שיחה לפרשת שמיני - בין אש לשלג

  • הרב משה ליכטנשטיין

בין אש לשלג*

הזיקה שבין הפטרת פרשת שמיני לפרשה ברורה למדי; מדובר בשני המקרים במוות טראגי של הקרבים אל הקודש, המקלקל את שמחת החנוכה שבמסגרתה מתרחש האסון. סיפור אחד מגבה את השני ומחזק את המסר על היראה הראויה בגישה אל הקודש. כל זה ניכר ובולט לעין הקורא כבר בקריאה הראשונה של ההפטרה. ברם, בקריאה נוספת מתגלית לעין אף ההנגדות וההבחנות שבין שתי העלילות.

להוסיף אהבה על האהבה

נפתח בנקודה הראשונה. הן נדב ואביהוא והן עוזה אינם יראים מהקודש ונפגעים בשל כך, אך הבדל של יום ולילה קיים בין האישים מבחינת המוטיבציה הדתית שלהם. חטאם של נדב ואביהוא נראה כמפורש בכתובים, אך חז"ל ראו לנכון להציע כמה הצעות ביחס לחטא הנקודתי שלהם:

"בר קפרא בשם ר' ירמיה בר אלעזר אמר: בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן, על הקריבה, ועל ההקרבה, ועל אש זרה, ועל שלא נטלו עצה זה מזה. על הקריבה - שנכנסו לפני ולפנים, ועל ההקרבה -שהקריבו קרבן מה שלא נצטוו, ועל אש זרה -  שהביאו אש מבית כיריים, ועל שלא נטלו עצה זה מזה.

ר' מני דשאב ור' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן, ובכולם כתיב מיתה: על שנכנסו שתויי יין, ואומר יין ושכר אל תשת וגו' ולא תמותו (ויקרא י', ט), ועל שנכנסו בלא רחיצת ידים ורגלים, ואומר בבואכם אל אוהל מועד ירחצו מים ולא ימותו (שמות ל', כ), ועל שנכנסו מחוסרי בגדים, ומה היו חסירין? אמר ר' לוי מעיל היו חסירין, וכתיב בו מיתה, שנאמר והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו ולא ימות (שמות כ"ח, לה). ועל ידי שלא היו להם בנים, וכתיב בו מיתה, שנאמר וימת נדב ואביהוא וגו' ובנים לא היו להם (במדבר ג', ד). אבא חנן אומר על ידי שלא היו להם נשים, וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו (ויקרא ט"ז, ו).

(תנחומא אחרי מות סימן ו')

למרות הגיוון שבהצעות, מכנה משותף בסיסי עומד מאחורי כולן והוא ההתפרצות שאינה יודעת גבולות. חוויה דתית אקסטטית, שיסודה באהבת ה' מתפרצת, המתעלמת ממידת היראה, כשהיא מחפשת פורקן וביטוי עצמי חסר מעצורים, היא היסוד למעשיהם של נדב ואביהוא. תכונה זו כבר נגלתה לעינינו במפגש הקודם אתם, בתיאור מעמד הר סיני:

"וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל:  וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר:  וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:"

 (שמות כ"ד, ט-יא)

יש מפרשים הדורשים את האכילה והשתיה שבהר סיני לשבח ויש הדורשים לגנאי, אך לענייננו, בין כך ובין כך הדבר מורה על זיקה בין מעשיהם בזמן מעמד הר סיני לבין חטאם בחנוכת המשכן. אף אם הדבר נעשה אז בזהירות הראויה ועם הסייגים המתבקשים, הרי שהפסוקים הללו מצביעים על נטייה לעבודה מתוך אהבה, שסופה הטראגי הוא בחנוכת המשכן. כמובן, אם גם אז חצו נדב ואביהוא את הקו הראוי מבחינת המורא והפחד מהדר גאונו של הקב"ה, הרי שיש לטעון לקשר הדוק שבין שני האירועים. ואכן, חז"ל עמדו על כך והצביעו על הקשר ההדוק למדי שבין התנהגותם בשני המקומות, וכפי שהביא רש"י שם:

"נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקב"ה לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן".

ראיית מעשיהם ועולמם הרוחני של נדב ואביהוא כבנויה על אהבה עודפת ואקסטטית מפורשת במדרש, הקובע ש"כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה", ועל כן חטאו.

