שמואל ב | פרק י"ג | רצח אמנון

 

א. אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה

תגובתו של אבשלום למשמע מה שאירע לתמר נראית מפתיעה למדיי:

(כ) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן[1] אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה...

מפסוק זה כשלעצמו ניתן היה להבין שאבשלום סבור כי אל לתמר 'לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת', שהרי מדובר באחיה, וראוי לה לשכוח מכל העניין. אלא שכידוע, בהמשך הסיפור רצח אבשלום את אמנון, וברור אפוא שלא חשב כי ראוי לעבור על אונס תמר בשתיקה. אם כן, מדוע אמר לתמר לנהוג כך?

נראה שהמקרא מציג כאן את ערמומיותו של אבשלום, העומדת בניגוד מוחלט לאגרסיביות ולטיפשות של אמנון. אבשלום מנסה להחליש את ערנותו של אמנון על ידי יצירת רושם שאין בכוונתו 'לנפח' את הפרשה יותר מדי. את הרושם הזה אבשלום מנסה לשדר אפילו לתמר אחותו, והיא אכן נותרת אומללה בביתו:

...וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה[2] בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ:

ואולם, המקרא מדגיש כי באמת לא שכח אבשלום מהעניין:

(כב) וְלֹא דִבֶּר אַבְשָׁלוֹם עִם אַמְנוֹן לְמֵרָע וְעַד טוֹב כִּי שָׂנֵא אַבְשָׁלוֹם אֶת אַמְנוֹן עַל דְּבַר אֲשֶׁר עִנָּה אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ:

שלא כאמנון, אבשלום ניחן בסבלנות, והוא ממתין לשעת הכושר להיפרע מאמנון.

אך תחילה עלינו לחזור לפסוק שדילגנו עליו, המתאר את תגובתו של דוד לכל הפרשה:

(כא) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁמַע אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר לוֹ מְאֹד:

פסוק זה מבטא את עומק הטרגדיה של דוד. הוא שומע על הנעשה והדבר חורה לו מאוד, אך אין הוא יכול לומר לאמנון דבר, משתי סיבות. ראשית, אין הוא מסוגל להטיח בפני אמנון את אשמתו, שהרי אם יאמר לו 'טול קיסם מבין שיניך', ישיב לו הלה: 'טול קורה מבין עיניך'. שנית, יש כאן ביטוי לתופעה רחבה יותר: מסיומה של פרשת בת שבע ואילך חדל דוד לתפקד כמלך בעל סמכות, ומכאן ועד סוף הספר הוא נוהג בפסיביות קיצונית.[3]

ב. התכנית

בהמשך הסיפור מתוארת תכניתו הערמומית של אבשלום:

(כג) וַיְהִי לִשְׁנָתַיִם יָמִים וַיִּהְיוּ גֹזְזִים לְאַבְשָׁלוֹם בְּבַעַל חָצוֹר אֲשֶׁר עִם אֶפְרָיִם וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: (כד) וַיָּבֹא אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא גֹזְזִים לְעַבְדֶּךָ יֵלֶךְ נָא הַמֶּלֶךְ וַעֲבָדָיו עִם עַבְדֶּךָ: (כה) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְשָׁלוֹם אַל בְּנִי אַל נָא נֵלֵךְ כֻּלָּנוּ וְלֹא נִכְבַּד עָלֶיךָ וַיִּפְרָץ[4] בּוֹ וְלֹא אָבָה לָלֶכֶת וַיְבָרֲכֵהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם וָלֹא[5] יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ: (כז) וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ: (כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל:

תכניתו של אבשלום מבוססת על כמה שלבים:

1.   ראשית, אבשלום ממתין שנתיים שלמות, עד שיהיה אפשר לחשוב שכבר נרגע מן העניין.

2.   אבשלום מזמין את כל בני המלך להשתתף בחגיגת הגז שלו – הזמנה טבעית למדיי. כעת הוא פונה לדוד ומבקש שגם המלך יכבד את האירוע בנוכחותו. אך למרות הפצרותיו, דוד מסרב לבקשה. מדוע? מסתבר שדוד שקוע עדיין בשקו ובתעניתו, ואין לבו פנוי לחגיגות. אבשלום צפה כנראה מראש את סירובו של דוד, ובזה הכין את הקרקע לשלב הבא.

