דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 12

רבי עובדיה מברטנורא | 2

הרב ספי מרקוס
06.01.2016
קובץ טקסט

בשיעור הקודם סקרנו את תולדות חייו של רע"ב, ראינו את מעמדו הבכיר של פירושו ועמדנו על אופיו של הפירוש בהשוואה לפירושו של הרמב"ם. בשיעור זה נעסוק בעיקר בשאלת מקור פירושיו של רע"ב: מהיכן הוא שאב את פירושיו למשנה, כיצד הוא השתמש במקורות אלו וכיצד הוא בחר לפרש בכל מקום ומקום.

א. מקורות פירושו ודרך שימושו בהן

ניתן לראות בבירור שרע"ב משתמש במגוון פרשנים שקדמו לו: בראש ובראשונה רע"ב השתמש רבות בפירושיו של רש"י למשנה, אשר נכתבו כחלק מפירושיו של רש"י לגמרא, ובפירושו של הרמב"ם. בנוסף לכך, לעיתים הוא מפרש על פי פירושים נוספים, כגון פירושו של ר"ש משאנץ, בעיקר בסדר זרעים אשר אין פירוש רש"י עליו, או פירושים של ראשונים אחרים כגון התוספות. יש גם לא מעט מקרים בהם הוא מפרש פירוש משלו מסברה, או על פי הבבלי או הירושלמי, אף שהפירוש לא נזכר בדברי הפרשנים שקדמו לו.

מעבר לעובדה שרע"ב מרבה להשתמש בפירושים שקדמו לו, מעניין לשים לב לדרך בה הוא עושה בהם שימוש ראשית, יש לשים לב לעובדה שלרוב הוא אינו מזכיר אותם בשמם ומסתפק בציטוט דבריהם או תוכנם המרכזי. רע"ב נוהג כך גם כאשר הוא מביא שני פירושים חולקים ובמקום לכתוב, לדוגמא, 'רש"י פירש...ותוספות פירשו', הוא יכתוב 'אית דמפרשי' וכדומה (דוגמא לכך נראה להלן). רע"ב נוהג כך פעמים רבות גם כאשר הוא מפרש על פי הגמרא, כאשר הוא לא כותב 'מפרש בגמרא' וכדומה. שנית, כאשר רע"ב נזקק לפרשנות הקודמת לו פעמים שהוא מצטט את לשון הפירוש כמעט מילה ומילה ופעמים שהוא מביא את הפירוש בסגנון שלו. במקרים רבים הוא פותח בציטוט של קודמיו אך בכל זאת מוסיף נופך משלו.

ב. דוגמאות ליחס שבין פירוש רע"ב לבין הפירושים שקדמו לו

נעיין כעת במספר דוגמאות ליחס שבין פירוש רע"ב לבין הפירושים שקדמו לו.

בדיקת חמץ

המשנה הראשונה במסכת פסחים קובעת:

אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ - אין צריך בדיקה.    

נשווה את פירוש רש"י לפירוש רע"ב:

רש"י (פסחים, ב.)

רע"ב (פסחים, א', א)

אור לארבעה עשר - גרסינן.

 

אור לארבעה עשר - ליל שלמחרתו יהיה י"ד. וקורא התנא ללילה אור כדרך שקורין לעיור סגי נהור, ולישנא מעליא נקט.

בודקין - שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא.

 

בודקין את החמץ - אית דמפרשי טעמא דבדיקה כדי שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא אם יהיה חמץ בביתו בפסח. ואף על גב דבבטול בעלמא סגי, חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפיפיה וימלך על ביטולו ויחשוב עליה לאכלה ויעבור עליו על בל יראה ובל ימצא, הלכך בודקים את החמץ כדי לבערו מן העולם. ואית דאמרי טעמא דבדיקה גזירה שמא ימצא חמץ בביתו בפסח ויאכלנו, כיון שאין רגיל להיות בדל ממנו כל שאר ימות השנה.

 

לאור הנר - בגמרא (פסחים ז:) מפרש טעמא.

