פרשת חוקת - חטא מי מריבה

  • הרב מנחם ליבטאג

פרשת חקת

האם זכורה לכם התחושה מהפעם הראשונה שקראתם את פרשת מי מריבה ש"זה פשוט לא הוגן"? יהא חטאו של משה אשר יהא, עונשו נראה קשה מדי. בשיעורנו ננסה לטפל בסוגיה מורכבת זו על ידי הסתכלות בפרספקטיבה רחבה יותר על מהלך האירועים.

פתיחה

הפירוש המקובל ביותר לחטאו של משה הוא פירוש רש"י, שמשה הכה בסלע במקום לדבר אליו. ברם, פרשנים אחרים מציעים מספר הסברים נוספים:

· אבן עזרא: משה הכה פעמיים במקום פעם אחת.

· רמב"ם: משה איבד את סבלנותו ודיבר קשות אל העם.

· רמב"ן (בשם ר"ח): משה טעה כשאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים"; היה עליו לומר "יוציא ה' לכם מים".

· האברבנאל, בפירושו לדברים פרק א', מציע, למעשה, עשרה (!) הסברים שונים לחטא (שאת כולם הוא דוחה בהמשך דבריו).

כדי להבין טוב יותר מדוע יש כל כך הרבה פירושים שונים, נתמקד בחלקו הראשון של השיעור בניתוח מדוקדק של פסוקי הפרשייה, ולאחר מכן, תוך התייחסות לאירועים קודמים בספר במדבר, נוכל להציע הסבר משלנו לחטאו של משה.

"החטא ועונשו"

כדי להבין את ריבוי הפירושים נתחיל מתיאור החטא בפסוקים עצמם:

"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (כ'; יב).

למרות המשתמע מהפסוק, שמשה ואהרן יכלו 'לעשות את זה טוב יותר', לא ברור בדיוק היכן הייתה הטעות.

אי שם במהלך התקרית של מי מריבה היה ליקוי כלשהו בתפקודם של משה ואהרן, אך כיוון שקשה מאוד 'לשים את האצבע' על נקודת הכשל, אנו מוצאים מגוון כה רחב של דעות במפרשים.

ננסה, אם כן, לעשות בעצמנו מה שבוודאי עשו המפרשים בבואם לבאר את הפרשה - נשווה בדייקנות את ציוויו של ה' למשה עם מה שמשה עשה בפועל [כלומר: נשווה בין פסוק ח לבין פסוקים ט-יא].

"ממלאים אחר ההוראות"

הוראות ה' למשה מנוסחות לכאורה בבהירות:

"קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם".

קראו את הפסוק שנית, ושימו לב לחמש ההוראות שעל משה לבצע:

1. לקחת את המטה.

2. להקהיל את העדה.

3. לדבר אל הסלע.

4. להוציא מים מן הסלע.

5. להשקות את העדה.

כדי למצוא במה חטא משה כל שעלינו לעשות הוא לבחון את הפסוקים הבאים ולמצוא היכן שינה משה ממה שנאמר לו (תוך כדי כך נוכל גם למצוא מקורות לשיטות הראשונים השונות בנדון).

ציווי מס' 1 - "קח את המטה"

הביצוע על ידי משה: "ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו". עד כאן לכאורה הכול תקין, והתורה עצמה מציינת "כאשר צוהו".

ציווי מס' 2 - "והקהל את העדה"

הביצוע על ידי משה: "ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע". גם כאן הכול עדיין תקין.

ציווי מס' 3 - "ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו"

הביצוע על ידי משה: "ויאמר [משה] להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים".

כאן כבר יש בעיה: משה נצטווה לדבר אל הסלע, אך לא עשה זאת. מכאן שואב רש"י את פירושו, שמשה נענש על שהכה את הסלע במקום לדבר אליו.

הרמב"ם ורמב"ן מתמקדים, לעומת זאת, בתוכן הדברים: לדעת הרמב"ם צורת הפנייה - "שמעו נא המֹרים" - מבטאת כעס שלא במקום וגורמת אפוא לחילול ה'. רמב"ן טוען שהבעיה היא בביטוי "נוציא לכם מים", שממנו משתמע שמשה ואהרן, ולא ה', הם אלו שיוציאו מים לעם.