3.   לאחר סירובו של דוד מבקש אבשלום: "וָלֹא יֵלֶךְ נָא אִתָּנוּ אַמְנוֹן אָחִי". בקשה זו נראית הגיונית: אם אין המלך יכול להשתתף, לכל הפחות ימלא בנו את מקומו. אבשלום גם מוסיף את המילה "אחי", כדי לבטא קרבה ולצמצם את החשד – ממש כשם שעשה אמנון, בעצת יונדב, כשביקש מדוד "תָּבוֹא נָא תָּמָר אֲחֹתִי".

4.   דוד אינו ממהר להסכים לבקשה: "וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה יֵלֵךְ עִמָּךְ". מסתבר שלא חש בנוח עם הבקשה, והתעורר בלבו חשד כי כוונותיו של אבשלום זדוניות. אלא שכאן מגיע תחכומו של אבשלום לשיאו: מכיוון שדוד כבר סירב פעם אחת להפצרותיו של אבשלום, אין הוא יכול לסרב לו בשנית – "וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ".

ההבדל שבין אמנון לאבשלום מתגלה עתה במילואו. אמנון רצה להיפגש עם תמר ב'מגרש הביתי', וגם אבשלום ביקש להגיע למצב דומה עם אמנון. אמנון לא היה מסוגל להעלות על דעתו מה לעשות, ושקע בדיכאון עמוק, עד שייעץ לו יונדב כיצד לפעול; וגם לאחר שקיבל את עצתו של יונדב החכם, קלקל אותה בחפזונו. אבשלום, לעומתו, לא נזקק כלל ליועצים: הוא תיכן את תכניתו בקפדנות ובסבלנות, עד שהוציאהּ לפועל. שני בניו של דוד עשו מעשים אסורים, אך ההבדל ביניהם ניכר היטב.

הטרגדיה שבסיפור היא חלקו של דוד במעשים החמורים. בשני המקרים עירבו הבנים את אביהם, והוא משתתף ישירות במימוש הסיטואציה שהביאה למעשה הנורא. בשני האירועים שלח דוד את הטרף לידי רודפו:

(ז) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל תָּמָר הַבַּיְתָה לֵאמֹר לְכִי נָא בֵּית אַמְנוֹן אָחִיךְ וַעֲשִׂי לוֹ הַבִּרְיָה...

(כז) וַיִּפְרָץ בּוֹ אַבְשָׁלוֹם וַיִּשְׁלַח אִתּוֹ אֶת אַמְנוֹן וְאֵת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ:

קשה להתעלם מן העובדה שיש כאן מידה כנגד מידה. בפרק י"א (שיעור 22) ראינו כי שורש חטאו של דוד היה בתחושת הכוח שהייתה לו, שביטויה המובהק היה יכולתו לשלוח שליחים לכל מקום, ובין היתר לשלוח שיביאו לו את בת שבע, לשלוח שיביאו לו את אוריה ולשלוח את אוריה אל מותו. ראינו כי המילה המנחה באותו פרק היא אכן השורש של"ח, וכי שיתוף השליחים במעשים הוא שסיבך כל כך את דוד.[6] יש אפוא סמליות רבה בהבאת עונשיו של דוד בדרך דומה: דוד בעצמו שולח את ילדיו אל גורלם המר.

ג. וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים

כשאבשלום מצליח להביא אליו את אמנון, אין הוא מהסס ולוּ לרגע:

(כח) וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל: (כט) וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם[7] וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ[8] וַיָּנֻסוּ:

הריגת יורש העצר אינה דבר קל בעיני נעריו של אבשלום, והוא מחזק אותם ומדגיש את אחריותו לפקודה. הנערים נענים לבקשה, וברגע שבני המלך הנותרים רואים את הנעשה – הם ממהרים לברוח. מן הסתם חששו שאבשלום לא נתכוון לפגוע רק באמנון, כי אם להשמיד את כל זרע הממלכה כדי להבטיח את מלכותו, כשם שנהגו אחרים.[9]