 

לאור הנר - בגמרא יליף דבדיקת חמץ צריכה שתהא לאור הנר, מדכתיב הכא (שמות, י"ב) "שאור לא ימצא", וכתיב התם (בראשית, מ"ד) "וימצא הגביע", מה מציאה האמורה שם על ידי חפוש, שנאמר "ויחפש" וכו' "וימצא", אף מציאה האמורה כאן על ידי חיפוש. וחפוש הוי בנר, דכתיב (משלי, כ') "נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בטן". ותקנו הבדיקה בלילה מפני שבלילה כל העם מצויין בבתיהם, ואור הנר יפה לבדיקה בלילה יותר מביום דשרגא בטיהרא למאי מהניא. ומיהו אם לא בדק ליל י"ד ובודק בי"ד שחרית צריך שיבדוק נמי לאור הנר.

 

 

באשר לפירוש 'בודקין', רע"ב מצטט את פירוש רש"י, אף שכהרגלו הוא אינו מציין את שמו, אולם הוא מצטט גם פירוש נוסף, פירוש התוספות שהקשו על רש"י כמה קושיות ופירשו אחרת. גם כאן הוא לא מזכיר אותם בשמם.

באשר לפירוש על 'לאור הנר', בעוד שרש"י הסתפק באמירה 'מפרש בגמרא', רע"ב ציטט בהרחבה את דברי הגמרא. הבדל זה חוזר בעשרות רבות של מקומות, והוא נובע מהשוני היסודי בין פירוש רש"י לבין פירוש רע"ב: מכיוון שרש"י כתב פירוש לגמרא ורק כדרך אגב פירש את המשנה, רש"י כותב במשנה לעיתים קרובות "מפרש בגמרא" או משפט בסגנון דומה, שהרי מי שלומד את המשנה שבגמרא מן הסתם ילמד את הגמרא. אולם, רע"ב ראה את פירושו כפירוש עצמאי למשנה, ולכן הוא לא יכול היה להרשות לעצמו שלא לפרש את מה שרש"י רק הפנה אליו.

הפרשת כהן גדול שבעה ימים לפני יום הכיפורים

המשנה בראשית מסכת יומא קובעת ששבעה ימים לפני יום הכיפורים מפרישים את הכהן הגדול מביתו, ובהמשך ההיא מסבירה מה עושה הכהן כל שבעת הימים:

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם, ומקטיר את הקטורת, ומיטיב את הנרות, ומקריב את הראש ואת הרגל. ושאר כל הימים, אם רצה להקריב - מקריב. שכהן גדול מקריב חלק בראש, ונוטל חלק בראש.

(שם, ב).

רע"ב מפרש משנה זו, כאשר, כפי שנראה, הוא נצמד לפירושו של רש"י ומצטטו כמעט מילה למילה למעט שני מקרים:

רש"י (יומא, יד.)

רע"ב (יומא, א', ב)

הוא זורק את הדם - של תמידין, כדי שיהא רגיל ומזומן בעבודת יום הכפורים.

 

הוא זורק את הדם - של תמידים, כדי שיהא רגיל בעבודה.

ומטיב את הנרות - מדשן מן אפר הפתילות שכבו, וכן כל יום ויום מטיבן בבקר שנאמר בבקר בבקר בהטיבו את הנרות, וכל יום מקטירין קטורת בהיכל, פרס בשחרית ופרס בין הערבים.

ומטיב את הנרות - מדשנן מן האפר של הפתילות שכבו.

 

ושאר כל הימים אם רצה - להיטיב ולהקריב את כל קרבן שירצה - מקריב, ואין המשמר יכול לעכב על ידו.

ושאר כל הימים - אם ירצה להקריב כל קרבן שירצה מקריב ואין אנשי המשמר יכולין לעכב על ידו.

מקריב חלק בראש - ראש הוא להקטיר ולהקריב כל חלק שיבחר.

מקריב חלק בראש - ראש הוא להקריב כל חלק שיבחר.

ונוטל חלק - בחלוקת אכילת קדשים. בראש - מנה יפה שיבחר לו.

ונוטל חלק בראש - בחלוקת הקדשים נוטל מנה יפה שיבחר לו.