אמנם אפשר לפקפק ולומר שהגיוני שמשה הבין את הציווי "ודברתם אל הסלע" כ"ודברתם על [אודות] הסלע", כלומר, על האפשרות שהסלע ייתן מים ("ונתן מימיו"). וכך מסתבר, שהרי המציאות הפשוטה היא שמדברים אל אנשים (בני ישראל) ולא אל אבנים [לעיתים 'אל' ו'על' מתחלפות זו בזו; ראו, למשל, לעיל, בפרשת המתאווים (י"א; יב): "כי תאמר אלי שאהו בחיקך... על האדמה אשר נשבעת לאבֹתיו", שהכוונה כמובן "אל האדמה", כלומר להוביל את בני ישראל לארץ].

ציווי מס' 4 - "והוצאת להם מים מן הסלע"

הביצוע על ידי משה: "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים". רש"י, כאמור, טוען שמשה חטא בכך שהכה את הסלע במקום לדבר אליו. אך יכול להיות שכך הבין משה את הציווי "והוצאת להם מים". כך מסתבר מאוד:

א) למה נצטווה לקחת את המטה?

ב) כך בדיוק נצטווה ועשה ברפידים (שמות י"ז; ו).

ג) אם אכן, כמו שאמרנו, "ודברתם אל הסלע" פירושו לדבר אל העם אודות הסלע, ודאי ש"והוצאת להם מים" זו פעולה נפרדת.

אבן עזרא, לאחר דחיית כל האפשרויות האחרות, אכן מגיע בלית ברירה למסקנה שהחטא היה בכך שמשה הכה פעמיים במקום פעם אחת.

ציווי מס' 5 - "והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם"

הביצוע על ידי משה: "ותשת העדה ובעירם" - ברור שאין שום דופי בשלב הזה.

באמצעות ניתוח הפסוקים מצאנו, אם כן, את המקור לשיטות הראשונים השונות. אך השאלה שהעלינו בפתח הדברים עדיין מנקרת: מדוע נענש משה בחומרה כה רבה?

האם פעל משה בניגוד לצו ה'?

מהניתוח שלעיל עולה אפשרות מעניינת: אם נאמץ את הטיעונים שמעלה כל פרשן נגד השיטות האחרות (באבן עזרא, ברמב"ן, ובאברבנאל יש טיעונים חזקים), ניתן להסיק שמשה לא סטה כלל ממה שנצטווה!

למעשה, האברבנאל, על סמך האמור בפרק א' בדברים, טוען שמשה ואהרן לא חטאו כלל במי מריבה אלא נענשו על חטאים קודמים: משה על חטא המרגלים ואהרן על חטא העגל. והתורה רק מציגה את הדברים כאילו נענשו על מי מריבה, על מנת שלא לשים אותם בכפיפה אחת עם החוטאים מקרב העם.

זהו אמנם פירוש מעניין, אך התורה מציינת בפירוש בעוד שלושה מקומות (במדבר כ'; כד, כ"ז; יד, ודברים ל"ב; נא) שמשה נענש על עניין מי מריבה. ולכן אין הדברים מתיישבים עם הפשט.

אם כך, הגענו למבוי סתום: התורה אומרת שמשה נענש על עניין מי מריבה. אך אין בפסוקים רמז לשום חטא, ובוודאי לא לחטא בסדר גודל שעשוי לגרור עונש כה חמור.

להתחיל מן ההתחלה

התשובה היא בעצם פשוטה למדי: במשך כל העיון עד כאן דילגנו על כל הפתיחה לפרשה (פסוקים א-ו). מקובל בדרך כלל לראות אותם רק כ'רקע' או כ'הקדמה' לפסוקים המתארים את חטאו של משה. אבל אם נבחן פסוקים אלו בדקדוק נמצא שדווקא בהם טמון פתרון הבעיה!

הבה נעיין אפוא בפסוקי הפתיחה לאירועי מי מריבה:

"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צִן... ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה ויאמרו לאמר ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו. ולמה העליתֻנו ממצרים להביא אתנו אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות" (פסוקים א-ה).

ואיך מגיבים משה ואהרן? האם הם מתווכחים ומגינים על כבוד ה' או מעודדים את העם לבטוח בו?

"ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד ויפלו על פניהם" (פסוק ו).

אין כאן גילוי מנהיגות כפי שראוי שיהיה. הדבר בולט במיוחד בהשוואה למקרה המקביל ברפידים (שמות י"ז): העם מתלונן, ומשה מגיב מיד "מה תריבון עמדי, מה תנסון את ה' ", ומבהיר לעם שתלונתם מעידה על חוסר אמונה בה'. כאשר ממשיך העם להתלונן, מתפלל משה אל ה', וה' נותן מים לעם.

