פרשת חוקת - חטאם של משה ואהרן

  • הרב מאיר שפיגלמן

פרשת חֻקת

פירושים רבים ניתנו לפרשת מי מריבה, וכולם נדרשו להתמודד עם שתי שאלות מרכזיות העולות מפרשה קשה זו. ראשית - ההקבלה בין פרשת מי מריבה שבפרשתנו לבין פרשת מי מריבה שבפרשת בשלח היא ברורה. חלק מהפרשנים אף הסבירו שמשה חטא בכך שהיכה בסלע (כפי שעשה גם בפרשת בשלח) במקום לדבר אליו. אולם מדוע במי מריבה הראשונים משה נצטווה להכות את הסלע, ואילו בפרשתנו הוא נצטווה לדבר אליו? מעבר לשאלה זו, גם אם נניח שהבנו מה היה חטאו של משה - מדוע הוא נענש בעונש כה חמור על עבירה כה קלה?!

למרות נהרות הדיו שנשפכו על פירוש פרשת מי מריבה, ננסה אף אנו להוסיף נדבך להבנת פרשה תמוהה זו. קודם לכן, נוסיף תמיהה משלנו: מדוע נענש אהרן בעטיו של משה? הרי התורה כותבת במפורש שהמטה היה בידיו של משה, הוא שדבר אל העם והוא שהכה את הסלע. מדוע, אפוא, נשא אהרן בעוון אחיו? נראה גם שעונשו של אהרן הוא חמור יותר מעונשו של משה, שהרי אהרן נפטר עם תחילת המסע לארץ ולא זכה להיכנס אליה כלל, ואילו משה כבש את ארץ סיחון ועוג, שהפכה אחר כך לחלק מארץ ישראל[1].

מדוע לא נכנסו משה ואהרן לארץ?

בפרשת דברים, משה עצמו תולה את אי-כניסתו לארץ בחטא בני ישראל בפרשת המרגלים:

"גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבֹא שם". (דברים א', לז)

ואכן, אם נעיין בפרשת המרגלים נגלה שכאשר בני ישראל מאסו בארץ ישראל - רק כלב, ולאחר מכן גם יהושע, עמדו כנגדם וניסו לשכנע אותם לעלות לארץ. משה ואהרן לא עשו דבר, ורק נפלו על פניהם:

"ויאמרו איש אל אחיו נִתנה ראש ונשובה מצרימה: ויפֹּל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל: ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם: ויאמרו אל כל עדת בני ישראל לאמר - הארץ אשר עברנו בה לתור אֹתה, טובה הארץ מאֹד מאֹד". (במדבר י"ד, ד-ז)

ברור לחלוטין שמשה ואהרן לא הסכימו לדברי המרגלים. ככל הנראה, חוסר תגובתם נבע מכך שהם לא היו בארץ, ולכן אפילו אם היו אומרים שהארץ טובה - הם לא היו מצליחים לשכנע את העם. מכל מקום, חוסר תגובה על חטא כל כך חמור מהווה פגם בהנהגתם של משה ואהרן, ולכן יכול להוות בסיס למניעת כניסתם לארץ. דברי הקב"ה בפרשתנו - "יען לא האמנתם בי להקדישני בתוך בני ישראל" - יכולים להתפרש כמוסבים גם על פרשת המרגלים, ולא רק על מי מריבה, כפי שנרחיב להלן.

מיקומה של פרשת מי מריבה

שרשרת המאורעות המתוארת בפרשתנו, ממי מריבה והלאה, מקבילה לשרשרת המאורעות שאירעו לבני ישראל מאז יציאת מצרים, אך בסדר הפוך.

פרשת מי מריבה מקבילה לפרשת קרח, וזאת מכמה סיבות: ראשית - עם ישראל עצמו קושר בין שתי הפרשיות הללו, באומרו "ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה'" (וברור שכוונתם למתים במגפה שבפרשת קרח). נוסף על כך, בני ישראל טוענים שמשה ואהרן הביאו אותם למקום שהוא "לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון", בהקבלה לטענת דתן ואבירם - "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו". בשתי הפרשיות, משה מוכיח לעם את טעותו בעזרת המטה: בפרשתנו נאמר שמשה לקח את המטה "מלפני ה'" (כ', ט), ונראה שזהו אותו מטה אהרן שהונח לפני ה' ופרח.