 

והני מילי בקדשי מזבח, אבל בקדשי גבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה.

 

 

רוב פירושו של רע"ב כאן נסמך על רש"י, אולם ניתן לראות שבעוד שרש"י ניצל את ההזדמנות על מנת להבהיר שבכל יום מטיבים ומקטירים, רע"ב דילג על קטע זה. בנוסף, בסוף הפירוש הוסיף רע"ב משפט המסייג את הנאמר בסוף המשנה על כך שכהן גדול מקריב ונוטל חלק בראש, וקובע שזה נאמר רק בקדשי מזבח. משפט זה מקורו, מילה במילה, בפירוש הרמב"ם: "במה דברים אמורים בקדשי מקדש, אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקין בשוה". אם כן רע"ב פירש משנה זו בעקבות רש"י, אולם שאב גם מפירושו של הרמב"ם.

קצירה לשחת

המשנה בפאה ב', א עוסקת בשאלה מה גורם לשדה להחשב כשתי שדות לעניין חיוב פאה. בסוף המשנה מופיעה מחלוקת: "והקוצר לשחת מפסיק, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: אינו מפסיק אלא אם כן חרש".

נשווה את ביאורו של ר"ש משאנץ לפירושו של רע"ב:

ר"ש משאנץ

רע"ב

והקוצר לשחת מפסיק -

קא סבר דכל לשחת לאו קצירה היא דלא חשבינא לה אתחלתא דקצירה.

והקוצר לשחת מפסיק -

דקסבר כל לשחת לאו קצירה היא, דלא חשבינן לה אתחלתא דקצירה.

ובפרק רבי ישמעאל במנחות (עא:) מפרש אי מיירי בשהביאה שליש או בשלא הביאה שליש.

שחת - תבואה שלא הביאה שליש, וקוצרים אותה להאכיל לבהמות. ואין הלכה כרבי מאיר.

 

 

בתחילת פירושו רע"ב מצטט כמעט מילה במילה את פירושו של הר"ש (שוב, מבלי להזכיר את שמו) אך לאחר מכן הוא משנה כמה דברים: בעוד ר"ש משאנץ הפנה למסכת מנחות וציין שיש מחלוקת האם מדובר על תבואה שהביאה שליש או לא, רע"ב קובע שמדובר דווקא על תבואה שלא הביאה שליש. כמו כן הוא מוסיף הסבר, ש"שחת" שהיא תבואה הנקצרת במטרה להאכילה לבהמות,[1] ובנוסף לכך הוא פוסק הלכה.

ב. גורמים בבחירת הפירוש

האם יש קריטריונים על פיהם בחר רע"ב לפרש בכל מקום כפי שפירש? מה גרם לו, לדוגמא, לפרש במקום מסוים כפירוש רש"י ולא כפירוש הרמב"ם? האם הקריטריון הוא הפירוש המוצלח ביותר לדעת רע"ב למשנה הנידונה, או שמא ישנן סיבות נוספות שגרמו להעדפת פירוש אחד על משנהו?

מתוך עיון וסקירה רחבה, נראה שבאופן כללי רע"ב מפרש על פי רש"י ככל הניתן. אם רש"י פירש את קטעי המשנה ורע"ב יכול לצטטו הוא יעשה כן. רע"ב יצטט את לשונו של רש"י גם כאשר את רוב המשנה הוא נאלץ לפרש על פי מקורות אחרים במקומות בהם רש"י לא פירשה, בשל העובדה שהוא סמך על פירוש הגמרא. כך, לדוגמא, המשנה בברכות פרק ד', א עוסקת בזמני התפילות:

תפלת השחר עד חצות; רבי יהודה אומר: עד ארבע שעות. תפלת המנחה עד הערב; רבי יהודה אומר: עד פלג המנחה. תפלת הערב - אין לה קבע. ושל מוספין - כל היום; רבי יהודה אומר: עד שבע שעות.

רש"י פירש רק משפטים בודדים במשנה. רע"ב, אשר רוצה לבאר את המשנה באופן מלא (כפי שראינו בשיעור הקודם), נצרך לבאר את המשנה כולה באריכות ולשם כך משתמש בפרשנים שונים. אולם כאשר הוא מגיע לקטעים אותם רש"י פירש, הוא מצטטו:

רש"י (ברכות, כו.)