העולה מתוך כך הוא שנדב ואביהוא פעלו מתוך מניעים רוחניים, טהורים אך מוטעים ומסוכנים, כשברצונם להתעלות ולהתקרב למקום. הרצון העז לקרבת אלקים הוא העומדת בבסיס הקביעה בחלק ממדרשי חז"ל שהם היו צדיקים וגדולי ישראל, ועל אף שלקו בעוונם, לא ניתן לשלול מהם את גדלותם הרוחנית.

היד או העגלה

סיפורו של עוזה שונה. הארון ניתן על עגלת בקר ועוזה נהרג כשהוא שלח את ידו לארון הנשמט. ואולם, שורש הבעיה איננו רק בשליחת היד אלא במכלול היחס לארון. כידוע, מקרא מפורש צווח ואומר שמשא הארון איננו בעגלות אלא בכתף – "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ"[1] – וזאת מפאת קדושתו וייחודיותו של הארון. אף לדורות נפסק הדבר כמצוות עשה, כמפורט ברמב"ם בספר המצוות (מצות עשה ל"ד) ובמשנה תורה. דבר זה מעורר כמובן תמיהה על דוד שאִפשר לארון להיטלטל בעגלה במקום להינשא על כתף. מן הפסוק המקביל בדברי הימים עולה שדוד הבין לאחר מעשה שאכן טעה בפעם הראשונה. בפנותו אל ראשי הכהנים והלויים בעת הטלתו עליהם את משימת משא הארון בניסיון ההעלאה השני, דוד מכריז:

"כִּי לְמַבָּרִאשׁוֹנָה לֹא אַתֶּם פָּרַץ ה' אֱלֹהֵינוּ בָּנוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ כַּמִּשְׁפָּט:"

(דברי הימים א' ט"ו, יג)

אמנם, ישנם הסברים שונים לסיבה נקודתית לטעות, כגון ההבנה שמשא הארון בכתף הייתה מצוות שעה במדבר ואינה נוהגת לדורות, או ההסתמכות על תקדים שלוח הארון ע"י הפלשתים; אך כמדומה ששורש העניין איננו רק במעשה העבירה אלא בחסרון הניכר במידת היראה הבא לידי ביטוי בכך.

כפי שניתן לראות מן הפסוק בדברי הימים, דוד נוטל על עצמו את האחריות לטעות שנעשתה ומצביע על עצם שימת הארון על העגלה כשורש הבעיה. בכך, ישנו מתח כלפי המסופר בסיפור העלילה עצמו, הן בהפטרתנו והן בדברי הימים, שהרי שם נתלית האשמה במעשהו של עוזה.

בין דוד לעוזה

להבנת העניין, עלינו להכיר בכך שהן דוד והן עוזה לא הכירו די במידת היראה, וזה המשותף למעשי שניהם. לגבי עוזה, אין צורך להכביר מלים על כך שלא ירא את הארון וקדושתו, אך גם דוד נכשל בהמעטת היראה, שהרי בעקבות מות עוזה, מעיד הכתוב:

"וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בַּיּוֹם הַהוּא."

(שמואל ב' ו', ט)

מכאן ניתן להסיק שקודם לכן לא הפנים דיו את מידת היראה. ואולם, בעוד שדוד היטה את הכף לכיוון השמחה והאהבה, מתוך רגש דתי חזק ותוסס, הרי שיחסו של עוזה לארון איננו יחס של בשר ודם הניצב בפני מקום מושב השכינה עלי אדמות, אלא בעיניו זוהי עוד תיבה הזקוקה להובלה ממקום למקום. עוזה גדל בבית שבו שכן הארון, וכנראה שעקב כך קהו חושיו והארון הפך לחלק בלתי מיוחד מן הנוף הביתי. הארון נחשב אצלו כרהיט, ואת משימתו לפקח על העברתו הוא רואה כפונקציונאלית לגמרי, ותו לא. דוד, לעומתו, הכיר בארון כדבר מיוחד וקדוש ויחד עם כל בית ישראל שחק לפני הארון "בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים"[2]. עמידתו לפני הארון היא כעומד לפני ד'. בעוד דוד היטה את הכף לכיוון אהבת ד' מתוך אש קודש ושמחה של מצוה, עוזה ניגש אל מלאכתו ללא רגש דתי כלשהו כלפי הארון – לא של אהבה ולא של יראה, ועל כן הוא נענש.

