דילוג לתוכן העיקרי

קדימויות בצדקה וחסד

קובץ טקסט

קדימויות בצדקה וחסד / הרב אהרן ליכטנשטיין

א

בניגוד לעולם התפילה, בו אפשר לבקש עבור כל צרכי הציבור ללא הגבלה, כאשר מגיעים לעולם המעשי, ישנה מגבלה מציאותית שאיננה מאפשרת לאדם לפתור את כל בעיות החברה בה הוא נמצא. לכן, קיים צורך למצוא כללים שיאפשרו לקבוע סדרי עדיפויות בתחומי הצדקה והחסד. בשעור זה לא נתייחס לשאלת הכמות בהקשר זה (כמה צריך לתת?), אלא לאופן החלוקה (למי צריך לתת?). ננסה להציג מיפוי כולל של השיקולים, וכן לעמוד על מקרים בהם קיימת התנגשות בין קריטריונים שונים.

תחילה, יש לברר את העדיפות מבחינת זהות המקבל - כלומר, מי קודם למי בצדקה? בהקשר זה, קיימת שורה של משניות במסכת הוריות העוסקות בקדימויות בין אנשים בעניינים שונים:

"האיש קודם לאשה להחיות ולהשיב אבדה, והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציאה מבית השבי. בזמן ששניהם עומדים לקלקלה - האיש קודם לאשה. כהן קודם ללוי, לוי לישראל, ישראל לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר, וגר לעבד משחרר. אימתי? בזמן שכלן שוין, אבל אם היה ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ - ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ"

אמנם מן המשנה עולה שיש לתת קדימות למי שנמצא במעמד חברתי גבוה יותר (כהן קודם ללוי ולוי קודם לישראל), אולם נדמה שהקריטריון המרכזי אותו מחדשת המשנה הוא דווקא זה ההפוך - הרמה הערכית גוברת על זו המגזרית. מסיבה זו קודם תלמיד חכם לכהן גדול עם הארץ.

בנוסף לקריטריון ההשתייכות מהגזרית והרמה הערכית, מן המקורות עולה קריטריון נוסף בו יש להתחשב. על הפסו "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן" (דברים ט"ו, ז') מצטט רש"י את דרשת הספרי:

"עניי עירך קודמים לעניי עיר אחרת"

כלומר, ישנה עדיפות לנתינה לקרובים על פני נתינה לרחוקים. ואכן, גם מדברי המשנה בב"מ (לג.) עולה התייחסות למדד זה:

"אבדתו ואבדת אביו - אבדתו קודמת; אבדתו ואבדת רבו - שלו קודם; אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא"

אם כן, ממקורות אלו עולה, שכשאשר דנים בשאלה למי יש לתת, אין לדון רק בזהות המקבל, אלא גם ביחסו של המקבל אל הנותן.

ב

בנוסף לשאלת זהות המקבל, אליה התייסנו עד עתה, נדמה שיש לתת את הדעת גם לגורמים נוספים כדי להכריע את ההתלבטות למי לתת. בראש ובראשונה, השאלה העולה היא האם ישנה עדיפות לתת את הכספים הפנויים לצדקה או שמא יש להשתמש בהם לעשיית גמילות חסדים?

הגמרא בסוכה (מט:) קובעת:

"ואמר ר' אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד' - אם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר ודאי אוכל; ואמר ר' אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'. תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה: צדקה בממונו, גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו; צדקה לעניים, גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים; צדקה לחיים, גמילות חסדים בין לחיים בין למתים"

גמרא זו משווה בין עולם של צדקה לעולם של חסד, ומעדיפה את עולם החסד!

אמנם, קביעה זו עדיין לא פתרה את כל בעיותינו, שהרי אף במסגרת הצדקה והחסד יש לדון בעדיפות של ערוץ אחד על פני הערוץ השני - כלומר, איזה חסד עדיף לעשות, במידה והיכולת לעשות חסדים היא מוגבלת, וכן איזו צדקה עדיפה? בהקשר זה, פוסק הרמב"ם בהלכות אבל:

"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה - לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור ולקבור - וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך': כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים - עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות"

הרמב"ם קובע שלמרות שהחיובים אותם הוא מתאר הם מדרבנן, יש בהם עשה של תורה. הגרי"ד ביאר, שמדאורייתא ישנה מצווה כללית לגמול חסדים, אלא שמדרבנן פירטו את המשמעות המעשית של חיוב כללי זה. בהמשך הפרק קובע הרמב"ם אף העדפה מסוימת:

"יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים, שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים"

הקריטריון להעדפה שמעלה הרמב"ם, נוגע להיקף המשימה ואופייה. הגרי"ד מוסיף ומבאר, שרק לאחר שחכמים פיצלו את החיוב הכללי למצוות פרטיות שונות, ניתן לדבר על עדיפות של מצווה אחת על פני חברתה. קודם הפיצול הרי שכל המצוות היו זהות ברמתן. אם כן, ביחס להעדפה בתוך תחום החסד או הצדקה, ישנו שינוי בין רובד הדאורייתא לרובד הדרבנן - בעוד שמדאורייתא אין עדיפות למעשה חסד אחד על פני אחר, מדרבנן ניתן לקבוע היררכיה מסוימת בין החסדים השונים.

