תולדות עבודת ה' במזבחות | 150| איסור הבמות | 126

ביעור עבודה זרה על ידי יאשיהו

במסגרת ביעור העבודה הזרה שנעשה על ידי יאשיהו, הנביא מפרט את מעשיו של המלך במקומות שונים:

א. הוצאת כל הכלים העשויים לבעל ולאשרה מהיכל ה', ונתיצת בתי הקדשים אשר בבית ה'.

ב. השבתת הכמרים וההקטרה בבמות בערי יהודה וסביב ירושלים.

ג. טימוא הבמות אשר קטרו בהן הכהנים מגבע ועד באר שבע, וניתוץ במות השערים אשר פתח שער העיר.

ד. טימוא התופת בגיא בין הינום.

ה. השבתת הסוסים אשר נתנו מלכי יהודה לשמש.

ו. ניתוץ המזבחות אשר על גג עליית אחז, מזבחות מנשה בשתי חצרות בית ה'.

ז. טימוא הבמות אשר מימין להר המשחית.

לאחר מכן הכתוב מתאר באופן מיוחד את המזבח אשר בבית אל ואת כל בתי הבמות אשר בערי שומרון:

"וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה: וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל: וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן... וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם"   (מלכים ב, כ"ג, ט"ו-כ').

המזבח בבית אל

מהי המשמעות של המעשה בקבר איש הא-לוהים? נראה על פי הפסוקים כי הכתוב מייחס למעשה הזה חשיבות מיוחדת. הדבר הראשון הראוי להתייחסות הינו העובדה כי עם פילוג הממלכה איש א-לוהים בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל, וירבעם עומד על המזבח להקטיר:

"וְהִנֵּה אִישׁ אֱ-לֹהִים בָּא מִיהוּדָה בִּדְבַר ה' אֶל בֵּית אֵל וְיָרָבְעָם עֹמֵד עַל הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר: וַיִּקְרָא עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּדְבַר ה' וַיֹּאמֶר מִזְבֵּחַ מִזְבֵּחַ כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה בֵן נוֹלָד לְבֵית דָּוִד יֹאשִׁיָּהוּ שְׁמוֹ וְזָבַח עָלֶיךָ אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת הַמַּקְטִרִים עָלֶיךָ וְעַצְמוֹת אָדָם יִשְׁרְפוּ עָלֶיךָ: וְנָתַן בַּיּוֹם הַהוּא מוֹפֵת לֵאמֹר זֶה הַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' הִנֵּה הַמִּזְבֵּחַ נִקְרָע וְנִשְׁפַּךְ הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר עָלָיו"   (מלכים א י"ג, א'-ג').

כלומר, עוד בימי ירבעם, כשהמלך עומד על המזבח בבית אל, איש הא-לוהים מבשר על מה שעומד להתרחש באותו המזבח בעוד כמה מאות שנים על ידי אחד מצאצאי מלכי בית דוד ושמו יאשיהו. והנה בפרקנו מתואר קיומה של הנבואה.[1]

תחילה יש לומר כי קיום הנבואה של איש הא-לוהים בבית אל בימי ירבעם על ידי יאשיהו המלך הינו המשך ישיר של הנבואה במלכים א', י"ג והשלמתה. מעשים אלו של יאשיהו אירעו כמאה שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל על ידי אשור. יאשיהו מרחיב את גבולות שלטונו לכיוון שטחי ממלכת ישראל לשעבר, וכך הוא פועל בחופשיות בבית אל ובערי שומרון הנוספות. מתיאורי הכתוב מתברר כי הגלות שהגלו מלכי אשור את תושבי ממלכת ישראל לא הייתה שלמה ונותרו ישראלים בבית אל ובשאר ערי שומרון. ישראלים אלו ממשיכים בפולחנם הקודם. המזבח שבנה ירבעם הינו עדיין מזבח פעיל וכך הבמות בשאר ערי שומרון. ככל הנראה מלך אשור לקח מבית אל את עגל הזהב עם כיבוש הממלכה מפני ערכו הכספי, ועל כן יאשיהו לא צריך לפעול כדי לבערו.

