אלישע בדמשק | 2

ג. תשובת אלישע לשאלת בן הדד: על אי-אמירת האמת לחולה מסוכן

על שאלתו של בן הדד החולה, שנשאלה על ידי חזאל, "האחיה מחלי זה", עונה אלישע תשובה מורכבת:

לֵךְ אֱמָר לא (לוֹ) חָיֹה תִחְיֶה
וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת. (י)

אלישע מבחין בבירור בין מה שיש לומר לבן הדד, לבין האמת שאותה הראה לו ה'. מהו טעמה של הבחנה זו?

שאלה זו הרי היא מן השאלות הקשות של האתיקה הרפואית, ובה מתלבט כל רופא העומד לפני חולה סופני: האם יש לגלות לחולה העומד למות את האמת המרה, ובכך להבהילו ולגרום לו ייסורי נפש נוספים על ייסורי מחלתו, ואולי אף לקרב בכך את מותו, או שמא יש להרגיעו באמירת שקר, ולהבטיח לו שהוא עתיד להבריא ממחלתו.[1]

החשש מגילוי האמת לחולה מסוכן, שמא יקרב הדבר את מותו, מופיע בדיונם של הפוסקים אף במקום שיש אינטרס הלכתי מובהק לאמירת האמת. במסכת שבת לב ע"א נאמר בברייתא:

תנו רבנן: מי שחלה ונטה למות אומרים לו: התוודה.

אמירה זו יש בה הודעה משתמעת על מותו הקרוב של החולה, ועל כן מוסיף ר' יעקב בעל הטורים בטור יורה דעה של"ח:

וכדי שלא יישבר לבו אומרים לו: הרבה התוודו ולא מתו, והרבה שלא התוודו ומתו, והרבה שהולכין בשוק ומתוודין. ובשכר שאתה מתוודה - אתה חי, וכל המתוודה יש לו חלק לעולם הבא.[2]

מדברי הברייתא שהבאנו מדייק מפרש הטור בעל בית חדש (ב"ח שם):

משמע (- מלשון הברייתא "מי שחלה ונטה למות") דדווקא בנטה למות, אבל בלא נטה למות (- אף שהוא מסוכן) אין אומרין לו שיתוודה, כדי שלא יהא נשבר לבו... [ש]כשאומרין לו לאדם 'התוודה' - יודע שמסוכן הוא מאד, דאם לא כן, לא היו מזכירין מיתתו בפניו, ויהא נשבר לבו. לפיכך אין אומרים לו כך, אלא בנטה למות.[3]

נראה אפוא שערך אמירת האמת אינו עומד במקום שיש באמירתה נזק חמור, כפי שהדבר בחולה מסוכן. לפיכך מורה אלישע לחזאל "לך אמר לו: חיה תחיה", וכדברי בעל המצודות: "לנחמו אמור לו שיחיה".

אלא שבסיפורנו אין הדבר כה פשוט: אלישע אינו סתם אדם, ואף רופא איננו. אלישע הרי הוא נביא, איש הא-לוהים, ובתור שכזה פונה אליו בן הדד לברר אם יחיה או ימות מחוליו. הרי כך ציווה על חזאל:

... וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱ-לֹהִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר:
הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה? (ח)

האם רשאי אפוא אלישע בנסיבות אלו לצוות לענות לבן הדד תשובה שקרית? נדמה שהבעיה באי אמירת אמת במקרה זה אינה דומה כלל בחומרתה לבעיה הרגילה באי אמירת האמת לחולה המסוכן.

כיוון שאמירת אי-האמת על ידי נביא היא כה חמורה, מוסיף אלישע ואומר לחזאל "והראני ה' כי מות ימות". הוי"ו הפותחת משפט זה היא וי"ו הניגוד.[4] דברים אלו נועדו להעמיד מול השקר הטקטי את האמת הנבואית, שלא יטעו בני אדם ויחשבו שמה שנאמר לבן הדד הוא אכן דבר ה' בפי אלישע, ונמצא שם שמים מתחלל.

