עקב | וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ

פתיחה[1]

בפרשתנו(ט:ח-ט:יא) חוזר משה רבנו באריכות על מעשה העגל. בפרטים רבים תיאורו של משה דומה לסיפור של התורה בספר שמות (לב:א-לד:לה), אך לא מעט פרטים שונים בין שני הסיפורים, וחלקם אף סותרים.

בעיוננו, נתרכז בהשוואה בין הציווי על עשיית הלוחות השניים בתיאורו של משה, לבין הגרסה הראשונה של הסיפור שבספר בשמות, השוואה בה עסקו כבר קדמונינו.

לענ"ד, נראה כי בהבדלים בין התיאור בספר דברים לבין התיאור בספר שמות מתבטאים הבדלים עקרוניים, המלמדים על מהותם של שני הספרים, כפי שיתברר בהמשך הדברים.

א. ניתוח ההבדלים שבין ספר שמות לבין ספר דברים בפרשת הלוחות השניים

השמטת הארון בספר שמות

לשם השוואה בין התיאור בספר שמות לבין התיאור בספר דברים, נציג את שתי הפרשיות בטבלה, זו מול זו:

באותיות מודגשות סומנו הקטעים הזהים בין שני התיאורים - הציווי על פסילת הלוחות בידי משה, כתיבתם על ידי ה', קבלתם על ההר והורדתם (כפי שנראה מיד) אל בני ישראל.

הקטעים שאינם מסומנים כלל הם קטעים בהם קיים הבדל בין שני הסיפורים, אך התוספת או החסרון אינם בעיתיים. למשל, הציווי "והיה נכון לבקר" שצווה משה בספר שמות (ב') איננו מופיע בספר דברים, אך פרט זה איננו מהותי לגבי עיקרו של הסיפור, ולכן נראה כי משה רבנו אינו רואה צורך לחזור עליו בספר דברים. כך גם לגבי פסוק י"א שבספר שמות, שנשמט בספר דברים - פסוק זה פותח שורה של ציווים, ומכוון שמטרת משה בספר דברים בשלב זה בנאומו היא תוכחה ולא ציווי על מצוות, הוא איננו מזכיר זאת.

הקטעים המסומנים בקו הם קטעים בהם קיים הבדל ניכר בין שני התיאורים בפרטים מהותיים בסיפור, פרטים שהיינו מצפים שיהיו זהים בין שני התיאורים.

נושא אחד הבולט מאוד בהיעדרו בספר שמות, הוא הציווי על בניין ארון העץ וסיפור מעשהו, אשר תופש מקום מרכזי בספר דברים (פסוקים א', ב', ג' ה'), אך איננו מוזכר כלל בספר שמות. חסרון זה בולט גם בהמשך הסיפור בספר שמות (פרק לד), עת ירד משה מן ההר:

(כז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. (כח) וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים. (כט) וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ. (ל) וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו. (לא) וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם.

בקטע זה מתוארת ירידת משה מן ההר עם הלוחות, אך התורה איננה מתייחסת כלל למיקומם של הלוחות לאחר הירידה מן ההר, לעומת המסופר בספר דברים "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי" (פסוק ה'). אמנם גם בספר שמות מופיע כי הלוחות מונחים בארון, (כה:טז, מ:כ) אך זאת כקביעת מיקומם הקבוע של הלוחות, במסגרת ענייני המשכן וכליו, ולא בהקשר של חטא העגל או מעמד הר סיני; ארון עץ בספר שמות, מאן דכר שמיה.

מטרת העלייה השנייה בספר שמות ובספר דברים

סוגיית ארון העץ בתיאור בספר דברים נידונה במפרשים (שאת דבריהם אסקור להלן), אולם הבדל אחר בין שני הספרים, הבדל שלענ"ד חשוב לא פחות, כמעט ולא נידון, או שנידון רק בעקיפין במסגרת סוגיות הזמן[3]; כוונתי היא לתיאור ההתגלות הארוך על ההר התופש את המקום המרכזי בפרשה בספר שמות.

אמנם גם בספר דברים (פסוק ג') וגם בספר שמות (פסוק ב') מוזכר כי משה עלה על ההר, אך בספר שמות (ג') ה' ממשיך לצוות "ונצבת לי שם על ראש ההר ואיש לא יעלה עמך...", כלומר אין זו רק עליה "פונקציונלית" לצורך כתיבת הלוחות[4], אלא זוהי עליה לצורך התגלות. ההתגלות היא הסיבה ל'התייצבות' של משה ולאיסור לעליית אחרים.