במי מריבה, במקום לנקוט יזמה ולגלות מנהיגות, משה ואהרן בורחים ונופלים על פניהם.

האם בריחה היא התגובה המתאימה במקרה שכזה? האם לא היה על משה ועל אהרן להבטיח לעם שה' ידאג להם? האם לא היו צריכים למחות כנגד הטענה שמוטב היה להישאר במצרים?

ניתן בהחלט להבין, שכבר בשלב זה נכשלו משה ואהרן בתפקידם כמנהיגים, בכך שלא קידשו את שם ה' כאשר הנסיבות דרשו זאת. אפשר שלזה בדיוק מתכוון ה' באמרו (פסוק יב) "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל".

אבל אם אכן כך הם פני הדברים, למה לא מובאת מיד תגובת ה'? למה התורה מספרת קודם על הכאת הסלע?

כדי לענות על שאלה זו וכדי להבין את המאורעות בהקשרם הכולל עלינו לחזור ולעיין בסוף פרשת קרח.

של מי המטה הזה?

למרבה הפלא, המפתח להבנת הפרשייה המורכבת הזו נעוץ בקשר בינה לבין פרשת קרח! כדי לעמוד על קשר זה, נעקוב אחר מהלך המאורעות שלאחר כניסת משה ואהרן אל אוהל מועד:

"וידבר ה' אל משה לאמר: קח את המטה" (פסוקים ז-ח).

ניתן, באופן טבעי, להניח שמשה מצווה לקחת את מטהו שלו - אותו מטה שבו הביא את המכות, בקע את הים והוציא מים מן הסלע בחורב. אך הפסוקים הבאים שוללים הנחה זו:

"ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו..." (פסוק ט).

המילים "לפני ה' " מתייחסות בדרך כלל בתורה לארון שבקודש הקודשים, למזבח הקטורת או לפתח אוהל מועד (השווה שמות כ"ט; יא, מב, ל'; ח).

סביר להניח שמשה לא אחסן את חפציו האישיים בקודש הקודשים... [כמו כן, שימו לב להדגשה - "המטה" - להבדיל מ"מטך", שמות י"ד; טז, י"ז; ה וכו'].

אבל אם אין מדובר במטהו של משה, באיזה מטה מדובר? האם מישהו אחר מאחסן את חפציו בקודש הקדשים?

התשובה, כמו שמפליא רשב"ם לפרש, פשוטה למדי: מדובר במטהו של אהרן, אותו מטה שפרח ושימש הוכחה לבחירת שבט לוי על ידי ה' (פרשת קרח, י"ז; טז-כד).

שימו לב לציווי ה' למשה בתום ה'ניסוי':

"ויאמר ה' אל משה השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת, לאות לבני מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימתו" (י"ז, כה).

במילים אחרות, ה' אומר למשה: בפעם הבאה שבני ישראל יתלוננו או ימרדו, קח את מטהו של אהרן והצג אותו בפניהם כדי להזכיר להם מה קרה למורדים בפרשת קרח. הפעם הבאה הייתה כאן, במי מריבה!

זה מסביר לא רק את פירושו של רשב"ם אלא גם מדוע מדגישה התורה שמשה לקח את המטה מלפני ה' (פסוק ט). לכך בדיוק נועד מטה זה. ובעצם, בפסוק ח ה' מצווה את משה לעשות בדיוק את מה שמשה היה צריך לעשות על דעת עצמו!

כך גם מובנים דבריו של משה - "שמעו נא המֹרים": הפנייה לבני ישראל בתואר "המֹרים" באה בהתאמה לכך שהמטה הוא "אות לבני מרי"!

התורה מקשרת בין שתי הפרשיות הללו בעזרת אמצעי סגנוני ספרותי נוסף: המילה "גוענו" המודגשת בפסוק ג - "ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה' ".

תלונה זו משחזרת את הזעקה שהשמיעו בני ישראל באחרית מרד קרח (מיד לאחר שהונח מטה אהרן לפני העדות; ראה י"ז, כה-כז):

"ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר: הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו! כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות! האם תמנו לגוע?!" (י"ז, כז-כח).

למען האמת, משהסברנו כי משה מצטווה לקחת את מטה אהרן - כמעט כל פעולותיו הבאות הן הגיוניות לחלוטין.