ועדיין הדבר קשה. הרי בן הדד הוא זה שביקש לדעת את דבר ה', והוא יתייחס אל התשובה השקרית הניתנת לו, כאילו הייתה דבר ה' באמת!

ואף על פי כן, תשובה זו של אלישע ניתנת לבן הדד לטובתו. כאשר יעבור לעולם האמת וייווכח בשקר שנאמר לו, יידע גם את צידוקו.[5]

אחר כל זאת, אנו מוצאים בדברי הפרשנים מאמץ ניכר לבאר את דברי אלישע בדרך שלא יהיו דברי שקר. מגמה זו מסתמנת כבר במסורה, המציינת בתשובת אלישע קרי וכתיב. הקרי משקף את ההוראה המעשית: "אֶמר לו: חיה תחיה", הכתיב, לעומת זאת, משקף את האמת הנבואית: "אֶמר: לא חיה תחיה". וכך אכן פירש רד"ק תופעה זו במקומנו: "כתוב באל"ף לפי שדעתו שלא יחיה, וקרי 'לו' בוי"ו, כי אמר לו (- בפועל) שיחיה".[6]

רש"י הוסיף ופירש אף את המלים "חיה תחיה" בדרך המפקיעה את השקר שבהן: "כלפי חזאל אמר, שיחיה תחת בן הדד למלכות".

האם סברו רש"י ורד"ק להציל אמירה זו של אלישע הצלה גמורה מהיותה אי-אמירת האמת? נראה שלא זו כוונתם. רש"י בפירושו במקומנו, ובמקומות נוספים בפירושו למקרא, התכוון ללמדנו דבר חשוב: אף כאשר הותרה, מכורח הנסיבות, אי-אמירת האמת, על האדם להשתדל לנסח את דבריו כמשתמעים לשתי פנים, כך שהוא עצמו יוכל להכניס בהם כוונה אחרת - אמיתית. אמנם ברור שדבריו יובנו לנמען שלהם בדרך שאינה אמיתית - הרי זו מטרתו באמירתם - אף על פי כן ינסח אותם בדרך שבינו לבינו יוכל לפרשם כדברי אמת.[7]

נראה כי טעם הדבר הזה הוא חינוכי: שלא ירגיל אדם עצמו לאמירת אי-אמת, שירגיש את הקושי שבדבר, ויתאמץ לפחות בינו לבינו שניסוח הדברים יאפשר לכוונת הלב להימנע מאמירת שקר.[8]

וכך הדבר אף במקומנו: אף שאלישע הוכרח לשנות את האמת בנסיבות של סיפורנו, מחמת רחמים על בן הדד החולה המסוכן, הרי בינו לבינו יכול היה להתכוון במלים "חיה תחיה" אל חזאל, ובכוונת לב זו אינן דבר שקר.

בדברים אלו יש קצת פתרון לבעיה העקרונית של אי-אמירת האמת (ולא רק לבעיה החינוכית): המושגים אמת ושקר ביחסים שבין בני האדם אינם מושגים מוחלטים. זאת, משום שהם תלויים בתקשורת שבין איש לזולתו, וזו לעולם תלוית הקשר ונתונה לפרשנות סובייקטיבית. אף במקום שאין כל כוונה להטעות את השומע, נוצרים לעתים 'קצרים' בתקשורת: השומע מפרש את דברי חברו כפי שנוח לו, אף שהדברים סובלים גם פירוש אחר, ואפשר שדווקא לפירוש האחר התכוון הדובר.

אף בן הדד נטה כמובן לפרש את דברי חזאל (על פי הוראת אלישע) - "אמר לי: חיה תחיה", כהבטחה שהוא - בן הדד - יחיה ממחלתו, ואכן, על מנת כן נאמרו לו הדברים בדרך זו. אולם מילותיו של חזאל כשלעצמן סובלות גם פירוש אחר: 'אמר לי שאני - חזאל - חיה אחיה'.

דרך נוספת לבאר את דברי אלישע "אמר לו: חיה תחיה" כך שלא יהיו דברים שאינם אמת תידון בעיון הבא.