ואכן, בתיאור בספר שמות (פסוקים ה' והלאה), משעלה משה רבנו אל ההר אנו קוראים רק על ההתגלות, ועניין כתיבת הלוחות נשכח לגמרי:

וירד ה' בענן, ויתייצב עימו[5] שם, ויקרא בשם ה'. ויעבר ה' על פניו ויקרא....

כזכור, נושא כתיבת הלוחות מופיע בשמות רק בסוף הפרשה ולאחר ההתגלות, שהיא מטרת העלייה העיקרית, ובספר דברים הוא הנושא העיקרי ובעצם היחיד.

מטרת ההתגלות השנייה בספר שמות היא מסירת שלוש עשרה מידות הרחמים, אך מדוע ה' עשה זאת דווקא אז? התשובה מפורשת בדברי משה מיד לאחר שה' עבר על פניו (פסוק ט') : "ויאמר, אם נא מצאתי חן בעיניך ה' ילך נא ה' בקרבנו, כי עם קשה עורף הוא, וסלחת לעווננו ולחטאתנו ונחלתנו" - על ידי שלוש עשרה המידות ה' סלח סליחה גמורה לעם ישראל, ואף התאפשרה חזרת השכינה לתוך המחנה ("ילך נא ה' בקרבנו").

נזכר לרגע בהתפתחות העניינים לאחר מעשה העגל בספר שמות (אפשר להתבונן בחומש[6]). לאחר החטא רצה ה' לכלות את ישראל, אך משה חילה פניו בתפילתו, הזכיר את ברית אבות ואת חילול ה', שבר את הלוחות והרג את החוטאים באמצעות הלויים - ובכך הסיר את קצף ה'. ואמנם, לאחר כל אלה אמר לו ה' (לב:לד):

"ועתה לך נחה את העם אל אשר דיברתי לך, הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם". כבר בדברים האלה משתמעת מחילה שאינה גמורה, ואכן כך פירש לו ה' מייד (לג:ב-ג):

ושלחתי לפניך מלאך וגירשתי את הכנעני....מפניך אל ארץ זבת חלב ודבש כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך.

העם, שהבין את אופייה המוגבל של הסליחה הגיב בהתאם (ד'):

וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו...

כלומר, ה' אמנם ניחם על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו, ואף הודיע שיקיים את הבטחתו להביא את העם אל הארץ, אולם הוא נסוג מתוכניתו הראשונה לעלות בקרב העם, ולשכון בו, שהרי מידת הדין מתוחה, ואם יחטא העם אז חלילה "אכלך בדרך".

משה רבנו לא הסתפק במחילה זו, שמידת הדין כרוכה עימה, והוא חזר להתפלל אל ה' (פרק לג) :

(יב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' רְאֵה אַתָּה אֹמֵר אֵלַי הַעַל אֶת הָעָם הַזֶּה וְאַתָּה לֹא הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר תִּשְׁלַח עִמִּי וְאַתָּה אָמַרְתָּ יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם וְגַם מָצָאתָ חֵן בְּעֵינָי. (יג) וְעַתָּה אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ לְמַעַן אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֶיךָ וּרְאֵה כִּי עַמְּךָ הַגּוֹי הַזֶּה. (יד) וַיֹּאמַר פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחֹתִי לָךְ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם אֵין פָּנֶיךָ הֹלְכִים אַל תַּעֲלֵנוּ מִזֶּה. (טז) וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא כִּי מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אֲנִי וְעַמֶּךָ הֲלוֹא בְּלֶכְתְּךָ עִמָּנוּ וְנִפְלִינוּ אֲנִי וְעַמְּךָ מִכָּל הָעָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.

גם ללא ביאור מפורט על כל שלבי השיחה, תכלית הדברים ברורה: משה מבקש מה' שלא רק יקיים את הבטחתו או ישלח את מלאכו, אלא שילך עם ישראל בעצמו. זו כוונת דברי ה': "פני ילכו".

לכאורה, בקשת משה כבר התקבלה, אך משה מבקש לחדש את הברית שהוא עצמו ביטל קודם לכן על ידי מעשה שבירת הלוחות. הברית קשורה תמיד בהתגלות (ראה שמות פרקים כ' וכד'), ולכן משה מבקש שה' יתגלה אליו ויאשר לפניו את כריתת הברית המחודשת (שם) :

(יז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה גַּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶעֱשֶׂה כִּי מָצָאתָ חֵן בְּעֵינַי וָאֵדָעֲךָ בְּשֵׁם.
(יח) וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ. (יט) וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
(כ) וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. (כא) וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל הַצּוּר. (כב) וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. (כג) וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ.

