דילוג לתוכן העיקרי

תצווה | קורבן התמיד

קובץ טקסט


השיחה הועברה בסעודה שלישית, פרשת תצווה תשנ"ז, וסוכמה ע"י דב קרול.

" 'ואהבת לרעך כמוך' ר' עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה" (ספרא ויקרא י"ט, יח). המדרש מצטט דעה נוספת: " 'זה ספר תולדות אדם ביום ברוא א-להים אדם' (בראשית ה', א) - זה כלל גדול מזה". למהר"ל גירסה נוספת במדרש המציגה דעה שלישית לגבי הכלל המנחה והמרכזי בתורה: "את הכבש (ה)אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" (שמות כ"ט, לט, במדבר כ"ח, ד).

מה הופך את קרבן התמיד למרכזי כל כך בתורה? איזה עיקרון מנחה גלום בו? התשובה טמונה באופיו הכפול של קרבן התמיד. התורה מתייחסת להלכות קרבן התמיד בפעם הראשונה בפרשת תצוה, כחלק מתיאור בניין המשכן וכליו, מצוות חנוכת המשכן והמצוות הנוהגות בו דרך קבע. בפעם השנייה, התורה חוזרת כמעט על אותם דינים של קרבן התמיד בפרשת פנחס, יחד עם שאר הקרבנות, תוך הדגשה של קרבנות המוספים (קרבנות מיוחדים המובאים בשבתות ובימים טובים). חזרה זו אינה פליטת קולמוס. התורה מציינת שני עניינים שונים שאותם כולל קרבן התמיד.

לאורך פרשת תצוה, אנו מוצאים תיאור של כלים שונים המשמשים בעבודת המשכן שחשיבותם אינה רק מצד עצמם, אלא גם מצד העובדה שקיומם הכרחי להמשך השראת השכינה במשכן. פרשת תרומה מספרת לנו בעיקר על הבניין הפיסי של המשכן, כתליו, הפרוכת וכו'. פרשת תצוה מוסיפה את סדר העבודה במשכן, שבלעדיה המשכן יחדל מלהיות מקום שכינה (כמובן, כל הנאמר ביחס למשכן - מקום השראת שכינה זמני, נכון גם לגבי המקדש - מקום השראת שכינה קבוע).

הפסוקים הפותחים את הפרשה מדברים על שמירת "נר תמיד" - נר שדולק ללא הפסק. הגמרא במסכת מנחות (צח:) מתארת איך הנר המערבי שבמנורה דלק בנס ללא הפסקה במשך כל שעות היום, ושהכהן היה מדליק ממנו את שאר הנרות. המשכיות זו מזכירה לנו את התיאור המופיע בפרשת תרומה (כ"ה, ל) ביחס לשולחן וללחם הפנים: "ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד". הגמרא במסכת מנחות (סו.) מתארת בפירוט את תהליך החלפת הלחם של השבוע שעבר בלחם החדש, באופן שהשולחן לא נשאר ריק לרגע. נר התמיד ולחם הפנים אינם רק חלק משגרה; הם חלק מהמבנה הבסיסי של המשכן. המשכן אינו שלם בלעדיהם.

בסוף פרשת תצוה, לאחר הקטע העוסק בקרבן התמיד, אנו מוצאים את פרשת הקטורת. היא משרתת פונקציה דומה - "קטרת תמיד לפני ה' " (ל', ח) (הבנה זו של תפקיד הקטורת - לא רק כחלק מעבודת המשכן, אלא כחלק מהמבנה הבסיסי של המשכן - מסבירה את המיקום המיוחד של הקטע העוסק במזבח הקטורת. בעוד שאר הכלים מתוארים בפתיחה של פרשת תרומה, תיאור מזבח הקטורת מופיע בפרשת תצוה, בסמוך לנר התמיד ולקרבן התמיד; יחד, משלימים כל הגורמים הללו את השלד של עבודת המשכן).

מיקומו של קרבן התמיד - המהווה ביסוד של דברו גורם קבוע בעבודת המשכן - מתבהר כעת. ללא קרבן התמיד, והדבר נכון גם ביחס לשאר העבודות הקבועות של המקדש, המשכן או המקדש יחדלו לשמש כמקום השראת השכינה, בדיוק כפי שמקדש ללא כתלים אינו מקדש. בדרך כלל, אנו מתייחסים למקדש כאל מקום הקרבת קרבנות. אך לא כך הם פני הדברים לגבי קרבן התמיד (בהיבט אחד שלו) - הקרבן משמש את צרכי המקדש. יותר מזה - הוא הופך את המקדש למה שהינו.

אך לקרבן התמיד יש תפקיד נוסף - הוא קרבן כשאר הקרבנות. באמצעותו, כבאמצעות שאר הקרבנות, אנו עובדים את ה' ומתקרבים לשכינה. רש"י (מנחות לג: ד"ה "אף על גב") מסביר שקרבן התמיד מכפר על אותם חטאים שמכפר קרבן עולה. אותם דינים השייכים לשאר הקרבנות שייכים גם לקרבן התמיד.