 

ד. רציחתו של בן הדד

מהו הקשר בין שתי נבואותיו של אלישע - "והראני ה' כי מות ימות"; "הראני ה' אתך מלך על ארם" ומה טיבו של קשר זה? האם תתקיים זיקה ריאלית בין שתיהן בשלב שבו תתגשמנה במציאות?

הכול מבינים כי קיים קשר בין העובדה שמלך זקן שוכב על ערש דווי ועומד למות תוך זמן קצר לבין העובדה שאחד משריו המקורבים אליו ביותר עומד למלוך במקומו. ברור שהעובדה השנייה משתלשלת מן הראשונה. אולם כיצד יתרחש המעבר הזה בין המלך לבין שרו?

דבר זה אינו נרמז במקרא, לא בנבואת אלישע ולא בתיאור התגשמותה בסיפורנו. אפשר שחזאל השתלט על המלוכה בכוח לאחר מות בן הדד, ואפשר שזו ניתנה לו על מגש של כסף. הדבר תלוי כנראה בשאלה אם בן הדד השאיר אחריו בן אם לאו, אלא שגם על כך אין רמז במקרא.

על כל פנים, הדמיון הלשוני בין שתי הנבואות שבפי אלישע, הפותחות שתיהן במלים 'הראני ה'', רומז לכך שאין מדובר כאן על שני אירועים רחוקים זה מזה, אלא על שני שלבים באותה תמונה נבואית שאותה הראה ה' לאלישע.

אם אכן השתלט חזאל בכוח על המלוכה אחר מות בן הדד, האם פעל בניגוד לנבואת אלישע? וודאי שלא כך. אדרבה, בכך הגשים חזאל את הנבואה, שהבטיחה לו במשתמע כי יצליח במעשיו.

אלא שבהשתלשלות העניינים המתוארת בסיפורנו ישנו שלב אחד שהוא מוקדם לעליית חזאל למלוכה, וחובתנו להתעכב עליו:

וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיִּקַּח הַמַּכְבֵּר וַיִּטְבֹּל בַּמַּיִם
וַיִּפְרֹשׂ עַל פָּנָיו וַיָּמֹת
וַיִּמְלֹךְ חֲזָהאֵל תַּחְתָּיו. (טו)

בין הפרשנים קיימת תמימות דעים, כי בפסוק זה מתוארת פעולה שתכליתה הייתה להקל את חומו של בן הדד, ושגרמה לבסוף למותו, כתוצאה מחנק כנראה.[9] במה נחלקו הפרשנים? בשאלה מי הנושא של הפעלים "ויקח... ויטבל... ויפרש..." המופיעים בחלקו הראשון של פסוקנו. ר"י אברבנאל מפרש כך:

ביום המחרת בן הדד טבל המכבר... במים ופרש אותו על עיניו, לפי שהיה מתלהב בחום הנוכרי (- חום הגבוה מן החום הטבעי של הגוף) וחשב להשקיט הקדחת בזה. והיא הייתה סיבת מיתתו.

אולם לא כך היא דעת רד"ק:

... וטבלהו במים ופרשהו על פניו, והיה אומר לו כי לרפואה היה עושה לו הדבר ההוא, והוא היה עושה לצננו ולהמיתו.

לדעתו אפוא חזאל הוא הנושא של הפעלים שבראש הפסוק והוא שביצע את הפעולות המתוארות בכתוב. ולא בתום לב עשה זאת חזאל, אלא במרמה, על מנת "לצננו ולהמיתו".

זוהי אף דעת המלבי"ם:

ויקח - זה עשה חזאל כדי להמיתו... והוא אמר לו שרפואה הוא עושה.

כיצד נכריע בין הפירושים החולקים?