משמעות הבקשה "הראני נא את כבודך", היא 'חדש עימי את הברית על ידי התגלות''[7]. ה' נענה לבקשת משה, אף שהוא מסביר לו כי את פניו לא יוכל לראות אלא רק את כבודו[8].

מדברי ה' אפשר להבין כבר בשלב הזה כי גילוי כבודו קשור גם במסירת המפתח לסליחה ומחילה גמורה : "וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם" (יט).

יש לשים לב כי בכל הדו-שיח שלפנינו לא נאמר דבר על מסירת הלוחות: משה מבקש התגלות שתהיה עבורו אישור וברית על מחילת ה' הגמורה והסכמתו ללכת עם ישראל ולשכון בתוכו, וה' נענה לבקשתו ומוסיף את גילוי כבודו על ידי הרחמים. לאחר מכן, מצווה ה' את משה הלכה למעשה מה עליו לעשות כדי לקיים את מה שהוסכם:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים... (לד:א).

מכך עולה בברור כי הציווי על הלוחות אינו עיקר; משה הוזמן לעלות אל ההר כדי לזכות בגילוי כבוד ה' ולחדש את הברית, וממילא, כביטוי וכתוצאה של ההתגלות וחידוש הברית, ציווהו ה' על עשיית הלוחות השניים.

לאור דברים אלו, ברור שתיאורו של משה רבנו בספר דברים הופך את ה"טפל" לעיקר: אין הוא מדבר כלל על הבקשה שה' ילך עם העם, על התגלות ועל חידוש הברית; לפי תיאורו של משה, מטרת העלייה הייתה קבלת הלוחות השניים.

אם כן, תכלית העלייה לפי שני התיאורים שונה לגמרי.

תפילות משה

אם נשחזר את התיאור בספר דברים בפרק ט' שבפרשתנו, נמצא את ההקשר הרחב של ההבדל בין שני התיאורים.

תחילת תיאורו של משה בקביעה הכללית על עם ישראל שהרבה להמרות את פי ה' במדבר:

(ז) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱ-לוֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה':

משה נכנס לתיאור מעשה העגל כהדגמה מרכזית לטענתו. הוא מתאר את עלייתו הראשונה, כתיבת הלוחות, חטא העם עליו מספר לו ה' בהר, שבירת הלוחות, ואז את תפילתו לה':

(יח) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' כָּרִאשֹׁנָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי עַל כָּל חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר חֲטָאתֶם לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ: (יט) כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר קָצַף ה' עֲלֵיכֶם לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא:

לפי דבריו, תפילתו הועילה לבטל את גזרת ההשמדה, כמו שמסופר בספר שמות (לב:יא-יד): "ויחל משה... וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו". בהמשך דבריו בפרק ט' בספר דברים, חוזר משה לתאר את תפילתו, לאחר שהוא מזכיר רשימה של חטאים נוספים (בתבערה ובמסה ובקברות התאווה) על פי מטרתו העיקרית בנאום :

(כה) וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה' אֵת אַרְבָּעִים הַיּוֹם וְאֶת אַרְבָּעִים הַלַּיְלָה אֲשֶׁר הִתְנַפָּלְתִּי כִּי אָמַר ה' לְהַשְׁמִיד אֶתְכֶם: (כו) וָאֶתְפַּלֵּל אֶל ה' וָאֹמַר ה' א-לוהים אַל תַּשְׁחֵת עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּגָדְלֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה: (כז) זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב אַל תֵּפֶן אֶל קְשִׁי הָעָם הַזֶּה וְאֶל רִשְׁעוֹ וְאֶל חַטָּאתוֹ: (כח) פֶּן יֹאמְרוּ הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָנוּ מִשָּׁם מִבְּלִי יְכֹלֶת ה' לַהֲבִיאָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וּמִשִּׂנְאָתוֹ אוֹתָם הוֹצִיאָם לַהֲמִתָם בַּמִּדְבָּר: (כט) וְהֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדֹל וּבִזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה:

נראה שכאן משה חוזר לתיאור מפורט של תוכן תפילתו הראשונה. זאת ניתן להסיק על פי הלשון "אשר התנפלתי" (כה), ובעיקר לפי התוכן "כי אמר ה' להשמיד אתכם" (שם). משה מזכיר את זכות האבות ואת חילול ה' כטענות עיקריות לפני רבש"ע, בדומה לתפילה בפרשיית "ויחל" (שמות לב:יג) "זכור לאברהם וליצחק ולישראל עבדיך " וכן "למה יאמרו מצרים לאמור" (שם יב), ומכאן שאנחנו עדיין עסוקים בתפילתו הראשונה של משה, לביטול גזרת ההשמדה.