לאחר פרשת מי מריבה, מספרת התורה על המלחמה בכנעני, במקביל למלחמה עם הכנעני בחטא המעפילים שלאחר חטא המרגלים. פרשת הנחשים השרפים מזכירה את פרשת קברות התאווה, שכן בשני המקומות בני ישראל התלוננו ללא סיבה מוצדקת "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". אחר כך מתארת פרשתנו כמה מסעות (במקביל למסעות בני ישראל בתחילת ספר במדבר), ומשם מגיעים בני ישראל לבאר ושרים עליה שיר[2], במקביל לשירת הים.

ניתן לראות שנוצר לנו מבנה כיאסטי ברור:

מהיציאה ממצרים...
(מההתחלה לסוף)

ממי מריבה...
(מהסוף להתחלה)

שירת הים

שירת הבאר

תיאור המסעות בתחילת הספר

מסעות בני ישראל

קברות התאווה

הנחשים השרפים

המעפילים

מלחמה בכנעני

קרח

מי מריבה

אמנם, קיים הבדל ברור בין שתי הסדרות הללו. תגובת בני ישראל לסדרה הראשונה היא שלילית: לאחר ירידת השליו בני ישראל צוברים אותו ומתים במגיפה; לאחר חטא המרגלים בני ישראל מנסים להעפיל ונופלים לפני עמי כנען; לאחר פרשת קרח הם מתגוללים על משה ואהרן; ואף לאחר המגיפה שפשתה בעם הם באים בטענות למשה "האם תמנו לגווע". בניגוד לכך, בסדרה השניה בני ישראל מגיבים למאורעות באופן חיובי: בפרשת הנחשים הם מכירים בכך שחטאו ומבקשים ממשה להתפלל עבורם; במהלך המלחמה בכנעני בני ישראל פונים ביוזמתם ונודרים נדר לה', ואכן ה' נענה להם; ואף בשירה מודגש חלקם של בני ישראל - "אז ישיר ישראל את השירה הזאת", לעומת "אז ישיר משה ובני ישראל" בשירת הים.

למעשה, נראה שפרשת מי מריבה מסמנת שינוי מהותי בהתנהגותו של העם. בפרשת מי מריבה בני ישראל לא הכירו בחטאם, ואילו בפרשת נחש הנחושת הם הודו בו וחזרו בתשובה:

"ויבא העם אל משה ויאמרו - חטאנו, כי דברנו בה' ובך, התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש...". (במדבר כ"א, ז)

למעשה, זוהי הפעם הראשונה שבני ישראל מודים בחטאם. בפעמים הקודמות, בדרך כלל הם רק באו בטענות, ונסוגו לאחר שקיבלו עונש בלי להודות בכך שהם חטאו.

פרשת נחש הנחושת

"ויאמר ה' אל משה - עשה לך שרף ושים אתו על נס, והיה כל הנשוך וראה אתו וחי". (במדבר כ"א, ח)

מדוע הקב"ה מצווה על משה לעשות נחש נחושת? במקרים קודמים, כאשר משה התפלל עבור בני ישראל, הקב"ה לא דרש מהם שום מעשה נוסף. כך במרגלים - לאחר תפילת משה הקב"ה סלח לבני ישראל; כך לאחר שמרים הצטרעה ומשה התפלל בעבורה; כך לאחר חטאם של בני ישראל בפרשת קרח; וכך אף היה בחטא העגל[3]. במקרה זה, הקב"ה מצווה על משה לעשות נחש שירפא את בני ישראל.

נראה, שהקב"ה מבקש ללמד את בני ישראל שאין צורך במשה כדי לרפא אותם. לאחר שבני ישראל הבינו שהם צריכים לחזור בתשובה ולהודות בחטאם לפני שהקב"ה יסלח להם, הקב"ה מבקש ללמד אותם דבר נוסף: המגיפה אינה פורצת ומפסיקה בשל תפילתו של משה, לא ידיו של משה הם העושות מלחמה, ואין הדבר תלוי אלא בהם. לבני ישראל היה ברור שהנחש הנחושת אינו ממית ואינו מחיה, אלא בזמן שהם מכוונים את לבם כלפי מעלה - הם ניצלים.