רע"ב (ברכות, ד', א)

 

תפלת השחר עד חצות - שכן תמיד של שחר קרב עד חצות לרבנן, ולר' יהודה אינו קרב אלא עד ארבע שעות ביום...

עד הערב - עד חשכה.

תפלת המנחה עד הערב - עד שתחשך.

עד פלג המנחה - בגמרא מפרש לה.

עד פלג המנחה - זמן מנחה קטנה הוא מתשע שעות ומחצה עד הלילה...

אין לה קבע - כל הלילה זמנה, ובגמרא מפרש מאי לשון אין לה קבע.

 

אין לה קבע - זמנה כל הלילה. והא דתני "אין לה קבע" ולא קתני "זמנה כל הלילה", לאשמעינן דתפלת ערבית רשות, לפי שהיא כנגד הקרבת איברים ופדרים שקרבים כל הלילה, והנך רשות נינהו שכיון שנזרק הדם נרצה הקרבן אף על פי שנטמאו איברים ופדרים או שאבדו. ומיהו האידנא קבלוה עליהם.

 

הרושם הוא שמצד אחד רע"ב מאריך ומסביר את המשנה בצורה רחבה, אך אם הוא רק יכול - הוא יצטט את רש"י.

ג. פסיקת הלכה

ה'הנודע ביהודה' (מהדורא תניינא, אבן העזר, קי"ד) טען שרע"ב הוא לא פוסק הלכה:

אמנם הרב ברטנורא עיקר ספרו לא חבר לפסק רק לפרש, והוא פרשן ולא פסקן. ואם כי הוא גדול מאד, ואף על פי כן אין לתמוה אם לא דקדק בדבריו כל כך, וכתב דבר שאינו מוסכם על פי הדין.

אולם, יש לסייג טענה זו. ראשית, לאורך כל פירושו רע"ב מקפיד לכתוב כמי ההלכה כאשר יש מחלוקת תנאים במשנה, ופעמים שהוא אף מעיר לכך שההלכה היא לא כפי שמופיע במשנה[2]. פרופ' שוחטמן[3] כתב כי מבדיקה שערך נראה שבכל מקום הוא פוסק כפי שפסק הרמב"ם. שנית, כפי שהעיר התוספות יום טוב בפירושו לפאה ב', ב[4], בעוד שלעיתים רש"י מפרש את המשנה על פי ההווה אמינא של הגמרא, על מנת שקושיית הגמרא על המשנה תהיה מובנת, הרי שרע"ב יפרש על פי המסקנה.

נראה, אם כן, שמצד אחד רע"ב לא ראה בספרו ספר פסיקה במלוא מובן המילה, כפי שהרמב"ם, לדוגמא ראה את פירושו. אולם, מצד שני לרע"ב היה חשוב להדגיש כמי ההלכה ולא רק לפרש את המשנה.

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                               http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   עיינו רבי עקיבא איגר בהגהותיו למשנה שם וכן בפירוש תפארת ישראל שם.

[2]   כך, לדוגמא, במשנה הראשונה במסכת גיטין.

[3]   אליאב שוחטמן, 'ר' עובדיה מברטנורא – פרשן או גם פוסק?', פעמים, רבעון לחקר קהלות ישראל במזרח 37 (תשמ"ט), עמודים 23 - 3.

[4]   ואלו הם דבריו:

השתא פירוש הר"ב אתיא שפיר כסלקא דעתין דירושלמי, אבל אין זה דרכו, ולא דרך כל מפרש להלכה. שעם היות שכן דרך רש"י ז"ל בהרבה מקומות לפרש המשנה כסלקא דעתין דבגמרא, היינו משום דדרך פירושו כסדר המשנה שבגמרא, וראוי הוא להבין המשנה כסלקא דעתין טרם בואו למסקנא דגמרא. אבל פירוש הר"ב בסדר המשנה בלא גמרא, ראוי ונכון שיפרש כמסקנא דשמעתא.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)