משה כבר אמר לעיל שה' שמע לתפילתו, ועתה אנו מצפים לשלב השני, דהיינו הבקשה שה' ילך בתוך ישראל, ועימה הבקשה לחידוש הברית על ידי התגלות. אולם, משה (דברים י:א) מיד ממשיך לספר כי "בעת ההיא אמר ה' אליי פסול לך שני לוחות אבנים", כלומר, שלב המחילה המוגבלת, אכזבת העם, הקביעה של ה' "כי לא אעלה בקרבך", ותפילת משה הארוכה לסליחה גמורה ולהשראת השכינה - חסרים לגמרי מסיפורו של משה בספר דברים.

נעיין לרגע בפסוקים החותמים את הפרשה לפני שנסכם את דברינו עד כה. לאחר שמשה סיים כבר את תיאור מעשה העגל, והתחיל לתאר את הנסיעה מהר סיני ואת בחירת הלויים, הוא חוזר שוב לסכם את מעשה העגל (שם):

(י) וְאָנֹכִי עָמַדְתִּי בָהָר כַּיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וַיִּשְׁמַע ה' אֵלַי גַּם בַּפַּעַם הַהִוא לֹא אָבָה יְקֹוָק הַשְׁחִיתֶךָ. (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי קוּם לֵךְ לְמַסַּע לִפְנֵי הָעָם וְיָבֹאוּ וְיִרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם.

החזרה הזו - השלישית לכאורה - על תפילת ארבעים היום של משה מעוררת קושי גדול, ורבים דשו בה. יש שאמרו (רש"י כאן) שהכוונה היא לפעם השלישית שעלה משה, ומשמעות המילים "כימים הראשונים" היא כימי התפילה הראשונים, ולא "כימי קבלת הלוחות הראשונים", ולכן זו תוספת חשובה. אמנם, אם מדובר על תפילה נוספת על זו הקודמת, קשה להבין מדוע היא לא נזכרה בסמוך לתפילה השנייה ובתוך תיאור מהלך העניינים.

נראית יותר דעת המפרשים הסוברים שמשה חוזר לאותה תפילה עליה דיבר קודם, כדי לסכם את תוצאת הסיפור כולו. הסיכום כולל את הקביעה "לא אבה ה' השחיתך" (י') ואת הציווי "לך למסע לפני העם ויבואו ויירשו את הארץ" (יא'), ועיקר מטרתו של משה היא להחזיר את הנאום למסלולו העיקרי - ההכנה לכניסה לארץ - ולומר שאחרי תפילת משה חזרה אל מקומה הראשון המשימה העיקרית: הכניסה לארץ ישראל. ודוק: גם בפסוקים אלה לא נאמר יותר מאשר שה' ניחם על הרעה שאמר לעשות ולהשמיד את ישראל, ושציווה שימשיכו בדרכם; לא נאמר שה' השרה שכינתו, שהוא התגלה למשה או שהוא חידש את בריתו.

אם ננסה למקם פסוקים אלה בסיפור בשמות, נמצא את מקומם בסוף פרק לב', לאחר המחילה החלקית - "ועתה לך נחה את העם..." (פסוק לד'), כמו שמצטט כאן משה "קום לך למסע לפני העם" (פסוק יא'). כל פרק לד' של ספר שמות חסר מן הספר ומן הסיפור של משה, למעט, כמובן, הציווי על הלוחות השניים, כפי שאמרנו לעיל[9].

סיכום ביניים

בספר שמות עומדת במרכז הפרשה והסיפור בקשת משה לסליחה גמורה, שעיקרה ותכליתה הבקשה שה' ישכון בתוך העם ויוליכם בעצמו ("פניך") אל הארץ. הלוחות השניים ניתנים כחלק מן הסליחה הגמורה וכביטוי לברית המחודשת.

בספר דברים יש רק מהלך אחד של סליחה, על הכוונה להשמיד את ישראל. במרכז העלייה השנייה להר עומדים הלוחות השניים, ונוסף עליהם הציווי לבנות ארון עץ לשם קבלת הלוחות, ציווי שלא מצאנוהו כלל בספר שמות.

ב. שיטות המפרשים בסוגיית 'ארון העץ'

שיטת רש"י

רבים מן המפרשים העמידו במרכז דיונם את סוגיית ארון העץ.