פרשת נחש הנחושת מסמנת את הפעם הראשונה שהקב"ה מוותר על משה המתווך בינו לבין העם, ומציע לבני ישראל להתפלל אליו ישירות.

בעקבות זאת, ניתן לראות שאף באירועים הבאים בפרשה בני ישראל פועלים בעצמם. בתיאור כיבוש ממלכת סיחון, התורה מתארת את הכיבוש כפעולה של בני ישראל, שכן הם אלו ששולחים אליו מלאכים. התנהגות זו מהווה התקדמות לעומת המלחמה באדום (שלפני פרשת נחשב הנחושת): שם משה שלח את השליחים, ורק לאחר שפניהם הושבו ריקם - בני ישראל שלחו אליהם שליחים נוספים[4]. במלחמה בסיחון לא מוזכר שמשה שלח את השליחים, ואף בהמשך המלחמה - משה אינו פועל כנציג הקב"ה, אלא כמנהיג רגיל: הוא שולח מרגלים ואינו פועל בעזרת נס[5]. כמו בפרשת המעפילים, גם במלחמה בסיחון בני ישראל פועלים ללא סיועו של משה, אולם בעוד ההעפלה הייתה שלילית - המלחמה בפרשתנו היא מוצדקת, כמובן.

התמורות במנהיגותו של משה

מדוע התורה מדגישה את חסרונו של משה בפרשת נחש הנחושת ובמלחמה בסיחון? לכאורה, ניתן היה להבין שזוהי תוצאה של חטא מי מריבה: כיוון שמשה אינו עתיד להיכנס לארץ - ממילא עם ישראל צריך ללמוד להתקיים גם בלי משה. למעשה, ייתכן שניתן להציע פירוש עקרוני יותר. נראה שחוסר הזכרתו של משה נובע מחסרון במנהיגותו.

החל מפרשת קברות התאווה, קיים פיחות מתמיד במנהיגותו של משה. משה ביוזמתו מעביר חלק מסמכויותיו לזקנים, מרים ואהרן מערערים על מנהיגותו, בפרשת המרגלים כיבוש הארץ מועבר - לפחות בצורה סימלית - לנציגי בני ישראל, ואף כאשר נציגים אלו פועלים בצורה לא נכונה משה אינו מגיב כראוי. ערעורו של קרח על מנהיגות משה היה אפשרי רק בשל הפיחות שחל במנהיגות זו, ובשל חוסר פעילותו של משה. ניתן, אפוא, להבין שהקב"ה הדגיש בפרשת מי מריבה שמנהיגותו של משה מסתיימת.

ואכן, קיים הבדל בולט בין פרשת מי מריבה הראשונים לבין פרשת מי מריבה שבפרשתנו. במי מריבה הראשונים, משה צוּוָה לקחת את המטה שהוא היכה בו את היאור - משמע, את מטהו שלו[6]. במי מריבה השניים, לעומת זאת, משה לוקח את המטה "מלפני ה'", וכפי שבואר לעיל - מטה זה הוא מטהו של אהרן, שהונח לפני ה' ופרח. משה נצטווה לקחת דווקא מטה זה כדי לסמל שהנס כאן אינו נעשה בזכות משה, אלא בזכות נציגיו של הקב"ה - שבט לוי, שאהרן עומד בראשם[7]. מסיבה זו, הקב"ה גם מדבר כאן אל משה ואל אהרן כאחד, ואינו מדבר אל משה בלבד כמו במי מריבה הראשונים.

חטאו של משה

מעתה, יכולים אנו לנסות לנחש מה היה חטאו של משה.

מה משה היה אמור לומר לסלע? ברור שהוא לא היה אמור לבקש ממנו בנימוס להיפתח. אם המגמה הייתה להראות שהסלע נבקע בזכות הקב"ה ולא בזכות משה - סביר היה שהקב"ה יתגלה ויגרום בעצמו - ללא תיווכו של משה - לבקיעת הסלע ולפריצת המים ממנו. לפי כיוון זה, ייתכן שמשה היה צריך 'להזמין' את ההתגלות: לומר את שלוש עשרה המידות, לקרוא לקב"ה או כל דיבור אחר מעין זה.

