אחרי מות-קדושים | קְדֹשִׁים תִּהְיוּ

פרשת קדושים מגיעה אחרי פרשת אחרי מות, וצמד פרשיות זה הוא מעבר בין שני החצאים של חומש ויקרא. החלק הראשון מדבר על שבט הכוהנים. כאן מופיעים פרטי הקרבנות, ולצדם – דיני הקדושה והטהרה. חציו השני של החומש מדבר אל כלל ישראל.

חז"ל כינו את חומש ויקרא "תורת כוהנים". הם לא כינו כך את חלקו הראשון של החומש בלבד, אלא את כולו. גם חציו השני של החומש, המדבר אל ממלכת הכוהנים, הוא חלק מתורת כוהנים.

באופן עקרוני, כאשר חז"ל חיברו שתי פרשות בגלל לוח השנה, אנו יכולים לזהות קשר בין הפרשות. כאן, שתי הפרשיות הן המעבר בין חלקי החומש. פרשת אחרי מות, בתחילתה, מדברת על עבודת המשכן ביום הכיפורים. בהמשך הפרשה מגיע ומדבר על דינים שונים, ובתוכם דיני העריות.

פרשת קדושים, לאחר מכן, מביאה שלל דינים מכל תחומי החיים. דינים אלו מופיעים תחת הכותרת של "קדושים תהיו", הנאמרת לכלל ישראל. כותרת זו באה לידי ביטוי גם בהמשך הפרשה, ובין השאר בחלק החוזר ועוסק בדיני עריות.

כאן מסתמן פער בולט בין שתי פרשיות העריות: לעומת פרשת קדושים, שבה מושג הקדושה מופיע שוב ושוב – מושג זה אינו מופיע כלל בפרשת אחרי מות!

גם מי שלא ישים לב לפערי הניסוחים ולהופעתו של מושג הקדושה, גם מי שמקשיב לקריאת התורה בחצי אוזן, עדיין שם לב למעבר החד שבין הפרשיות, המודגש בפתיחה הייחודית של פרשת קדושים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם"        ((ויקרא י"ט, א-ב).

הקב"ה מדבר אל כל עדת בני ישראל. הפעם האחרונה שבה נקהלו כל קהל עדת בני ישראל הייתה בפרשת ויקהל, מסביב למשכן, ולפני כן – במעמד הר סיני. פרשת קדושים נראית קשורה הרבה יותר למעמד הר סיני, אם כי ייתכן שיש בה שילוב של שני המעמדות שצוינו: המשכן, אשר מטרתו – "ושכנתי בתוכם", ומעמד הר סיני. השילוב של השניים בא לידי ביטוי בפרשתנו בקשר שבין "קדושים תהיו" של עשרת הדברות, ל"כי קדוש אני", הקדושה המוכרת מן המשכן.

 

עשרת הדברות ופרשת קדושים

מכל מקום, ברור שפרשתנו קשורה בקשר הדוק לעשרת הדברות. חז"ל אף ראו את המצוות שבפרשתנו כביטויים של עשרת הדברות, וממילא – סיווגו את כל המצוות שבפרשתנו תחת הכותרת של הדברות השונות. כך אומרים חז"ל:

"תני ר' חייא פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה.

"ר' לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה: 'אנכי ה' א-להיך' וכתיב הכא 'אני ה' א-להיכם', 'לא יהיה לך' וכתיב הכא 'ואלהי מסכה לא תעשו לכם'..." (ויקרא רבה כ"ד).

חז"ל משכו את 'רוב גופי התורה' לעשרת הדברות. כאן יש לעמוד מעט על מרכזיותם של עשרת הדברות.

על פי הגמרא בברכות, קריאת שמע המקורית כללה את עשרת הדברות, והסיבה היחידה שאלו בוטלו היא מפני תרעומת המינין (ברכות יב.). הגדיל לעשות הירושלמי, אשר הסביר כיצד עשרת הדברות מופיעים כולם בקריאת שמע. והלוא הדבר נראה כחשיבה הפוכה לחלוטין! מקור דין קריאת שמע הוא בפסוקים אשר אנו אומרים – "בשכבך ובקומך", ואילו הירושלמי נדרש לשאלה כיצד מופיעים עשרת הדברות בתכנן של הפרשיות. אכן, כנראה שלגישה זו, עיקר אמירת קריאת שמע היא בעשרת הדברות – המבטאים את עיקרה של התורה.