התיקון

מאליו מובן, שהתיקון האמור לבוא בהעלאה השנייה של הארון הוא כנגד הפגמים שהיו בראשונה. משמעות העניין שיש להוסיף את מימד היראה מצד דוד ואנשיו, מחד, ומאידך לקחת את הארון על הכתף, ע"י אנשים החשים את קדושתו ומכירים במעמדו המיוחד. בהפטרה אין התייחסות ישירה לנקודה השנייה, אך בסיפור המקביל בדברי הימים[3] מסופר על כך שדוד זימן אליו את ראשי הלוויים ומינה אותם כאחראים להעלאת הארון, בכתף. בכך ניתן הפתרון לבעיית נשיאת הארון, אך עדיין על דוד להתמודד עם עניין היראה ושילובו במסגרת חגיגות ההעלאה. לכאורה, בעקבות הנעשה בפעם הראשונה, היינו מצפים שדוד כלל לא יחגוג בשירה וריקודים אלא יטה את הכף לכיוון השני ויכניס את הארון בהשקט לירושלים. ואולם, דוד השכיל להבין שלא עצם הגיל והששון היו שלא במקומם אלא חוסר האיזון. שלא כנדב ואביהוא שהתנהגותם האקסטטית וחסרת המעצורים הייתה שלילית כשלעצמה, דוד נהג במקרה הראשון כשורה, אך ללא איזון. לכן, נדב ואביהוא נענשו במיתה ואילו דוד זוכה לתקן את מעשיו.

וגילו ברעדה

הפתרון של דוד הוא לפזז ולכרכר בכל עוז, כבראשונה, אך תוך כדי שלוב היראה. במלים אחרות, הלקוחות מתוך דברי דוד עצמו בספר תהלים[4] , העיקרון המנחה הוא "וגילו ברעדה". לכן, הוא זובח זבחים לאחר ששה צעדים, ובכך מקפיד על מורא ארון. ייתכן מאד שאף השימוש בשופר ובקול תרועה – כלי נגינה שנעדרו מרשימת כלי הנגינה השמחים יותר של ניסיון ההעלאה הראשון – נועד אף הוא לתת ביטוי למידת היראה.

סיכומו של עניין, ההפטרה מתמודדת עם סוגיית מפגשו של האדם עם הקודש וביטוייו המוחשיים, תוך כדי הנגדה למעשיהם של נדב ואביהוא. מחד, אנו פוגשים את עוזה, המהווה אנטיתיזה גמורה לבני אהרן, אך דרכו איננה פחות מסוכנת ומוטעית מדרכם. אם הם נטו לכיוון רוחני של התפרצות ואקסטטיות, הרי שעוזה סטה לכיוון ההפוך, ודמותו מוצגת בפנינו כאדם חסר רוחניות והשראה דתית כלשהיא. על שניהם, הן עוזה והן נדב ואביהוא, ראוי להליץ את התוספתא בחגיגה המתייחסת לכניסה ל"פרדס":

"ועוד משלו משל למה הדבר דומה לאיסתרטא (=כביש) העוברת בין שני דרכים אחד של אור ואחד של שלג הטה לכן נכוה באור הטה לכן נכוה בשלג. מה עליו על אדם להלך באמצע ובלבד שלא יהא נוטה לא לכאן ולא לכאן".

(תוספתא חגיגה ב', ה)

אם נדב ואביהוא נטו לצד האש, הרי שעוזה נטה לצד הקרח, ואילו דוד זוכה ללכת בשביל הזהב.

והנה, ההפטרה מתייחסת באופן ישיר למפגש עם הארון והמשכן, שהם חפצים מוחשיים, ומטפלת ברגעי שיא של חנוכתם. ואולם, הפרספקטיבה הרוחנית שהיא פותחת בפנינו נכונה לכלל החיים הדתיים, בין היום-יומיים ובין ברגעי השיא. הדאגה שלא לכבות את האהבה וההתלהבות יחד עם הצורך לשמור על הגבולות ולהכיר במחויבותו של האדם כלפי הציווי האלקי המוטל עליו, היא הצוואה הרוחנית שההפטרה מנחילה לנו.

 

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב משה ליכטנשטיין

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

 

 

 

 

*  זהו עיבוד של שיעור שהועבר בעבר ע"י הרב ליכטנשטיין בVBM.

[1] במדבר ז', ט.

[2] שמואל ב' ו', ה.

[3] דברי הימים א' ט"ו, יא-טו.

[4] תהילים ב', יא.