שביעי של פסח - תשועת עולם ותשועת שעה

  • הרב יהודה שביב

לעילוי נשמת הרב אברהם בן ר' משה

הפטרת שביעי של פסח - תשועת עולם ותשועת שעה

(שמואל ב' כ"ב)

פעמיים בשנה נקראת שירת הים בציבור: פעם במסגרת סדר הקריאה הרגיל בתוך פרשת בשלח ופעם שנייה בשביעי של פסח, מועד ההתרחשות על הים.

ההפטרות שנקבעו לשתי הקריאות, אך הן שירות מן המקרא, אך לא הרי הפטרה זו כהרי הפטרה זו: כהפטרת פרשת בשלח נקבעה שירת דבורה מספר שופטים וכהפטרת שביעי של פסח - שירת דוד מתוך ספר שמואל. זו האחרונה נזכרת כהפטרת היום כבר במסכת מגילה (ל"א, א).[1]

ואפשר שזה הסבר הדבר: בשביעי של פסח השירה היא פיסגת הקריאה וכל עצמה של הקריאה מתחילת הפרשה לא באה אלא כמבוא אל אותה פיסגה. כיוון שכך, אין יפה מלהתאים לה את שירת ההודייה של דוד אותה השמיע "ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו". זאת לבד מרמזים ליציאת מצרים שראו פרשנים בפסוקיו של דוד (רש"י במגילה שם: "' ומפטירין' - שהיא שירה כמותה ומדבר בה מיציאת מצרים 'עלה עשן באפו וגו' וישלח חציו ויפיצם'").

לעומת זאת בקריאת פרשת בשלח אין מסיימים בשירה, אלא ממשיכים עם סיפור בני ישראל בנדודיהם, בתלונותיהם ובמלחמה הפוגשת בהם, מלחמת עמלק. נמצאת התשועה על הים אינה אלא אתנחתא, שרישומה אמנם ניכר אבל הוא מושלך לימים רחוקים; ה' ימלוך לעולם ועד", ימלוך בעתיד[2]. לכך יפה שירת דבורה לשמש כהפטרה שהיא שירה גדולה על תשועה גדולה אבל לא שלמה; "ותשקוט הארץ ארבעים שנה". אנו יודעים להעריך גם שקט זמני שכזה, אבל מייחלים לתשועה שיש בה מיסוד הנצח, מעין זו המסיימת את שירת דוד "עשה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם".

 


[1] אמנם, עפ"י מקורות אחדים נראה שבארץ ישראל הפטירו בשעתו בשירת דבורה, ראה ע"כ במאמרו של ר' בנימין אליצור "מנהגי הקריאה וההפטרה של בני א"י הקדומים בחג הפסח" ב'כתלנו' יג (תש"ן) בעמ' 490.

[2] ראה במכילתא על אתר.