בני המלך אמנם לא צדקו בהבנת מניעיו של אבשלום בשלב זה, אך השמועה על כך נפוצה במהירות:

(ל) וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד:[10]

בעקבות זאת באה סיטואציה אירונית במקצת:

(לא) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים: (לב) וַיַּעַן יוֹנָדָב בֶּן שִׁמְעָה אֲחִי דָוִד וַיֹּאמֶר אַל יֹאמַר אֲדֹנִי אֵת כָּל הַנְּעָרִים בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הֵמִיתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת כִּי עַל פִּי אַבְשָׁלוֹם הָיְתָה שׂוּמָה[11] מִיּוֹם עַנֹּתוֹ אֵת תָּמָר אֲחֹתוֹ: (לג) וְעַתָּה אַל יָשֵׂם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ דָּבָר לֵאמֹר כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ מֵתוּ כִּי אַמְנוֹן לְבַדּוֹ מֵת:

כבר ביארנו (שיעור 28) כי דברי יונדב משקפים כעס על אמנון, ששיבש את עצתו ובזה התחייב בנפשו. אבל הסיטואציה האירונית גם מבטאת זילות כלפי דמותו של אמנון, שהידיעה על מותו מתקבלת כהקלה לאחר הידיעה הראשונה, המוטעית, על מות כל בני המלך. למגמה זו יש ביטוי גם בהמשך:

(לד) וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר: (לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה: (לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד: (לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן עַמִּיהוּד מֶלֶךְ גְּשׁוּר[12] וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים: (לח) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ גְּשׁוּר וַיְהִי שָׁם שָׁלֹשׁ שָׁנִים:

לכאורה הנושא המרכזי בפסוקים אלו הוא האבלות על מות אמנון. ברם, לא בכדי 'שתל' בהם המקרא שלוש פעמים, באופן מעורר תמיהה, את הידיעה על בריחתו של אבשלום. נראה שבדרך זו ביקש המקרא לומר, שמה שהיה קשה לדוד במיוחד לא היה רצח יורש העצר בידי אבשלום, כי אם בריחתו של הלה מן הארץ בעקבותיו.

דבר זה מודגש בייחוד במילים "וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כָּל הַיָּמִים". כלפי מי הדברים אמורים? לכאורה הכוונה לאמנון, שהרי אבלות היא על המת. אלא שבתחילתו של אותו פסוק הנושא הוא אבשלום! בדרך זו יוצר הכתוב כפל משמעות מכוון,[13] שבא ללמד כי רגשותיו של דוד כלפי הרוצח והנרצח היו חצויים. ואין ספק שתגובה זו למות בנו בכורו נובעת גם ממידה של הבנה למעשהו של אבשלום.

על כל פנים, בחלוף השנים התגבר הפער שבין רגשותיו של דוד כלפי אמנון לבין רגשותיו כלפי אבשלום, והפרק מסתיים במילים:

(לט) וַתְּכַל דָּוִד הַמֶּלֶךְ לָצֵאת אֶל אַבְשָׁלוֹם כִּי נִחַם עַל אַמְנוֹן כִּי מֵת:

ובכן, בסיום הפרק כבר התנחם דוד על מות בנו הבכור, ואת מחשבתו העסיק הכאב על הפרֵדה המאולצת מאבשלום.

בולט לעין המבנה הקשה של פסוק זה: מהו "וַתְּכַל דָּוִד"? רוב המפרשים מבארים שזהו מקרא חסר, ושיעורו: 'ותכל נפש דוד'.[14] אך מדוע באמת נכתב המקרא חסר?

ייתכן שעלינו ללכת כאן בדרך שכבר עמדנו עליה בעבר, שהשמטה בולטת של מילה באה לבטא דבר מה.[15] דומני שבענייננו בא המקרא לומר כי התנהגותו זו של דוד לא הייתה תקינה. בהמשך הספר עוד נעמוד בהרחבה על פשר יחסו המפתיע של דוד לאבשלום, בנו האכזר והתככן, עד הקרב שבו מצא הלה את מותו. לעת עתה די לנו במה שרמז כאן המקרא: רמיזה קטנה, עדיין לא בולטת במיוחד, ליחס החריג של דוד לאבשלום בנו.