שמואל ב | פרק י"ט | תגובת דוד למות אבשלום

 

א. אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי

כשנודע לדוד על מות אבשלום, בנו האהוב, הוא פורץ בזעקות שבר שאין להן אח ורע במקרא:

(א) וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי: (ב) וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם: (ג) וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ: (ד) וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה: (ה) וְהַמֶּלֶךְ לָאַט[1] אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי:

תיאור זה מבליט מאוד את יחסו החריג של דוד לאבשלום. כבר עמדנו בפרק י"ג (שיעור 30) על הפער העצום שבין האבל על מות אבשלום ובין האבל על מות אמנון, בכורו של דוד. אמנם גם שם התאבל דוד וקרע את בגדיו, אך לא מצאנו קינה על מותו של יורש העצר. על אבשלום, לעומת זאת, דוד מקונן קינה דרמטית, וזועק שוב ושוב: "בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם".[2] במיוחד מדגיש המקרא שדוד לא בכה בביתו, אלא עלה על עליית השער והפגין את בכיו ואת אבלו לעיני כל העם; כך הפכה שמחת הניצחון של הלוחמים לתוגת אבלים נכלמים, כאילו שבו זה עתה מובסים מן המלחמה.[3]

התנהגותו של דוד מכעיסה מאוד את יואב. קודם שנראה את דבריו לדוד, נעמוד על הניגוד שבין יחסו של יואב לאבל הזה לבין יחסו של העם אליו: בעיני יואב "הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם", ואילו העם שומע כי "נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ". העם רואה את הפן האישי שבאבלו של דוד, אבל יואב אינו מזדהה עם האבל, מפני שאין הוא שוכח ולוּ לרגע מיהו האיש שדוד מתאבל עליו.

לפיכך פונה יואב אל דוד בדברים חסרי תקדים בחריפותם:

(ו) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת[4] וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ[5] וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ[6] וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ:[7] (ז) לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ[8] הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ: (ח) וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה:

דומה שהמקרא שם בפי יואב, גיבור פרשת מרד אבשלום, את השיפוט שלו עצמו. דבריו של יואב, נוקבים וחריפים ככל שהיו, מבטאים אמת ברורה: אנשי דוד נלחמו עבורו בידיעה, שגם דוד היה שותף לה, כי החלופה היא שאבשלום יהיה המלך, ויהרוג את דוד עם כל אנשיו. באבלו הכבד על אבשלום דוד פוגע בלוחמיו הנאמנים ומנחיל להם מפח נפש. בהמשך דבריו יואב מרחיק לכת וטוען, כי התנהגותו של דוד עלולה להבריח ממחנהו גם את הנאמנים לו ביותר.

נראה שהמקרא אכן מצדד בגישתו של יואב. בכל הפרשייה הזאת דוד מכונה "המלך" ואינו נזכר בשמו. בכך נרמז כי דוד נוהג כאן כאיש פרטי, ומתעלם מתפקידו כמלך, שצריך להתעלות מעל רגשותיו האישיים ולפעול לטובת הכלל, כפי שהטעים יואב היטב.

דוד אינו יכול להתעלם מן האמת שבדברי יואב:

(ט) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו:

ואולם, דווקא כעת מתחילה דרמה אחרת, המאיימת מחדש על שלמות מלכותו של דוד.

ב. העימות

לאחר מותו של אבשלום מתעורר ויכוח בין שבטי ישראל:

(י) וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם: (יא) וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ:

מן הטענה "לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ" עולה, שהשבת דוד למלכותו על כל ישראל לא הייתה מובנת מאליה. נראה שכך יש להבין גם את המילים "וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" – שהיו "מתווכחים זה עם זה" (רש"י). היו שסברו שאין דרך חזרה. אך לבסוף גברה הגישה החיובית, והכרת הטוב על הצלת עם ישראל מיד פלשתים וכישלון מרד אבשלום[9] הביאו להכרעה להשיב את דוד למלכות על כל ישראל. כאן, לקראת סוף ימיו של דוד כמלך, היה יכול להיסגר מעגל, שהרי איחוד יהודה וישראל היה ממטרותיו המרכזיות של דוד, כפי שראינו בפרקים הראשונים של ספר שמ"ב.