בעל 'הואיל משה' (- משה יצחק אשכנזי, תלמיד שד"ל) העלה את השיקול התחבירי הבא: "ממה שכתב שֵם חזאל בסוף הפסוק, נראה שבן הדד מעצמו לקח המכבר ופרשו על פניו, ולא חזאל הקריב את מותו".[10]

אולם נראה כי השיקול הענייני מצדיק דווקא את פירושם של רד"ק ומלבי"ם: אם בן הדד הוא שפעל פעולות אלו, מדוע בכלל מספר זאת המקרא? מה היה חסר, לו היה נכתב בקיצור 'ויהי ממחרת וימת בן הדד, וימלך חזאל תחתיו'. וכי הדרך המדויקת שבה מצא בן הדד את מותו מעלה או מורידה ביחס לנושא הסיפור? האם יינזק נושא סיפורנו אם נחשוב שבן הדד מת מוות טבעי מחמת מחלתו?

שונה הדבר אם נפרש שחזאל הוא שקרב את מות בן הדד. חזאל הוא אחת משתי הדמויות המרכזיות בסיפור קצר זה, ותיאור מעשיו מהווה אפיון עקיף של דמותו: באמצעות תיאור זה משרטט הכתוב את קווי אישיותו.[11]

על ההערה התחבירית של בעל הואיל משה יש לענות, כי העלמת שמו של חזאל, תוך הסתמכות על הופעת שמו בסוף הפסוק, היא דרך הכתוב לרמוז על אופי פעולותיו: מעשיו נעשו בסתר, תוך הסתרת כוונתם האמיתית, ועל כן גם שמו מסתתר. רק בסוף הפסוק מתפרץ שמו של חזאל בכתוב - "וימלך חזאל תחתיו", בהתאמה למציאות שבה פועל עתה חזאל בגלוי כמלך תחת בן הדד.[12]

אחר שקבלנו את פירוש רד"ק וההולכים בדרכו עלינו לשאול: כיצד יש להעריך פעולות אלו של חזאל? האם גם פעולות אלו מיועדות להגשים את נבואת אלישע, כשם שאמרנו ביחס לתפיסת חזאל את המלוכה לאחר מות בן הדד?[13]

רד"ק ומלבי"ם ענו על שאלה זו תשובה חיובית: במעשיו אלו אכן הגשים חזאל את כוונת הנבואה! אולם היכן נאמר בנבואה שעליו לרצוח את אדוננו?[14] פרשנים אלו למדו זאת מן הדרך שבה יישבו את הסתירה בין דברי אלישע "אמר לו: חיה תחיה" לדבריו בהמשך "והראני ה' כי מות ימות". כך כותב רד"ק:

"אמר לו חיה תחיה" - כלומר מן החולי יחיה אם לא יומת, אבל הראני ה' כי ימיתוהו. ולפיכך כשאמר אלישע לחזאל כי יהיה מלך על ארם... הבין חזאל כי רצה לומר לו שהוא ימיתהו, אלא שלא אמר לו בפירוש.

ובדומה פירש המלבי"ם:

"והראני ה' כי מות ימות" - פירוש, שמן החולי הזה יחיה, ובכל זאת ימות מסיבה אחרת. שכן היה, שחזאל המית אותו על ידי המכבר... (ואחר שתיאר כיצד הרג חזאל את בן הדד) - וזה הבין מדברי הנביא שהוא ימיתהו.

מה הביא פרשנים אלו לפרש את נבואת אלישע בדרך זו? נראה ששתי סיבות יש לכך. ראשית, רצונם לפתור את הסתירה בין דברי אלישע "אמר לו: חיה תחיה" לדבריו "והראני ה' כי מות ימות", בדרך שלא תהיה בפי אלישע אמירת דבר שאינו אמת.[15]

שנית, רצונם ליצור התאמה מלאה בין הנבואה לבין התגשמותה בפועל. שכן אם כוונת הנבואה "והראני ה' כי מות ימות" היא לכך שימות בן הדד ממחלתו, נמצא שנבואה זו לא התגשמה לבסוף: בן הדד לא מת מחמת מחלתו, אלא מחמת סיבה אחרת.[16]

אף אם כוונתם של פרשנים אלו טובה הייתה - 'להציל' את הנבואה מבעיות שונות הכרוכות בה - חובה לומר כי התוצאה מפירושם מבהילה.