הראיות לכך שספרנו מהווה המשך נבואת איש הא-לוהים והשלמתה, היא העובדה כי בשני הפרקים (מלכים א י"ג ומלכים ב כ"ג) עומד במרכז הנבואה המזבח בבית אל. כמו כן, פעולה של שריפת עצמות אדם על מזבח כדי לבזותו מופיעה במקרא בשני מקומות אלו בלבד.

יאשיהו אינו פועל מתוך ידיעת נבואת איש הא-לוהים ורצון להגשמתה. הוא עושה את מעשיו על דעת עצמו. הכתוב הוא זה שמציין כי פעולותיו נעשו בהתאם לנבואה.

מעשי יאשיהו מהווים תיקון לכשלונו של איש הא-לוהים. הרי שאיש הא-לוהים לאחר שנשא את נבואתו חטא כנגד שליחותו שלו כששב לבית אל לאכול ולשתות בה. בכך הוא השלים עם אנשי העיר ועם פולחנם. יאשיהו אינו משלים עם פולחנה של בית אל אלא נוהג בקנאות ובמלוא החומרה, בהתאם לנבואה המקורית.

בנוגע לעניין התיארוך בתוך מלכות יאשיהו, ברור כי סיפורנו נכתב לא לפני השנה השמונה עשרה ליאשיהו.

נראה כי קיומו של המזבח בבית אל עד לימי יאשיהו היא נקודה מהותית ומרכזית בסיפור. מכל חטאות ירבעם, הפרק שלנו מתמודד רק עם קיומו של המזבח האסור בבית אל. היעדר ההתייחסות לעגל בבית אל הוא ככל הנראה כיוון שזה נלקח על ידי מלכי אשור עם חורבן ממלכת ישראל.

ניתוץ המזבח וטימואו מתקיימים כמאה שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. בית אל עדיין קיימת, גרים בה תושביה הישראלים המחזיקים בידם מסורת בת שלוש מאות שנה ביחס לציון הקבר בעירם, ויודעים מי קבור בו ומה הייתה הנבואה בפיו. עדיין ניצב בבית אל מזבח ירבעם והוא עדיין פועל.

מטרת יאשיהו על ידי ביעור העבודה בבית אל היא להפוך את ירושלים למקום הבלעדי לעבודת ה'.

בית אל – מקום מקודש מתקופת האבות דרך תקופת השופטים ועד כמעט סוף ימי הבית הראשון

נזכיר בקצרה כי בית אל הינו מקום מקודש עוד מתקופת האבות. אברהם אבינו במסעו הראשון לארץ ישראל נוטה את אוהלו בין בית אל מים והעי מקדם. שם הוא בונה מזבח לה' וקורא בשם ה' (בראשית י"ב, ח'). לאחר ירידתו למצרים הוא חוזר למקום שבו היה אוהלו בתחילה, בין בית אל ובין העי (בראשית י"ג, ג'-ד'). שם לוט נפרד מאברהם, וה' מתגלה לאברהם ומברך אותו בברכת הזרע והארץ (בראשית י"ג, י"ד-י"ז).

יעקב אבינו מגיע לבית אל בדרכו לחרן, שם בחלומו רואה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכי א-לוהים עולים ויורדים בו. יעקב מתוודע כמה נורא המקום, לוקח אבן ושם אותה מצבה, וקורא למקום בית אל (בראשית כ"ח, י'-כ"ב). בחזרתו מחרן ה' מצווה אותו לחזור לבית אל ולעשות שם מזבח. ה' קורא ליעקב שם ישראל ומברך אותו בברכת הזרע והארץ (בראשית ל"ה, א'-ט"ו).

בספר יהושע בית אל הינה בגבול בין בנימין אפרים (יהושע ט"ז, א'-ב'). היא נמנית בין ערי בנימין (יהושע י"ח, כ"א).

בתחילת ספר שופטים מתואר הכיבוש המיוחד של בית אל על ידי בית יוסף. בפרשת פילגש בגבעה, המשכן בשילה אך בני ישראל מעלים את הארון לבית אל:

"וַיַּעֲלוּ כָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכָל הָעָם וַיָּבֹאוּ בֵית אֵל וַיִּבְכּוּ וַיֵּשְׁבוּ שָׁם לִפְנֵי ה' וַיָּצוּמוּ בַיּוֹם הַהוּא עַד הָעָרֶב וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים לִפְנֵי ה': וַיִּשְׁאֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה' וְשָׁם אֲרוֹן בְּרִית הָאֱ-לֹהִים בַּיָּמִים הָהֵם"   (שופטים כ', כ"ו-כ"ז).