כפי שהוסבר לעיל, מכיוון שמטה אהרן הוא "אות לבני מרי", הגיוני ביותר שמשה יבין את ההוראה "ודברתם אל הסלע" במשמעות "ודברתם על הסלע", ועל כן הוא פותח את נאום הגערה ב"שמעו נא המֹרים". המשפט הבא - "המן הסלע הזה נוציא לכם מים?!" - יכול אפוא להתפרש כמילוי מדויק של מצוות ה', הדורשת דיבור אודות (או: על יד) הסלע - "ונתן מימיו". במילים אחרות, ה' מורה למשה לבחון את אמונת העם ולשאול אותם אם אפשר שהסלע ייתן מים, וזה בדיוק מה שעושה משה!

זה מסביר גם מדוע משה מכה את הסלע. הואיל והבין ש"אל הסלע" פירושו "על הסלע", הרי ההוראה הבאה, "והוצאת", אמורה לציין כי משה בעצמו צריך לגרום למים לצאת. איך? בדיוק באותו אופן שעשה זאת ארבעים שנה קודם לכן, בצור חורב, באמצעות המטה שלו (ולא של אהרן. קרא בדקדוק את כ', יא: "במטהו").

אם כן, היו בעצם שני מטות במי מריבה:

1. מטה אהרן - שנלקח ביד משה, וככל הנראה ניתן לאהרן כדי שיחזיקנו לעיני העם במשך כל האירוע.

2. מטה משה - שבו השתמש בעצמו להכאת הסלע ולהוצאת המים.

הפרט היחיד שנותר בלא הסבר הוא מדוע הכה משה פעמיים (ראה שיטת אבן עזרא). על כל פנים, כפי שמקשה רמב"ן, הייתכן כי הכאה כפולה תחת הכאה אחת מפחיתה מרושם הנס? יתר על כן, ה' לא ציין בדבריו למשה אם להכות את הסלע פעם או פעמיים! הוא ציווה רק להוציא מים. ודאי שלמשה ניתן ייפוי כח להכות את הסלע ככל שירגיש צורך בכך. [גם בחורב אין שום אזכור למספר הפעמים שיש להכות את הסלע. ואף אם פעולה זו הייתה שגויה, האם 'סטייה' קלה שכזו גוררת עונש כה חמור?]

אם כן, משה אכן ביצע את ההוראות שניתנו לו כראוי. אך הוא ואהרן נענשים על שלא קידשו את ה' לפני כן - בשעה שהתלוננו בני ישראל לראשונה על מי מריבה.

ברם, נשארנו בשאלתנו המקורית: מדוע עונשם כה חמור? מדוע אינם מורשים להיכנס לארץ המובטחת?

עונש או הורדה בדרגה

לשם קבלת מענה לשאלה זו עלינו להביט מקרוב בתוכן המדויק של העונש. מקובל להבין כי עונשם של משה ואהרן הוא מניעתם מהכניסה לארץ כנען. אולם הנחה עממית זו איננה מדויקת. נסתכל פעם נוספת במילים שבהן בוחר החומש לתיאור העונש:

"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (כ'; יב).

העונש מורה על כך שמשה ואהרן נכשלו כמנהיגים. ה' מודיע להם שבגלל כישלונם אין הם יכולים להנהיג את בני ישראל אל הארץ המובטחת. אין הם נענשים כיחידים כי אם כמנהיגים לאומיים. לפיכך הענשתם איננה בגלל פגם 'טכני' בביצוע מצוות ה', אלא בגלל פגם משמעותי יותר באופייה של מנהיגותם. בעצם, אותו פסוק שמנמק את עונשם רומז לפגם המנהיגותי הזה:

"יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל" (כ'; יב).

מהכרזתו של ה' ניכר שהוא ציפה ממשה ומאהרן לטפל במרד על מי מריבה באופן ששמו יתקדש. מכל מקום, הם לא היו מסוגלים לכך.

כישלון במנהיגות אינו בהכרח מעשה 'שגוי' של המנהיג ואף איננו מהווה 'חטא'. מנהיגות, כפי שעולה מן המילה, תפקידה להנהיג את העם. כלומר: עליה לעשות מעשה נכון, עליה לנקוט יזמה. כיחידים משה ואהרן לא חטאו כלל במי מריבה, אך כמנהיגים הם נכשלו.

על בסיס פירוש זה, נוכל להציע הבנה חלופית למילה "אמונה" הנזכרת בפסוק המציין את סיבת העונש:

"יען לא האמנתם בי...".