מרכזיות זו באה לידי ביטוי גם במניין המצוות של רס"ג. בניגוד למוני מצוות אחרים, נקודת המוצא של רס"ג היא סיווג כל המצוות תחת עשר כותרות שונות עשר הדברות. לעיתים הדבר מתבקש יותר, ולעיתים מעט דחוק – אך זה האופן שבו הוא ראה את המצוות. כל אחת מתרי"ג מצוות יונקת את תכניה והלכותיה מתוך עשרת הדברות שנאמרו לבני ישראל.

כאן המקום לעמוד על פער בולט בין עשרה הדברות למצוות שבפרשת קדושים. בעשרת הדברות – הן אלו שבפרשת יתרו והן אלו שבפרשת ואתחנן – ישנה חלוקה ברורה. אפשר להגדיר היכן מתחיל דיבר, והיכן הוא נגמר. אכן, מצינו מספר מחלוקות בנושא: האם למנות את "אנכי" בתור אחד הדיברות? האם "לא יהיה" ו"לא תשתחווה להם ולא תעבדם" אלו שני דיברות נפרדים? מחלוקות אלו קיימות, אך עיקרם של הדברות נמצאות בחלוקה ברורה. ברור לחלוטין שכיבוד הורים הוא דיבר אחד, ש"לא תישא" הוא דיבר שני וש"לא תגנוב" עומד לבדו.

לעומת תיאור ברור זה, עומדת פרשת קדושים. הקורא הניגש לפרשת קדושים עומד תמה למול רצף המצוות העמוס והלא-מסודר. הקשר בין מצווה לבין המצווה הסמוכה לה אינו ברור, והמבנה הכללי של הפרשיה אף הוא לוטה בערפל.

 

שני תיאורי הבריאה

מי שער להבדל זה שבין עשרת הדיברות בתיאור מעמד הר סיני לדיברות שבפרשת קדושים, ייזכר אולי בפער שבין פרק א' לפרק ב' בפרשת בראשית. פרק א' נמצא תחת סדר ברור. לכל יום ניצבת החתימה שלו – "ויהי ערב ויהי בוקר", ולמחרתו – "ויאמר א-להים". יש להבהיר שגם כאן, איננו מבינים דבר מן התוכן. מי שחושב שהוא מבין את התיאור המופיע בפסוקים, לרוב אינו באמת מבין – אך לפחות הסדר והמבנה, ברורים הם.

לעומת זאת, בפרק ב', מופיע אי-סדר מוחלט. בניגוד לפרק א' בו הצמחים נבראו לפני האדם, הרי שבפרק ב' מודגש:

"וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה" (בראשית ב', ה).

יש כאן פער ברור – היעדר הסדר מופתי שאנו רגילים אליו, וחוסר ארגון בתוכן ובמבנה. מהי סיבתו של פער זה? מדוע נכתב הפרק השני בכזה אי-סדר?

התשובה לשאלה זו קשורה למיקומו של ה' בתיאור. בפרק א' ניצב ה' מעל הבריאה, ויוצר בריאה אחת לאחר חברתה. לעומת זאת, בפרק ב' – הקב"ה נמצא בתוך הגן! הוא מתהלך בתוכו:

"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱ-לֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן" (בראשית ג', ח).

נוכחותו של הקב"ה בתוך הגן, היא זו שיוצרת את אותה תחושה של ערפול, של אי בהירות. למעשה, זהו גם הפער שבין עשרת הדיברות שביתרו לעומת עשרת הדיברות שבקדושים. ביתרו, ה' אינו מוזכר. הוא מופיע רק בתחילת הדברות, עם הכרזה מרוחקת – "אנכי ה' א-לוהיך".

לעומת זאת, בפרשת קדושים, ה' נמצא בקרב העם. בקרב עדת בני ישראל. כאן, רבים וודאי שמו לב למוטיב החוזר ומופיע בסיומן של מצוות רבות בפרשיה:

"אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם...

"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם...

"וְלֹא תִשָּׁבְעוּ בִשְׁמִי לַשָּׁקֶר וְחִלַּלְתָּ אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'...

"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'".

פסוקים אלו – ועוד רבים אחרים. ה' נמצא בתוך כל המצווה האלו, ולמעשה – בתוך החיים. בין "לא תלך רכיל בעמך", ל"את שבתותי תשמרו". זוהי ממלכת כוהנים, זהו גוי קדוש.

 

קדושים תהיו – גם בחיי הישראל

כיצד ניתן להיות אותו "גוי קדוש"? כיצד מגיעים לרמה של "קדושים תהיו"? כמובן, אותו כהן הפועל בבית המקדש, חי חיי קדושה. אולם, אנו מדברים כאן על כלל העדה! כיצד יכולים כל ישראל, איש איש במקומו ובמצבו, לחיות חיי קדושה?