נפתח בשיטת רש"י (דברים י:א):

"ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה"

רש"י מבאר שארון העץ, כמשמעו, איננו ארון העדות הידוע מהמשכן, שהיה מצופה בלוחות זהב מבית ומחוץ, ועל כן אין מתאים לו הכינוי 'ארון עץ'. מדבריו משתמע שארון העץ נבנה כדי לשים בו את הלוחות השניים משעה שהורידם משה ועד לבניית המשכן וארון העדות. אחר כך הועברו הלוחות לארון העדות (המצופה זהב) אשר במשכן, והארון הראשון שימש במקביל לארון העדות. מה היה בו? רש"י כאן אינו מבאר, אבל מדברי חז"ל למדנו ששברי לוחות, לפי שיטה אחת, היו מונחים בארון זה[10]. ואמנם, כך פירש רש"י במקום אחר (במדבר י:לג) :

וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים - זה הארון היוצא עמהם למלחמה ובו שברי לוחות מונחים ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה.

לפי רש"י, סיפר משה רבנו על ארון העץ הזמני שבנה, מפני שארון זה שימש גם לדורות; בהקשר של ספר דברים יש לכך חשיבות מיוחדת, שהרי בני ישראל עומדים בפני מסעות מלחמה.

רש"י מפרש כאן, על פי שיטתו בספר שמות (לא:יח), שהציווי על המשכן מאוחר למעשה העגל והוא תוצאה שלו (פרשיות תרומה ותצווה אינן במקומן, על פי הכלל 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'). משום כך, בשעה שעלה משה ההרה לקבל את הלוחות, עוד לא באה לעולם האפשרות שיונחו הלוחות בתוך המשכן, ואם כך, ההכרח לצוות על ארון זמני שיונחו בו הלוחות - מובן.

מדוע לפי רש"י לא נזכר ארון העץ בסיפור שבשמות? נראה שרש"י יפרש כי הסיפור בשמות מדגיש את בניין המשכן וארון העדות שבתוכו, ולפיכך המסר העיקרי שלו הוא שהלוחות הונחו בסופו של תהליך במשכן. התיאור בדברים מכוון כלפי מסע העם לארץ, ולכן הוא מדגיש את הארון היוצא למלחמה.

שיטת הרמב"ן הראשונה

אף שאין פרכה ישירה על שיטת רש"י, ודעתו העקרונית שמדובר בארון אחר מתקבלת מאוד על הדעת בהקשר של ספר דברים, הרי שהעיקר חסר מן הספר: מעולם לא נאמר בתורה ששברי הלוחות נשמרו, וודאי שלא נאמר שהם הונחו בארון העץ המדובר. הקונסטרוקציה הפרשנית של רש"י מבוססת על מדרש חז"ל אודות שברי הלוחות, ללא בסיס בפשט, והקושי שבכך מובן.

הרמב"ן (דברים י:א) דוחה את שיטת רש"י כשיטת יחיד בדברי חז"ל, והציע שני פירושים אחרים[11]. הראשון (אותו הוא מכנה "הטוב והישר" וגם "הנכון על דעת רבותינו") מקבל חלק מדעתו של רש"י ומשמיט חלק אחר:

וטעם 'ועשית לך ארון עץ' - שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור.

הרמב"ן מבאר שהארון הזה שימש כפתרון זמני לאחסון הלוחות עד שנבנה ארון העדות.

גם דברי הרמב"ן קשים, במיוחד מפני שזה סיפור שאין בו צורך, שכן אם מדובר על עניין טכני בלבד - פתרון אחסון זמני - אין צורך להזכירו, וודאי שלא כחלק מנאום המוסר והתוכחה של משה.

גם דברי הפסוק "ויהיו שם כאשר ציווני ה'" (דברים י:ה) אינם נוחים לפירושו, שכן מכך משמע שהלוחות הונחו שם לעולם.

שיטת הרמב"ן השנייה

בפירושו השני מציע הרמב"ן כיוון שונה לחלוטין:

כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ - ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' - שהיו שם לעד לעולם, כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא - כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'.

בפירושו זה מציע הרמב"ן לזהות את האמור בספר שמות עם האמור בספר דברים. היעדר הציווי על הארון בספר שמות, מסביר הרמב"ן, הוא מדומה, והוא תוצאה של קריאה מקומית מידי; הארון עליו מדובר כאן הוא ארון הברית שבמשכן, ומשה רבנו בדבריו כאן על הארון רומז למשכן. הציווי על המשכן מפורט הרי באריכות בספר שמות, ואינו עניינו המרכזי של משה רבנו כשהוא מספר על חטא העגל. משה בחר להזכיר בקיצור את ארון העדות ולרמוז על בניין המשכן לפני הלוחות השניים דווקא, מפני שאלה נתקיימו.