ג

מעבר לכל הנ"ל, יש לדון בשיקולים כוללים יותר הנוגעים לעבודת ה' - כלומר, כיצד צריכה הנתינה עצמה להתבצע.

המשנה באבות אומרת קובעת ש"הכל לפי רוב המעשה" (פ"ג, מט"ו), והרמב"ם בפירושו למשנה מבאר:

"אחר כך אמר, שהמעלות לא יושגו לפי שעור גודל המעשה, אלא לפי רוב מספר המעשה... משל זה, שהאדם אם יתן למי שראוי אלף דינר בפעם אחת ולאיש אחד - לא תושג לו מעלת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שתושג למי שיתנדב אלף פעמים באלף דינר ויתן כל דינר מהם על צד הנדיבות; לפי שזה ייכפל על ידו מעשה הנדיבות אלף פעמים ויושג קנין חזק, וזה פעם אחת בלבד התעוררה הנפש התעוררות גדולה למעשה טוב, ואחר כן פסקה מזה! וכן בתורה, אין שכר מי שפדה אסיר במאה דינר או נתן צדקה לעני במאה דינר שהיו די מחסורו, כמו מי שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים, ואפילו בעשרה דינרים"

מדברי הרמב"ם עולה, שיש להעדיף נתינה של עשרה שקלים לעשרה אנשים, על פני נתינת מאה שקלים לעני אחד. הרמב"ם אינו מנמק את דבריו, אולם ייתכן שההסבר לכך הוא שבמקרה הראשון קיים הנותן עשר מצוות שונות. מעבר לכך, ניתן גם לדבר על הערך הקיים בשבירת רצון הרכושניות של האדם, הבא לידי ביטוי בצורה תקיפה יותר כאשר נותנים פעמים רבות.

למרות שעד עתה דיברנו על שיקוליים אוביקטיביים לגבי מהות הנתינה ואופיה, ייתכן שיש להתייחס גם לשיקולים סוביקטיביים. במילים אחרות, ניתן להציע שישנה משמעות שלאדם מסוים יש קשר מיוחד למצווה כלשהי, ולכן הוא יידרש להשקיע בה יותר מאשר במצווה אחרת. ואמנם, בעל האשכול טוען שצריכה להיות לכל אדם מצווה מסוימת אליה הוא מתחבר ברמה גבוהה יותר מכל שאר המצוות. ועדיין, גם לאחר שביררנו עניין זה, עדיין יש לבדוק האם לגיטימי להכריע לתת למוסד מסוים או למטרה מסוימת רק בגלל שיקול סובייקטיבי של העדפה או הרגשת קשר לאותה מצווה שהמוסד מבצע? הדברים אינם ברורים.

שאלה נוספת שצריכה לעלות לדיון היא, האם יש הבדל בין שיקול של אדם פרטי לשיקולים של מדינה? בעבר, שמעתי שיעור מר' שבתי רפפורט שעסק בפסיקתו של הגר"מ פינשטיין בהקשר זה. לטענתו, הרב פינשטיין מחק לחלוטין את המשניות בהוריות שראינו לעיל, המעניקות מעמד יתר לכהן או לוי וכדומה. לדעת הרב פינשטיין, במציאות של מדינה אין מקום לשיקולים מעין אלו, ואין לבית החולים להעדיף הצלת כולה כהן על פני הצלת חולה לוי!

שאלה נוספת שיש לשקול היא חלוקת המשאבים בין ארץ ישראל לחו"ל. כלומר, האם אדם עשיר בחו"ל צריך להעדיף את עניי עירו בחו"ל, או שמא לתרום לארץ ישראל, שכן צרכי ארץ ישראל קודמים. ואמנם, מצינו מחלוקת אחרונים ביחס לשאלה זו: החתם-סופר סובר שיש להעדיף את עניי עירך גם אם הם בחו"ל, ואילו פאת השלחן סובר שיש להעדיף את עניי הארץ.

אם נסכם, מדברי המקורות ביחס לחובת הנתינה, עולה שיש שני מרכיבים למצוות הצדקה והחסד: הדרשיה לעזור לאחר הנזקק, והדרישה מהאדם לעצב את עצמו ולתקן את מידותיו. העובדה שהצורך לתת נובע גם מרצונו של הקב"ה לתיקון האדם, מגביר את הלגיטימיות להשתמש בשיקולים סובייקטיבים כדי להכריע את השאלות שהעלנו בשעור זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)