הדברים כאן קשורים באופן בו אדם חי את חייו. יכול אדם לקום למניין בבוקר, לצאת לפועלו ולעבודתו, להתפלל מנחה ולשמוע הלכה יומית לאחריה, ובסוף היום לשמוע שיעור נוסף לפני ערבית. חייו של אותו אדם, הנמצא במצב אופטימאלי וחריג, גדושים בזמן המוקדש לעבודת ה'. אולם, הדבר עדיין לא מבטיח את היותו קדוש. הדבר לא מגדיר את התודעה שבה הוא חי את חייו.

יכול אדם זה להרגיש כי הוא עובד את ה' שלוש שעות תמימות ביום, ואת שאר מרצו וזמנו – משקיע הוא לעבודתו. את אותן עשר שעות ביום, הוא מקדיש למעסיק שלו. מציאות זו, אינה הרצויה.

על האדם לחיות במודעות ובתודעה מתמדת של היותו עובד ה'. גם בזמן בו הוא עוסק במחשבים, ברפואה או בעריכת דין – הרי הוא עובד ה'. לא עשר שעות שהוא מקדיש למעסיק – אלא 24 שעות, השייכות כולן לבורא עולם. זהו "בכל דרכיך דעהו", כך ניתן להגיע לכדי "קדושים תהיו".

זוהי הסיבה שהרמב"ן מגיע ומדבר על הבעייתיות של נבל ברשות התורה. כאמור, ניתן לפעול לחלוטין על פי האמור בספר, ועדיין לא להגיע לאותה רמה של קדושה אותה דורשת התורה מאתנו. אותו צו מרשים, דרמטי – "קדושים תהיו", לא ייושם על ידו. לא כל התנהגותו של האדם מופיעה בד' אמותיה של ההלכה. על האדם להקדיש את מרצו וזמנו, את כוחותיו ותודעתו – לעבודתו יתברך.

בחומש ויקרא, מבהירה התורה שתי מגמות סותרות: האחת, של הגדרה ותיחום של הקודש. רק הכוהנים, רק בבית המקדש, רק בטהרה. כאן מופיעים אותם דינים מדויקים ומפורטים, הבאים לתאר במדויק את הלכותיו של שבט הכוהנים.

במקביל למגמה זו, עומד חציו השני של הספר – ומרחיב את מושג הקדושה על פני כל המרחבים. כל ממלכת הכוהנים, ובכל תחומי החיים. כאן מופיעות מצוות הנוגעות לחיי היום-יום של האדם, אשר אינו נמצא תמיד בעולם הקדושה המובהק.

תחום זה, מטרה זו של "וכל מעשיך יהיו לשם שמים", ניתן תמיד לשיפור. תמיד ניתן לשאוף יותר רחוק, להיות יותר מקודש. כאן יש חשיבות להבהיר נקודה נוספת.

הרב קוק (עין אי"ה חלק ב, מעשר שני טו) היה מודע לכך שתחושה של שיפור מתמיד, של 'תמיד אפשר יותר', יכולה להביא את האדם לכדי ייאוש. העובדה שאדם מנסה תמיד ללכת רחוק יותר, ולעולם לא נעצר בכדי להביט אחורה, ולהיות מרוצה מכברת הדרך שעבר – היא תחושה קטלניות ביותר, שיכולה להביא את האדם עד לכדי חוסר עשייה מוחלט.

כאן מציע הרב קוק ליהודי לעצור מדי פעם את רצף חייו, לעצור את התקדמותו אחת לשלוש שנים – ולהביט אחורה. להיות שמח במעשה ידיו, ובמקום אליו הגיע. יתכן שהיום, כשאנשים נוטים אף יותר לשקוע במרה שחורה – יש עניין לעצור אפילו יותר. אגב, גם עם כיוון זה יש להיזהר, שכן הוא עלול להגיע לגאווה – והרב קוק אכן היה מודע לכך.

שילוב זה של אותה שאיפה מתמדת, לצד שמחה וסיפוק מן העבר – הוא זה שיכול להוביל לאותה קדושה העומדת במוקדה של פרשת קדושים. למן פתיחתה של הפרשה – "קדושים תהיו", ועד לסופה של הפרשה, המתמקד גם הוא בעניין הקדושה:

"וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ', כו).

ויהי רצון שנהיה ראויים לכך.