לו רצתה הנבואה לגזור על בן הדד גזר דין אכזרי, שבו יירצח בידי עבדו כשהוא שוכב על מיטת חליו, הייתה נושאת את דברה ברמה ובלשון ברורה, ואף המעשים הנעשים מכוחה היו נעשים בגלוי ולאור היום. הנה כך אמר שלוחו של אלישע ליהוא:

כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל:
מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל עַם ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.
וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ...
וְאָבַד כָּל בֵּית אַחְאָב וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר... (ט',ו-ח)

ואף מעשיו של יהוא, הנעשים מכוח נבואה זו, נעשים בגלוי ובפרסום רב.

מה מונע אפוא את אלישע מלומר לחזאל דברים ברורים בסגנון מעין זה: 'הראני ה' אתך מלך על ארם, והכית את בן הדד איש חרמי, ומלכת תחתיו'?

פירושם של רד"ק ומלבי"ם לנבואת אלישע הופך אותה להנחיה מקיאבליסטית: בחצאי אמירות וברמיזות נותן אלישע לחזאל להבין שעליו לסלק את אדוניו מן הזירה באמצעות רצח מחתרתי שפל. חס לה לנבואה להורות דבר כזה![17] "לא בסתר דברתי, במקום ארץ חשך... אני ה' דבר צדק מגיד מישרים" (ישעיהו מ"ה, יט).

ובאמת, אין בסגנון הדברים שבנבואת אלישע כל רמז להוראה מעין זו שראו בה המפרשים הללו: כשם שהמלים "חיה תחיה" מתייחסות ל'חולי זה' שעליו שאל בן הדד, כך אף המלים "והראני ה' כי מות ימות" מתייחסות לאותה שאלה ששאל בן הדד "האחיה מחלי זה".[18] את הסתירה בין שתי האמירות הללו של אלישע ביארנו בעיוננו הקודם בדרך הפשוטה (שבה הלכו רלב"ג בעל המצודות ומפרשים נוספים): קיימת סתירה טרגית בין האמת הנבואית לבין האפשרות לומר אמת זו לחולה השוכב על ערש דוויי. והנה, במקום שאנו מוצאים בדברי אלישע רחמים על חולה אנוש והתחשבות במצבו, רואים בהם רד"ק ומלבי"ם הטעיית החולה וגניבת דעתו, כדי להפילו בפח ולהביא עליו מוות אכזרי.[19]

אף חוסר ההתאמה בין הנבואה כפי שאנו מפרשים אותה (בעקבות פרשנים אחדים) לבין התקיימותה בפועל אינו אלא מדומה: נכון כי לפי דברינו ייעדה הנבואה לבן הדד מוות מחמת מחלתו, אולם אם גורם חיצוני התערב וקירב את מותו של בן הדד אין זה מהווה כל סתירה לנבואה. מה עוד שהריגתו לא נתאפשרה אלא בשל מחלתו, ובמסגרת 'הטיפול הרפואי' בו.[20]

קצרם של דברים, אלישע לא התכוון חלילה לכך שחזאל יפעל כפי שפעל, ומעשיו של חזאל היו בגדר פשע נתעב: אסור לו לאדם לקדם קיום נבואה שנאמרה לטובתו במעשה רצח, כאשר לא נצטווה על כך בנבואה בפירוש.[21]

מדוע אפוא פעל חזאל בדרך זו? התשובה ברורה: אצה לו הדרך להגיע אל כסא המלוכה. במקום לחכות למיתתו הטבעית של אדונו, וודאי תוך ימים ספורים, וליטול אז את המלוכה, כפי שהבטיחה לו הנבואה, בחר להקדים את התגשמות הנבואה ב'יוזמה פרטית' בזויה ונתעבת.

כך מתגלה לפנינו חזאל כרוצח אכזרי וכאיש מזימות מסוכן וחסר מצפון. בכך ניתן לנו אישור מוקדם לדבר הנבואה שבפי אלישע "ידעתי את אשר תעשה לבני ישראל רעה... ועלליהם תרטש וברתיהם תבקע" (יב). מעשיו של חזאל בסיפורנו הם אזהרה מפני הבאות.