שמואל סובב ערים שונות ושופט את ישראל ואחת מהן היא בית אל (שמואל א ז', ט"ז). כמו כן, כששמואל מושח את שאול למלך אחת מנקודות הציון בדרכו היא בית אל:

"וְחָלַפְתָּ מִשָּׁם וָהָלְאָה וּבָאתָ עַד אֵלוֹן תָּבוֹר וּמְצָאוּךָ שָּׁם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל"   (שמואל א י', ג').

כלומר בית אל היא מקום בו מתקיים עתה פולחן.

ירבעם, עם עלותו למלוך על ממלכת ישראל מתוך חשש שהעם יעלה לירושלים וישוב אל רחבעם, עושה שני עגלי זהב, האחד בבית אל והשני בדן. הוא עושה בית במות ועולה על המזבח לזבוח לעגלים שהעמיד (מלכים א י"ג).

נראה בפשטות כי קדושתה של בית אל המתחילה מתקופת האבות ונמשכת לאורך כל תקופת השופטים ושמואל, מביאה את ירבעם להציב אלטרנטיבה פולחנית לירושלים בגבול הדרומי של ממלכתו כשהוא ככל הנראה מבסס צעד זה על הקדושה הקמאית של המקום.

מקומה של בית אל במקרא ממשיך כאשר מלך אשור מושיב בשומרון אוכלוסייה נכרית:

"וַיָּבֹא אֶחָד מֵהַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הִגְלוּ מִשֹּׁמְרוֹן וַיֵּשֶׁב בְּבֵית אֵל וַיְהִי מוֹרֶה אֹתָם אֵיךְ יִירְאוּ אֶת ה'"   (מלכים ב י"ז, כ"ח).

מעניין מאוד כי אותו כהן בחר דווקא בבית אל כדי להורות להם איך ייראו את ה'.

ומכאן אנחנו מגיעים לסיפורנו במלכים ב כ"ב-כ"ג אודות מעשיו של יאשיהו המלך המהווים את קיום הנבואה המפורטת במלכים א י"ג, ב'-ג'.

הבאנו סקירה קצרה זאת על מנת להראות את רציפות הפולחן בבית אל מתקופת האבות דרך תקופת השופטים והמלוכה ועד קרוב לסוף ימי הבית הראשון, עד ימי המלך יאשיהו.

נחזור לימי יאשיהו ולמשמעות פעולתו במזבח בבית אל. בני דורו היו עדים לפעולתו הנמרצת של המלך לביעור הבמות בכל רחבי הארץ והתקשו בשאלה כיצד ייתכן כי לצידו של בית בירושלים ישנו בבית אל מקום פולחן מתחרה שלא נעשה עמו דבר עד עתה. מקום הפולחן המרכזי בבית אל נועד מראשיתו לשמש תחליף לירושלים, אך הוא ממשיך להתקיים כמאה שנה לאחר חורבן ממלכת ישראל. ברור כי בראייה נבואית אין שום מקום לקיומו של הפולחן בבית אל. נביאים התנגדו לקיומו מראשית הופעתו. קריעת המזבח סימלה את יחס הנבואה כלפיו וחורבנו בעתיד של המזבח נקבע כבר מראשיתו.

אך בפועל לא יושמה נבואה נגד מזבח בית אל:

א. ההתנגדות הראשונה לנבואה נגד מזבח בית אל היא של ירבעם מלך ישראל מסיבה מדינית.

ב. ההתנגדות השנייה לנבואה נגד מזבח בית אל באה מצידו של הנביא הזקן היושב בבית אל – התנגדות זאת היא דתית.

ג. ההתנגדות השלישית – נראה כי איש הא-לוהים בעצמו מסתייג מנבואתו וגורם להכשלתה. שגגתו מלמדת על חוסר הזדהות עם הנבואה מסיבה חברתית.

בגלל סיבות אלו הנבואה המתנגדת לפולחן בבית אל לא התקיימה עד ימי המלך יאשיהו, עת בשלו התנאים לקיומה.