פירוש הרמב"ן כאן הוא בהתאם לשיטתו (שמות לה:א, ויקרא ח:א) שהציווי על המשכן קדם חטא העגל, ולכן יכול הרמב"ן לפרש שהציווי על בנין ארון עץ הוא קיצור של הציווי על המשכן. ברור, לפי פירוש זה, מדוע משה רבנו מספר על ארון העץ, שכן אם מדובר על ארון העדות שבמשכן, הרי תכלית עשיית המשכן היא שה' ישרה את שכינתו בין הכרובים שמעל הארון, שבו נמצאים הלוחות. אם כן, הציווי על הארון אינו פתרון טכני או זמני לאחסון הלוחות, אלא ציווי על מה שהוא תכלית כל ההתגלות בסיני - שכינת כבוד ה' בין בני ישראל.

לפי פירושו של הרמב"ן ניתן לתרץ גם את הבעיה השנייה לגבי היחס שבין הפרשייה בשמות לבין הפרשייה בדברים. ראינו לעיל כי במרכז העלייה השנייה להר עומדות התגלות ה' והבטחתו שה' ישכון בין בני ישראל. ואכן, לפי הצעת הרמב"ן מקופלת בציווי על הארון הבטחה זו של ה', שהרי השראת השכינה עתידה להיות במשכן, על הארון.

אולם, למרות מעלה זו של פירוש הרמב"ן, קשה לנו מאוד לקבלו, מכמה סיבות :

ראשית, קשה להבין מדוע הציווי נזכר רק לפני הלוחות השניים, והסברו בכך דחוק.

שנית, בהמשך הפרשה (י:ג) נאמר "ואעש ארון עצי שיטים ואפסול שני לוחות אבנים...", כלומר הארון נעשה על ידי משה לפני שהוא עלה אל ההר, והרי ארון העדות נעשה על ידי בצלאל, אחרי שירד משה מן ההר. גם כאן הצעתו של הרמב"ן דחוקה.

שלישית, גרעין פירושו של הרמב"ן קשה ביותר, מפני שקשה מאוד לקבל שכוונת משה רבנו בדברו על ארון עץ, היא לארון העדות המצופה זהב, לכל המשכן ולרעיון השראת השכינה, כשכל אלה לא מוזכרים כלל בדברי משה.

אם נסכם בקצרה את הפירושים שראינו עד כה - שלושת הפירושים שהוצעו מנסים ליישב את שתי הפרשיות או על ידי זיהויין (פירוש הרמב"ן השני) והתעלמות מן הסתירות בתיאורים, או על ידי השלמה פרשנית המניחה שהתקיימו שני ארונות ולארון העץ תפקיד שונה.

כל הפירושים נראו לנו קשים, כפי שהסברנו, וכעת ננסה להציע גישה חדשה להתמודד עם הסתירה בין התיאורים בספרים השונים.

ג. סוגיית ארון העץ כמייצגת את ספר דברים

הנקודה המרכזית של ספר שמות

כזכור, ההבדל בין הפרשיות הוא דו-סיטרי. הפרשה בדברים מעמידה במרכז עליית משה את לוחות הברית וארון העץ, והפרשה בשמות את ההתגלות, הברית המחודשת וההבטחה שה' ישכון בעם וילך עמו.

לענ"ד, כדי להבין את משמעותו של התיאור של משה בפרשתנו מול התיאור בשמות, יש לראותו בתוך ההקשר הכולל של הסיפור ושל שני הספרים.

מעשה העגל בספר שמות ממוקם[12] בין הציווי על המשכן לבין בניין המשכן, באמצע החלק השני של ספר שמות. האידאה המרכזית של החלק השני של הספר היא השראת השכינה, והיא תכלית בניין המשכן: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה:ח), כפי שנאמר גם על תכלית יציאת מצרים - "לשכני בתוכם" (שמות כט:מו), וספר שמות אף מסתיים בתיאור השראת השכינה: "ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות מ:לד) .