"אמונה" בפסוק זה איננה מתייחסת לאמונה בה' במובן התאולוגי. ברור שמשה ואהרן 'מאמינים' בה'. עם זאת, הם אינם 'תומכים' די בה', כפי שנגלה לעיני העם. המילה 'אמונה' נגזרת מן השורש אמ"נ, המבטא תמיכה [ראה, לדוגמה, שמות י"ז, יב: "ויהי ידיו אמונה"; אסתר ב'; ז - "ויהי אֹמן את הדסה"; וכן "האמנות" (מל"ב י"ח; טז) - עמודי התמך של בית המקדש; המילה "אמן", המאשרת ברכה או הכרזה של אחר; ועוד].

כשה' נותן למשה ולאהרן הוראות מפורטות לטיפול במצב, כבר מאוחר מדי. ברגע שהאירוע מסתיים, ולמרות המילוי המדויק אחר הוראות ה' בהכאת הסלע, מודיע להם ה' כי ימיהם כמנהיגי האומה ספורים. קודם שיחלו בני ישראל בכיבוש ארץ כנען, חיוני למנות מנהיגות חדשה [שימו לב שבעתיד, בספר דברים, בתחינת משה לה' שירשה לו לראות את הארץ (ג', כג-כו), אין הוא מבקש להנהיג אלא רק לעבור ולראות בעצמו].

לאחר מעשה נראית סיבת 'ענישתו' של משה אפילו הגיונית למדי. בהתחשב בקשיים הרבים שיקדמו את בני ישראל משיתחילו לכבוש את הארץ, קשה להימנע מהתרחשות מצבי מרידה נוספים. מנהיגות שתוכל להתמודד עם בעיות כאלה היא חיונית.

הקש האחרון

לו היה זה המאורע היחיד שבו כושלת מנהיגות משה ואהרן, סביר להניח שעונשם לא היה חמור כל כך. אך בעיית המנהיגות כבר צצה פעמים רבות בספר במדבר. למעשה, אפשר כמעט לראות בפרשתנו מופע משני בלבד. מעת שעזבו בני ישראל את הר סיני, כמעט כל אירוע המתועד בתורה משקף תבנית של מנהיגות כושלת:

· בקברות התאווה טוען משה עצמו כי אינו יכול עוד להנהיג את העם (י"א; יא-טו).

· מאוחר יותר מתלוננת מרים - אחות משה - על מנהיגותו (י"ב; א-ג).

· בשוב 'המרגלים', נופלים משה ואהרן על פניהם (י"ד, ה); כלב ויהושע תופסים עמדות הנהגה.

· במרד קרח (ט"ז) שוב מותקפת מנהיגות משה ואהרן, ושוב הם נופלים על פניהם (ט"ז; ד, כב).

[גישה זו מסבירה גם את טענת משה בספר דברים, כי היה זה חטא המרגלים שמנע ממנו לבוא לארץ (עיין דברים א'; לז)].

כפי שהסברנו, ודאי שכיחידים משה ואהרן צדיקים ולא עשו אף מעשה 'רע'. על כל פנים, פעם אחר פעם בספר במדבר מנהיגותם כושלת. במי מריבה אפשר שמופת אישי של סבלנות, כוח סבל, ביטחון ונזיפה רגועה היו יכולים ליצור את 'קידוש ה' ' הדרוש. אך זה לא קרה.

הנוכל לבקר את משה ואת אהרן על התנהגותם? האם שייך להגדיר את מעשיהם כ'חטאים'? לאו דווקא! משבר מנהיגות שכזה - אין הכרח להעריכו במונחים של 'טוב' ו'רע'. תחת זאת, כדאי להתייחס אליו כאל בעיית התאמה. כפי שהסברנו בשיעורנו לפרשת בשלח, כבר כשעזבו בני ישראל את הר סיני נראו סימני אי-התאמה בין משה רבנו לבין בני ישראל. סוף כל סוף, משה בילה חודשים בהר סיני עם השכינה, וכבר לא היה מסוגל להתעסק בתלונות הנוגעות לעניינים נחותים [שימו לב גם לתיאור בשמות ל"ד, לה].

לשם התמודדות עם האתגרים שבהבאת עם ישראל לארץ המובטחת נדרשת מנהיגות חדשה. וזאת לא בהכרח בגלל 'שגיאה' של משה ואהרן, אלא משום שעם ישראל לא היה ראוי להנהגתם.