשוב בתפילה אי אפשר לקבל אפשרות כזו. במקום בו ההוויה יחדיו כשלעצמה היא החשובה, הדביקות, יכול האדם ואף מוכרח להודות כי דביקותו של הצדיק גדולה משלו עצמו ולמסור לו את תוכן דבריו בהתמסרות שהיא בעצם התמסרות לקב"ה. חסיד כזה יגלה אם ימתין שגם שפתיו שלו נפתחות, אך אז ידע גם ידע מי פתח לו את שפתיו, לא הוא, אלא ה' יתברך.

אותה תנועה פרדוכסלית של "ה' שפתי תפתח" על השלכת היהב שבה, בלתי אפשרית לאבימלך שאובה את המלוכה. הוויתור הגדול הנצרך בה בלתי אפשרי למי שחפץ בשלטון. בדקויות רבות מופיע אבימלך קטן שכזה בליבו של המתפלל מתוך סירוב פנימי להתמסר בתפילה. ואולי נאמר בחריפות מה , מתוך רצון עז מידי "להתפלל". ואולי גם נוסיף מתוך סירוב פנימי לשתוק!

גם אם אין לך צדיק לפנות אליו, תרגיל טוב יהיה אם ינסה המתפלל לפנות אפילו לחברו הטוב ולבקשו 'תתפלל עלי' ולראות מה הדבר הזה פועל בתוך ליבו שלו. על אחת כמה וכמה אם יפנה האדם אל צדיק אמיתי, יזכה אולי האדם לחוש אף יותר מה פועלים דבריו גם בתוך ליבו של הקב"ה.

 

ה.

אולם ר' נחמן כרגיל לא משאיר אותנו רק עם מילים גבוהות. הוא יורד עד אלינו. עד אותו אבימלך קטן שבלבנו ואומר לו "השב"! "השב את אשת האיש"! ודורש - הש"ב ראשי תיבות- הר, שדה, בית. ומחזיר אותנו לתחילת דברינו. העבודה הזו של יעקב אבינו ובעקבותיו, של ר' נחמן להחזיר את היהדות אל הבית ולהחזיר לה את הביתיות הינה מענה גם לאבימלך זה. המקום הפשוט התמים של הבית אינו מקום לתאבי מלכות. בפיג'מה ועם נעלי בית גם האיש שמאחורי אבימלך מבין מה באמת שלו ומה לא. אל המקום הזה רוצה להביא אותנו ר' נחמן. משם הוא רוצה שנדבר אל ה', מהמקום הכי פשוט שבנו, מהמקום שמקבל את עצם הווייתנו כפי שהיא, בלא לעשות דבר. אפילו מהמקום שבו אדם ישן כמוזכר על יעקב עצמו במקום שם התפלל תפילה שהיא בית. "ויפגע במקום ...וישכב". לתת ליהדות לחלחל עד המקומות הללו, זוהי עבודתו של יעקב, שאפילו אברהם ויצחק לא הגיעו אליה מתוך המאמץ המתמיד שבו היו שרויים, לעלות ב"הר" או להתבטל כ"שדה". לא לשווא היה לאבימלך סיג ושיח הן עם אברהם והן עם יצחק, אך לא עם יעקב. אל המקום הפשוט, הביתי של יעקב לא התקרב. גם הוא, הגוי, הבין שמה ששייך ליעקב באופן כל כך פנימי ופשוט, לא שייך אליו. וכפי שראינו בשיעור הקודם, כאשר גם הגוי מבין הרי שזו גדלות אמיתית.

ר' נחמן מדריך אותנו לדבר אל ה' בשפה פשוטה, רגילה, ביתית. רוצה הוא שהיהדות תחלחל עד לשם. לא כדי להוזיל את היהדות, חלילה, אלא כדי להרים ולרומם את הצדדים הפשוטים שבנו, את החלקים אותם אנו שומרים לעצמינו, שם, טוען ר' נחמן משוטט היצר הרע ומהטל בנו. רד דבר גם איתו, דבר עם הגוי שבך, דבר עם אבימלך ותראה שגם הוא יבין. צא לשדה, ליער או לכל מקום בודד אחר ודבר עם ה'. ייחד לך שעה לדבר בשפה פשוטה את המילים שלך, עם השתיקות שלך ותדע מה באמת גודל מעלתך, מה באמת שלך ומה לא. משם לא תחשוק במה שאינו שלך, לא תחטוף אותו. רק מילים פשוטות ואמיתיות, תפילת אמת מהמקום שבו אתה נמצא, לא אחר. תחושת הביתיות הזו, תחושת ה"ביחד" עם ה', תהיה יקרה לך יותר מכל תחליף אחר, גבוה ככל שיהיה.

 

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אבי זדה

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי שעל יד ישיבת הר עציון

על שם ישראל קושיצקי

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:      http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:     http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/unsubscribe.php