ספר ויקרא כולו ממשיך לטפל באידיאה היסודית הזו של נוכחות כבוד ה' במשכן בתוך מחנה ישראל. חלקו הראשון עוסק בקרבנות אותם מקריבים לפני ה' במשכן, כחלק מעבודת מי ששוכן בו, ואוסר להקריב במקום אחר חוץ מהמקום בו הוא שוכן. אחר כך הוא מטפל בטומאה וטהרה, מושגים שתפקודם העיקרי הוא בהקשר של מחנה השכינה והאיסור לבוא לפני ה' בטומאה. ולבסוף, ספר ויקרא מסתיים בברית שההבטחה העיקרית בה היא "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" (כו:יא), כלומר "אם בחוקותי תלכו" (שם, ג), אומר רבש"ע - "אשכון בתוככם".

נקל להבין, שגם כאשר ניחם ה' על מחשבתו להשמיד את ישראל בעקבות חטא העגל, אך נסוג מכוונתו להשרות שכינתו ביניהם, היה המצב בעיני משה והעם בלתי נסבל: אין זה עניין שולי, או סתם בונוס , אלא תכלית יציאת מצרים ועיקר הברית בין ישראל לה'. שליחת מלאך או השגחה בלא נוכחות שכינה כמוהם כהורים שמוסרים את הילד לאפוטרופסות ומשלמים עליה. במובן הפורמאלי הם דואגים לילד, ואולם אלו יחסים הם אלה? איזו זיקה היא זו?

הנקודה המרכזית של ספר דברים

האידיאה המרכזית של השראת השכינה במשכן, חסרה לחלוטין בספר דברים: לא רק בפרשתנו, אלא בספר כולו, אין משה אומר דבר וחצי דבר על בניין המשכן ועל האידיאה של השראת השכינה. אם כן, הציווי על ארון העץ אינו יכול להתקבל כקיצור, כפי שהציע הרמב"ן, מפני שבספר כולו לא נאמר דבר על המשכן, על הכלים או על האידיאה של שכינת כבוד ה' בתוך העם. במקרה היחיד בספר בו נזכר אהל מועד, והוא בפרשת וילך בעת מינוי יהושע (לא:יד-טו), אחרי נאום משה, מדובר על אהל מועד הפרטי של משה, ולא על המשכן ששכן בתוך המחנה[13]. בספר דברים אין גם עיסוק בקרבנות חובה וציבור, שהם מוקד הדיון של התורה בספרים ויקרא ובמדבר, ואין גם כלל דיון בטומאות. ולבסוף, בברית שבערבות מואב (בפרשת כי תבוא) לא נאמר שום דבר על כך שה' ישרה שכינתו בתוכנו אלא רק: "יקימך ה' לו לעם קדוש כאשר דיבר לך"[14].

ואם תאמר, הרי ספר דברים מדבר רבות על ה"מקום אשר יבחר ה'", והאם אין הכוונה שיבחר בו כדי לשכון בו? יש לומר שתכלית המקום אשר יבחר ה' אינה לשם השראת שכינתו, אך על כך בשבוע הבא, בעז"ה.

אם אין משכן ואין השראת שכינה, הרי שגם אין מה לדבר על ארון שיש בו לוחות שעליהן שוכן ה'. בספר דברים אין מקום לכך שמשה ידבר על כך שהוא ביקש התגלות והשראת שכינה וכדומה,, מפני שמעולם לא נאמר שה' מתכוון להשכין שכינתו או לבנות משכן לשם כך.

במרכז ספר דברים נמצאת התורה והמצווה : "ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים" (ד:ה), "והיה אם שמוע תשמעו אל מצוותי" (יא:יג), והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום על לבבך" (ה:ו) "ומה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה'...לשמור את כל מצוותיו..." (י:יב).

בעוד שלפי ספר שמות תפקיד הארון הוא בעיקר להיות מכון להתגלות ה', הרי שבספר דברים תפקיד הארון הוא להיות מקום הלוחות עליהן כתובות המצוות החשובות,שהן תמצית התורה כולה. לפי ספר שמות הארון אינו קיים לבדו, אלא הוא חלק מהבניין בו ה' שוכן; לפי ספר דברים, לעומת זאת, העיקר הם הלוחות, ועבורם די בארון. לפי ספר שמות, עיקר בקשת משה השנייה היא שה' ישכון בתוך מחנה ישראל, והלוחות הן ביטוי משני לחידוש הברית. לפי ספר דברים העיקר הוא חידוש הברית על ידי נתינה מחודשת של המצוות, קרי - הלוחות.

ההבדל התיאולוגי בין שני הספרים

העולה מכל האמור הוא, שהסתירה בין שני התיאורים של עליית משה השנייה להר לקבלת הלוחות היא ביטוי של שתי שיטות תיאולוגיות המבוטאות על ידי הספרים שמות מכאן ודברים מכאן.

