דילוג לתוכן העיקרי

לך לך | קיומה של ההבטחה הא-לוהית

קובץ טקסט

 

סיכם בצלאל פוזי

לאחר שא-להים מבטיח לאברהם זרע, מציינת התורה את תגובותיהם של אברהם ושל הקב"ה "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה" (בראשית ט"ו, ו). לא ברור כיצד יש להבין משפט זה, ולא ברור מי הוא הנושא במשפט - מי הוא זה שמחשיב משהו לצדקה: אברהם או הקב"ה? לרמב"ן יש שני הסברים לחלק השני של הפסוק, ושניהם מסכימים לאותה הנחה בסיסית. לדעת הרמב"ן אברהם חשש עד להבטחה זו, שלמרות כל הבטחות הקב"ה להצלחה גשמית ורוחנית, חטאיו האישיים, או מעשיהם הרעים הכלליים של ממשיכיו (צאצאיו), ירוקנו מתוכן את הבטחות הקב"ה. אך את ההבטחה שקיבל אברהם עתה הבין כהבטחה בלתי מותנית המבוססת על צדקה: לא משנה מה יעשו צאצאיו, זרע אברהם תמיד יישאר העם הנבחר של הקב"ה, העם שנועד לרשת את ארצו ולהמשיך את מורשתו. לפירוש זה, אברהם הוא שמחשיב את ההבטחה לצדקה. בהסבר השני, הרמב"ן מרחיק לכת עוד יותר. הקב"ה עצמו הוא שמשנה עתה את טיב ההבטחה והופך אותה לצדקה.

חילוקו העקרוני של הרמב"ן בין הבטחה אל-הית התלויה בגורמים מותנים ובין הבטחה שתתגשם בכל מקרה, נמצא בגמרא בראש השנה שמחלקת בין הבטחה שיש עמה שבועה לבין הבטחה שאין עמה שבועה. אולם בעוד שהרמב"ן מאמץ חילוק זה בפרשתנו, בשמות הוא מסרב ליישם אותו לגבי מצב דומה. בהסבירו את הסתירה בין הבטחת הקב"ה לאברהם שזרעו ייגאל לאחר 400 שנה, לבין הפסוק המעיד שבני ישראל יצאו ממצרים לאחר 430 שנה, אומר הרמב"ן את הדברים הבאים:

(רמב"ן עה"ת, שמות י"ב, מ): "ועוד אני אומר כי הפשט המחוור מן הכל הוא שנאמר, כי הגזרה הייתה ארבע מאות שנה מן היום ההוא כאשר הזכרנו, והשלושים שנה האלו הם תוספת עליהם בעוון הדור ההוא, כי אם נגזר על האדם בחטאו גלות ועינוי שנה או שנתיים, והוא יוסיף על חטאתו פשע בהם, יוסיפו עליו שבע על חטאתיו וגלות וייסורין כהנה וכהנה, שאין עונשו הראשון הבטחה לו שלא ייענש בעוון שיעשה. והנה היה על אברהם אבינו גזרה שיהיה זרעו גר בארץ לא להם ארבע מאות שנה, ושלא ישובו הנה עד דור רביעי כי לא שלם עוון האמור, ולא הייתה לו הבטחה רק באחרי כן יצאו ברכוש גדול, והוא מיד או מופלג כמה".

עד כאן תואמים דברי הרמב"ן את שיטתו בבראשית: לאברהם לא הובטח שזרעו יצא מהגלות לאחר 400 שנה; נאמר לו רק כי זרעו יהיה בגלות לפחות 400 שנה, ושלבסוף - לאחר 400 שנה אלה, ואולי אף מאוחר יותר - יצא ממנה ברכוש גדול.

ואולם, הרמב"ן ממשיך: "ועוד, שאין שום הבטחה שלא יגרום החטא לבטלה אלא במקום שבועה. ומן הידוע שהיו ישראל במצרים רעים וחטאים מאוד ... ועל כן ארך גלותם שלושים שנה, והיה ראוי שתיארך יותר, אלא שצעקו והרבו תפילה".

כאן הרמב"ן מצהיר בבירור שאף ההבטחה שנתן הקב"ה לאברהם לא היתה משוחררת מתלות במילוי החובות של זרעו.

מהרמב"ן הזה אנו לומדים לקח יסודי לגישתנו להיסטוריה ולחלק שאנו נוטלים בה: אין זה משנה מהי "התכנית האל-הית", מעשי כלל ישראל משפיעים על מאורעות ואירועים. דבר זה נכון לכל תקופה, ובייחוד לזמננו אנו, שבו הביצוע של גאולה קודם זמנה (אחישנה) או של גאולה בזמנה (בעתה) עומד על המאזניים.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)