כעת נוכל להבין את החזרה על פרשת התמיד. בפרשת תצוה מתואר התמיד כגורם המאפשר את קיומו של המקדש, ואילו בפרשת פנחס מתואר התמיד כגורם המתאפשר על ידי קיומו של המקדש. בראשונה הוא מופיע יחד עם נר התמיד, לחם הפנים וקטורת התמיד, ובשנייה הוא מופיע כפתיח לקרבנות המוספים. אך גם בפרשת פנחס, כבפרשת תצוה, מודגש גורם הקביעות וההמשכיות של התמיד. קרבן התמיד פותח את פרשת קרבנות המוספים, קרבנות לזמנים מיוחדים, משום שהוא מהווה את עבודת ה' הקבועה "בבקר... בין הערביים".

הסבר נוסף למיקומה של פרשת התמיד בפרשת תצוה עולה מן הפסוקים הקודמים העוסקים בחנוכת המשכן. הלכות קרבן התמיד מופיעות מיד אחרי הפסוק העוסק בחנוכת המשכן, כדי ללמד שהמזבח נחנך על ידי הקרבה של קרבן התמיד במשך שבעה ימים (ראה מלבי"ם כ"ט, א).

הבנה זו אינה סותרת את ההבנה הקודמת שלנו; למעשה היא מחזקת אותה. חלק מאופיו של התמיד כמרכיב במבנה היסודי של המשכן הוא תפקידו בחנוכת המשכן. ואם המשך תפקודו של המשכן מתאפשר באמצעות התמיד, חנוכת המשכן - על אחת כמה וכמה. במקביל, מונה המשנה במנחות ארבעה כלים שזקוקים לחנוכה מיוחדת - מזבח העולה, שעליו הוקרב התמיד, מזבח הזהב, שעליו העלו את הקטורת, המנורה והשולחן.

למרות שההמשכיות היא מאפיין מגדיר של שני התפקידים של התמיד, להמשכיות יש משמעות מיוחדת ביחס לתפקידו של התמיד בחנוכת המשכן. המשנה (מסכת מנחות נ.) אומרת שבמקרה שבו לא הוקרב תמיד של בוקר בזדון, לא יוקרב גם התמיד של הערב. הגמרא שם (נ.) מצמצת הלכה זו: היא שייכת רק במשך שבעת הימים של חנוכת המשכן. מה הסיבה להבדל זה? לאחר חנוכת המשכן, התפקיד המרכזי של התמיד קשור בעבודת הקרבנות, ולא בהקמת המשכן. מבחינת העבודה שבתמיד, לכל קרבן יש ערך משלו, ומדוע יפגע חסרונו של קרבן אחד בקרבן שני? לעומת זאת, כשאנו דנים בתמיד של שבעת ימי המילואים, שבו המטרה העיקרית היא "בניית" המקדש, ייפול בחסרון לבנה אחת הבניין כולו. בשלב קריטי זה, הצורך בהמשכיות ובהתמדה חייב להתממש.

הבנה זו של התמיד יכולה לסייע בידנו להבין את גרסת הספרא של המהר"ל . מדוע "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים" הוא כלל גדול בתורה? על שום משמעותו הסמלית. "בלבבי משכן אבנה". כשם שהתמיד נושא תפקיד כפול במקדש, כך נושאות התורה והמצוות תפקיד כפול בעבודת ה' של האדם. מצד אחד, הן בונות את האדם - מעצבות את אישיותו, מטמיעות בו ערכים, הופכות בשר ודם לכלים לקבלת רוחניות. מצד שני, כל מצווה מצד עצמה מייצגת אופן נפרד של עבודת ה', עם תכליתה המיוחדת.

בשלבים המוקדמים של חיי האדם, מובן שעיקר עיסוקו של אדם צריך להיות ביצירת הכלים, בעיצוב אישיות רוחנית. הדבר מצריך מספר שנים של הקדשה טוטאלית לעבודה על האישיות, במיוחד דרך לימוד תורה. בשלב זה יש צורך בהמשכיות ובהתמדה, כשם שהללו נצרכים בשעת חנוכת המקדש. אולם כשנכנסים ללימוד תורה ולקיום מצוות באינטנסיביות, אין להתמקד רק בקבלה ללא נתינה. אדם צריך לשאת דרך קבע בתודעתו, שגם כאשר הוא עוסק בבניינו האישי, הוא משרת בו בזמן את טובת הכלל. יתר על כן: אם מטרתו של האדם היא לעבוד את ה' בצורה טובה יותר, מוטל עליו גם לשפר את יחסיו עם סביבתו.

בשנות הבגרות, המיקוד מופנה לעבר המרכיב השני בתמיד - עבודת ה' דרך חיי הקרבה לקב"ה ודרך נתינה לאחרים. כמובן, גם תפקיד זה דורש המשכיות והתמדה. השם "תמיד" חל על שני מרכיבי הקרבן. יתר על כן, עלינו לזכור שהתפקיד הראשון - יצירת המוכנות לעבודת ה' - אינו מסתיים אף פעם. התמיד המופיע בפרשת תצוה אינו מוגבל לשבעת ימי המילואים. הוא "עולת תמיד לדרתיכם" (שמות כ"ט, מב). בפרשת תצוה ההתמקדות היא, כמובן, בפן ההמשכיות יותר מאשר בבנייה. אך המשכיות, כמו בנייה, דורשת התחייבות בלתי פוסקת. שילוב של עבודת ה' והתפתחות הוא אכן כלל גדול בתורה. "את הכבש אחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)