ספר שמות מתאר נוכחות אלוקית בתוך המציאות, בתוך מקום, בין בני ישראל, ובאופן מתמיד; ה' שוכן בתוך הארץ. זוהי תפיסה שרגילים לכנותה במינוח התיאולוגי "אימננטית".

בספר דברים אין כלל אזכור לתפיסה כזו. נראה שספר דברים מייצג תיאולוגיה שונה, ולפיה ה' נמצא בשמים בלשון הדימוי, או מעבר למציאות ולעולם - "טרנסצנדנטי" לפי המינוח התיאולוגי. כך למשל הביטוי בדברים (כו:טו) "השקיפה ממעון קדשך מן השמים". וכך הביטוי בסוף פרשתנו : "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-לוהיך בה"(יא:יב) - עיניו בה, ולא הוא בה. מעונו של ה' הוא בשמים, כלומר במקום שהוא מעל ומעבר למקום.

שורש מחלוקת החסידים והמתנגדים

דומני, שניתן לראות בשתי התפישות הללו, שורש למחלוקת היסודית בין החסידים למתנגדים.

במכתב ששלח רש"ז מלאדי, אדמו"ר הזקן, לחסידיו בליטא, הוא הסביר שמחלוקת הגר"א על החסידים היא מפני שהוא הבין את רעיון הצמצום מתורת האריז"ל כפשוטו, והחסידים מבינים אותו שלא כפשוטו.

הגר"א הבין שתיאור הבריאה בקבלת האר"י שלפיו אלוהות האינסופית צמצמה עצמה כדי להוות חלל שבו יהיה עולם, משמעותו שהחלל הזה אינו א-לוהי, אלא להיפך:הוא ריק מא-לוהות, לכן אין לדבר על כל שהעולם או דבר מה בעולם הוא בעל תוכן א-להי. כפי שביאר ר' חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א מוילנה, בספר 'נפש החיים', הא-לוהות מגלה עצמה רק דרך הדיבור, כלומר: דרך התורה והמצווה. לכן לפי האידיאל המתנגדי ניתן לידבק בה' ע"י לימוד התורה וקיום מצוות בלבד.

החסידות הבינה שהאינסוף אינו נעלם או מסתלק מכל וכל,אלא מגלה עצמו בהקטנה, דרך מידות, או ספירות, ולכן היופי בעולם הוא א-לוהי - מצד התפארת, והחסד בעולם הוא גילוי של החסד הא-לוהי, וכן הלאה.

ספר דברים הוא לפי דברינו שורש האידיאל המתנגדי לפיו נוכח ה' בעולם לא באופן ממשי, אלא דרך התורה והמצווה.

האידיאל של המשכן, מאפשר את הדבקות כפשוטה, בא-לוהות המתגלה כאן לפני, וגם בכל שיח ובכל עץ וכו'. זוהי הדבקות החסידית, של "שויתי ה' לנגדי תמיד".

ד. סיכום ולא סוף פסוק

לפי הצעתנו, יש לראות את הפרשה על הרקע הרחב של שיטתו התיאולוגית של ספר דברים. מובן שהעתקת השאלה מההקשר המקומי אל המימד הרחב והכללי אינה פותרת אותנו מתשובה, ואולי השאלה היא אפילו חזקה יותר: כיצד ייתכן שהתורה מייצגת שתי שיטות תיאולוגיות? האם ייתכן שספר בתורה ייצג עמדה המבטלת את חשיבותו של המשכן או את האידאה המרכזית של נוכחות ה' בארץ שהוא מבטא?

אני מקווה בעז"ה להתמודד עם שאלות אלה בשיעורים הבאים; בשיעור הקרוב נשתדל להעמיק עוד בביאור שיטתו התיאולוגית של ספר דברים, סוגיית המקום אשר יבחר ה' והמסתעף משתי שאלות אלה.

נספח קצר

היכן הונח, לפי ספר דברים, ארון העץ שעשה משה?

אני מנחש,שכיוון שספר דברים מזכיר רק את אהל מועד של משה, שהארון עם הלוחות אכן הונח שם.

לפי ספר שמות, מתאים שהארון יהיה במשכן ה',שהרי הארון הוא מכון לשכינת ה', והוא צריך להיות במרכז בית ה'.

לפי ספר דברים, יהיה הארון במשכנו שלמשה, באהל בו גר, מפני שהוא גדול תלמידי החכמים, מוסר התורה, וראוי שהארון בו הונצחה ההתגלות של התורה והמצווה, יונח במקומו של משה.

 

---