כיוון שמשה היכה בסלע - הוא מנע את ההתגלות לבני ישראל, שכן בכך הוא פעל כמתווך. בעקבות זאת, נשללה מבני ישראל היכולת להגיב בעצמם למאורע זה (כפי שהם מגיבים בפרשת נחש הנחושת ובמהלך המלחמה בסיחון). ההכאה בסלע הוכיחה שמשה אינו מסוגל לעמוד מן הצד בלי לפעול, ולכן אין הוא יכול להיכנס לארץ בלי להנהיג את העם. ממילא, נגזר עליו שלא להיכנס לארץ. עד כה, ניתן היה לחשוב שמשה ייכנס לארץ כאחד האדם, ולא כמנהיג וכמתווך בין בני ישראל לקב"ה. כיוון שמשה הוכיח שהוא אינו יכול לעמוד מן הצד - נגזר עליו למות במדבר.


בדרך זו, ניתן גם להבין מדוע נענש אהרן: כיוון שהמטרה הייתה להמעיט את פעילותו של משה, העובדה שאהרן לא פעל ולא עשה דבר נזקפת לחובתו, שהרי דווקא לדברי אהרן הייתה יכולה להיות משמעות מרכזית במקרה זה[8].

"כל העדה כולם קדושים"

בפרשה הקודמת, למדנו שקרח טען "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'". בעיקרו של דבר, טענה זו היא טענה נכונה, וחשוב להפנים אותה. יכולת עם ישראל לפעול מותנית בהכרתם שהם עמו של הקב"ה. עם ישראל אכן מכיר בכך, ולכן הוא אומר "ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה". הכרה מעין זו, של עם ישראל כלפי עצמו, לא כמעט שלא מצאנו לפני פרשתנו. מהכרה זו נגזר גם שהעם מסוגל לתקשר ישירות עם הקב"ה, בלי תיווכו של משה. לעומת מתן תורה, כאשר בני ישראל חששו שהמגע הישיר עם הקב"ה יהרוג אותם, בפרשתנו הקב"ה מבקש לחנך אותם שהם יכולים לשאת עיניהם למעלה ללא חשש, ולהינצל.

לתגובות - [email protected]


[1] עובדה זו קשורה לויכוח בין משה לבין בני גד ובני מנשה, ונרחיב עליו ב"ה במקומה.

[2] אפשר שבאר זו היא הבאר שבמי מריבה הראשונים, כפי שעולה מהמבנה הכיאסטי שאנו מציעים. אלמלא כך, קשה לומר שבני ישראל שיבחו את משה על כך שהשקה אותם במשענתו לאחר שהקב"ה העניש אותו בגין אותה פעולה ממש.

[3] אף שבחטא העגל משה נקט ביוזמתו פעולה מעין השקאת סוטה, כתת את העגל והישקה מאפרו את בני ישראל.

[4] אין זה חשוב האם משה בפועל שלח את השליחים בפעם השניה או שבני ישראל שלחו אותם. העובדה המשמעותית היא שהתורה בוחרת להציג את הדברים בצורה זו.

[5] אף הקפת אדום מתוארת בצורה הפוכה מהתאור בתחילת פרשת בשלח. בספר שמות, בני ישראל הולכים דרך ים סוף כדי שלא יגיעו מהר מדי. בפרשתנו, ההליכה דרך ים סוף דווקא מקצרת את רוחם של בני ישראל המשתוקקים להיכנס לארץ.

[6] בדברינו בעבר ביארנו שבמכת דם הייתה פעולה כפולה: משה הכה את היאור ואהרן נטה את ידו.

[7] כפי שהסברנו בשבוע שעבר, הנס של פריחת מטה אהרן סימל בחירה בשבט לוי, ולאו דווקא באהרן ובמשה.

[8] אפשר גם שאהרן נענש בשל חטא העגל. הקב"ה כבר אמר אז "וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם", והיה מקום להיפרע מאהרן גם על חטא זה.