אלא שדווקא כעת מתרחש מפנה מפתיע. בשעה ששבטי ישראל מכינים עצמם לחידוש הקשר עם דוד, הוא עצמו פועל לחיזוק הקשר עם בני שבטו דווקא:

(יב) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ: (יג) אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ: (יד) וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה[10] כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ‑לֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב: (טו) וַיַּט אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ: (טז) וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן:

מן הכתוב עולה שפניית שבטי ישראל כבר הגיעה אל דוד – "וּדְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ"[11] – וכעת פונה דוד לצדוק ולאביתר ומבקש שיפעלו לצעד דומה מצד יהודה. הוא חוזר פעמיים על המילים "לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ", ותמה על כך: הרי "אַחַי אַתֶּם, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם!".

כאמור, צעד זה חורג מדרכו של דוד עד עתה. שלא כשאול, שהעניק זכויות יתר לשבט בנימין,[12] דוד נמנע בעקיבות ממתן עדיפות או מעמד מיוחד כלשהו לשבט יהודה, מתוך שאיפה לאחד את העם כולו. משום כך, בין היתר, העביר את בירתו מחברון לירושלים (ראה שיעור 11). ובכן, מדוע שינה כעת דוד ממנהגו?

נראה, שדוד מסיק כאן מסקנות מבחירתו של אבשלום להתחיל את מרדו בחברון דווקא. בפרק ט"ו (שיעור 33) אמרנו, כי אבשלום מצא, כנראה, באנשי חברון מִרמור על גישתו השוויונית של דוד, גישה שהביאה, בין היתר, לאבדן מעמדה של העיר כבירה. משום כך סבר דוד, שכדי למנוע מרד נוסף עליו להראות יחס מיוחד לאנשים הקרובים לו, כדי ששוב לא יחושו רגשות דחייה ממנו.

ואולם, צעד זה היה מסוכן ביותר מן הכיוון השני. המתיחות העזה בין יהודה וישראל מוּעדת לקרע, ושינוי הסטטוס-קוו לטובת אחד הצדדים עלול להוביל לפגיעה מן הצד השני. כפי שנראה להלן, כך בדיוק הסתיימה פרשייה זו. ובכן, דוד מסיק כאן מסקנה מוטעית, ובמקום להרגיע את הרוחות, הוא מכשיר את התנאים למרד הבא.

מכל מקום, במגמה פייסנית זו יש מרכיב נוסף: דוד מדיח את יואב מתפקיד שר הצבא, וממנה במקומו את עמשא בן יתר, שר צבאו של אבשלום המורד. בכך ביקש דוד להשיג שתי מטרות: האחת – פגיעה ביואב, שהפר את הצו לשמור על חייו של אבשלום;[13] והשנייה – פיוס עם המורדים, אנשי יהודה, שעמשא היה אחד ממנהיגיהם הבולטים.

אלא שגם צעד זה עתיד להתגלות כטעות. ראשית, הפגיעה ביואב בן צרויה, המנהיג הצבאי שהצליח לדכא את המרד, לא הייתה ראויה. בפרשת רצח אבנר, שבה היה יואב אשם ללא ספק, לא הדיחו דוד (ראה שיעורים 7–8); ודווקא כאן, כשעשה את המעשה הנכון בזמן הנכון – הוא מודח! ומצד שני, נתינת פרס למורד כעמשא בן יתר, שהיה שר הצבא של אבשלום, נראית אף היא תמוהה; ועוד נראה להלן עד כמה היה הצעד הזה שגוי.

בסופו של דבר, אנשי יהודה ראו בחיוב רב את השינוי במגמתו של דוד, והתוצאות לא איחרו לבוא:

(טו) וַיַּט[14] אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ: (טז) וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן: