שיעור 1 - שיעור פתיחה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

שיעור פתיחה[1] / הרב אהרן ליכטנשטיין

מסכת קידושין פותחת בתיאור הדרכים שבהם יש לקדש אישה. על אף שמעשה הקידושין נושא אופי קנייני, התוצאה שלו שייכת לתחום איסור והיתר. הלוא בברכת אירוסין אנו אומרים: "....ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין...". מעשה הקידושין משפיע על תחום האיסור וההיתר בשתי נקודות: הוא מחיל חלות אשת איש על האישה המתקדשת, ובכך אוסר אותה על כל העולם, והוא מתיר את האישה המתקדשת למקדש - לבעלה.

משמע, אם כן, שיש איסור לבוא על אישה בלא קידושין. מהו גדר איסור זה? איסורי העריות מוכרים לנו, יש להם מקור ברור בתורה; אך מהו המקור לאיסור לבוא על פנויה - האם יש לו מקור בתורה, או שמא ישנו איסור אחר? בשיעור זה, נבחן את האיסור הקיים לפני הקידושין.

קיימות שלוש אפשרויות להגדרת איסור זה:

1. איסור דרבנן: ייתכן שהאיסור לבוא על פנויה הוא איסור דרבנן - העובדה שחכמים אסרו להתייחד עם פנויה מורה על כך שישנו איסור לבוא על אישה שאיננה נשואה, וייתכן שגם הביאה עצמה אסורה רק מדרבנן.

2. מצוות עשה דאורייתא: הריב"ש (סימן שצ"ה) אומר שישנו איסור עשה לבוא על פנויה. הפסוק (דברים כ"ד) "כי יקח איש אשה ובעלה" מלמד שיש מצווה לבעול אישה דווקא על ידי קידושין, ואם כן כל הבועל אישה ללא קידושין עובר על מצוות העשה של "כי יקח איש אשה".

3. איסור דאורייתא: הרמב"ם בהלכות אישות (פ"א ה"ד) אומר: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק, אם רצה הוא והיא - נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך. וזו היא הנקראת קדשה. משנתנה התורה נאסרה הקדשה, שנאמר 'לא תהיה קדשה מבנות ישראל'. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה, לפי שבעל קדשה". הרמב"ם לומד מן הפסוק "לא תהיה קדשה מבנות ישראל" שישנו איסור דאורייתא לבוא על פנויה.

הראב"ד חולק עליו ואומר "אין קדשה אלא מזומנת, והיא המופקרת לכל אדם, אבל המייחדת עצמה לאיש אחד - אין בה לא מלקות ולא איסור לאו". לדעתו לא כל ביאה מחוץ למסגרת הנישואין מגדירה אישה כקדשה. קדשה היא אישה שמיוחדת לזנות, ואם אישה מקיימת יחסי אישות לפני הנישואין היא איננה מוגדרת כקדשה כל עוד היא מיוחדת לאדם אחד.

לסיכום: יחסי אישות מחוץ למסגרת הנישואין אסורים לפחות מדרבנן; ייתכן שקיום יחסים כאלה הוא ביטול מצוות עשה דאורייתא; לפי הרמב"ם זוהי עברה על איסור דאורייתא של "לא תהיה קדשה", אך הראב"ד חולק עליו.

פילגש

בתורה אנו נתקלים בתופעה שנקראת "פילגש". תופעה זו הייתה מוכרת ומקובלת בחברה בתקופת התורה (ראה בראשית כ"ה, ו). אדם היה לוקח לו אישה על אשתו ומייחד אותה לקיום יחסי אישות. נבחן עתה את הנוהג הזה לאור הדיון שהעלינו בנושא יחסי אישות שלפני הנישואין.

מהות הפילגש

על אף שהגמרא (סנהדרין כא.) אומרת שפילגש איננה אישה מקודשת, ישנן גרסות בספרא וברש"י המורות על כך שישנו קשר של קידושין בין איש ופילגשו. הספרא אומר כי ההבדל היחיד בין קידושין רגילים לבין קידושי פילגש הוא שאישה לכל דבר זכאית בכתובה ואילו פילגש מתקדשת בלא כתובה (עיין בירושלמי כתובות פ"ה ה"ב). השאלה העומדת לפנינו היא אם מוסד הפילגש הוא צורה של אישות או שמא אין הוא קשור למערכת הסטנדרטית של אישות הלכתית. למעמד המוסד ישנן נפקא מינות רבות. אם פילגש היא צורה של קידושין אזי נוכל להניח שדיני אישה נשואה - כגון איסור אשת איש והיתרו על ידי גט - יחולו גם עליה; אם מוסד זה אינו מזוהה עם מערכת האישות הסטנדרטית, לא יחולו עליה דינים אלה.

שאלה חשובה זו נוגעת לדיון שבו פתחנו. אם הפילגש אכן נשואה לאיש - מעין אישה סוג ב - אזי היתרו של המוסד מובן, שכן היחסים עם הפילגש אינם יחסי אישות חוץ-נישואיים כי אם יחסי אישות במסגרת אישות הלכתית; אולם אם מוסד הפילגש אינו מבוסס על מוסד אישות הלכתי, אמור קיומו להוות איסור, כפי שאמרנו לעיל.

הכרעת הראשונים

הבאנו לעיל את מחלוקתם של הרמב"ם והראב"ד בנוגע להגדרת איסור קדשה. הרמב"ם טוען שכל יחסי אישות חוץ-נישואיים הם זנות ואסורים מדין "לא תהיה קדשה", בעוד שהראב"ד מגביל את האיסור לזונה, אישה שהקדישה את חייה לזנות. קל לנו להבין מדוע לפי הראב"ד (הלכות נערה בתולה פ"ב הי"ז) אין איסור בנשיאת פילגש: הפילגש איננה נוהגת כקדשה ומפקירה את עצמה לכל אדם; היא מייחדת את עצמה לאיש אחד. אולם על אף שלשיטתו אין בכך איסור דאורייתא אוסר הראב"ד לקחת פילגש. הרמב"ן (בתשובה ק"ה), לעומתו, סובר שאין כל איסור בדבר.

[על מנת לפתור בעיות חברתיות שהתעוררו בדורו רצה הרב יעקב עמדין להשתמש בתשובת הרמב"ן כדי למסד שוב את נוהג לקיחת הפילגש. מסופר שר' חיים סולובייצ'יק אמר שזוהי דוגמה קלסית לנבל ברשות התורה - ייסוד מנהג שאיננו נוגד את ההלכה אך בוודאי איננו לרוחה.]

לרמב"ם שיטה ייחודית בדין פילגש. בהלכות מלכים פ"ד ה"ד הוא כותב: "וכן לוקח [המלך] מכל גבול ישראל נשים ופלגשים". על פי שיטה זו אסור לאדם רגיל לקחת פילגש אך למלך מותר! שיטה זו טעונה ביאור. הרי אם פלגש אינה מסגרת של אישות, מדוע הותרה למלך? ואם פלגש נחשבת לסוג של אישות, מדוע נאסרה להדיוט?

עד כאן, העלינו שתי אפשרויות בנוגע למעמד הפילגש: אפשר שהיא נחשבת לאישה סוג ב, ואפשר שאין לה מעמד כל שהוא של אישות הלכתית. אולם בחינה מדוקדקת בדברי הרמב"ם תעלה הבנה חדשה במעמד פילגש. הרמב"ם אומר בפירוש שאין קידושין בפילגש (כפי שראינו בגמרא בסנהדרין). ההבנה הבסיסית בדבריו היא אפוא שפילגש איננה כלולה במערכת אישות הלכתית. מאידך, הרמב"ם כותב שבפילגש דרוש קניין, כמו באישה רגילה. יתרה מזאת: הרמב"ם משווה את קידושי הפילגש לקידושי ייעוד (אדם הקונה אמה עברייה יכול לשאתה לאישה, והכסף שבו קנה אותה נחשב לכסף הקידושין; דין זה מכונה "ייעוד"), שהם ללא ספק חלק ממערכת האישות ההלכתית המוכרת. המסקנה היא פשוטה: הפילגש הנה מערכת הלכתית עצמאית. היא מערכת הלכתית מוכרת על אף שהיא איננה נקנית בצורה כל שהיא של קידושין ואיננה כוללת את עיקרי הדינים המגדירים את הקידושין, ועל כן גם דרוש בה קיום מערכת קניינית מסוימת.

עתה, משהבנו את מעמד הפילגש כמעמד ייחודי ועצמאי, נוכל להבין את פסיקת הרמב"ם. אמרנו לעיל שהרמב"ם אוסר כל יחסי אישות מחוץ למערכת הנישואין. עתה עלינו לנסח את עמדתו של הרמב"ם באופן שונה במקצת ולומר שכל יחסי אישות שאינם באים בהקשר של מערכת אישות הלכתית מוכרת אסורים מדאורייתא. יחסי אישות הבאים בתוך מסגרת הלכתית מוכרת, כגון ייעוד או פילגש - על אף שאינה מערכת של קידושין - הם מותרים, ואינם נכללים באיסור של "לא תהיה קדשה". השאלה שנותרת בעינה היא מדוע האפשרות לקחת פילגש שמורה אך ורק למלך. מקור התשובה הוא בהבנת קניין הפילגש עצמו. רק למלך יש היכולת להפעיל את הקניין שדרוש לשם לקיחת פילגש. ייתכן שאפשרות זו נובעת מן הדינים שאוסרים כל אישה שהמלך קיים עמה יחסים אינטימיים על כל אדם אחר: כשם שאישה שהייתה נשואה למלך אסורה לכל אדם אחר, כך פילגשו של המלך אסורה על כל העולם לעולם. פילגשו של המלך מיועדת לו אפוא בצורה ייחודית אף בלא קידושין (עיין ברמב"ם הלכות מלכים פ"ב הלכות א-ב)]. זכותו של המלך לקחת פילגש איננה אפוא זכות מיוחדת של המלך, אלא נובעת מיסוד טכני שלפיו יחסי אישות מותרים רק במסגרת שבה האישה מיוחדת בצורה אקסקלוסיבית לאיש. פילגש אסורה לאדם רגיל משום שלקיחתה אינה אוסרת אותה על כל אדם, ואם כן היא איננה מיוחדת לאדם מסוים; אך היא מותרת למלך, משום שכאשר הוא לוקח פילגש היא נעשית מיוחדת לו. ייחוד זה אמנם אינו מדין פילגש אלא מדין מלך, אולם מכל מקום נוצרים כאן יחסי אישות המהווים מסגרת מקובלת שאין בה חשש "לא תהיה קדשה".]

סיכום

קידושין מתירים את האישה לבעלה מאיסור - דרבנן או דאורייתא - שהייתה אסורה עליו לפניהם. בשאלה אם יחסי אישות קדם-נישואיים נחשבים לזנות נחלקו הרמב"ם והראב"ד. הפילגש נתפסת אצל חלק מהראשונים כווריאציה של מערכת אישות רגילה, ואצל אחרים - כמוסד שהוא לגמרי חוץ-נישואיי. הרמב"ם רואה את הפילגש כברייה בפני עצמה, מוסד מקביל לקידושין שבגלל סיבות פרקטיות יכול להיות מיושם רק על ידי מלך.

מקורות לשיעור הבא:

1) קידושין ב:-ג. "ואימא הכי נמי... נפשה"; רמב"ם הלכות אישות פ"א ה"א; ויקרא כ"ב, יא; כתובות (נז:) "אמר עולא...כספו הוא"; תוספות הרא"ש כתובות (ב:) ד"ה נסתפחה, "ויש לומר" עד סוף הדיבור.

2) קידושין ו: "תא שמע... לא כל שכן"; רמב"ן, השמטות למסכת גטין ט. ד"ה אם "והדין אינו כן...טענינן לה"; נדרים כט. "אמר ליה ר' המנונא...בכדי".

3) קידושין ב: "וניתני התם... אכולי עלמא כהקדש"; ירושלמי קידושין פ"א ה"א "כיני מתניתין... או בביאה".

שאלות:

1) מאיזה פסוק ניתן להסיק שקידושין הם סוג של קניין?

2) האם אפשר להשוות את הפן הקנייני בקידושין לקניין סטנדרטי?

3) במה נבדל הפן הקנייני בקידושין מקניין רגיל?

4) באיזו דרך של קידושין סביר להניח שיש תהליך של קניין ובאיזו דרך הכי פחות מסתבר להניח כך?

מטרת שיעורים אלו היא להוסיף נופך ללימוד של מסכת קידושין. בשבועות הראשונים נתמקד במושגי יסוד ובנושאים שעולים במשנה. לכן מומלץ להמשיך בינתיים בלימוד הגמרא, על אף שהמקורות מתמקדים במשנה עצמה.



[1] שיעור זה הוא חלק משיעור שהעביר הרב ליכטנשטיין על תחילת מסכת קידושין