פרשת זכור - עמלק

  • הרב יעקב מדן

פרשת זכור - עמלק[*] / הרב יעקב מדן

א. "כמתגבר על ה'"

השאלה המפורסמת ביותר שמציבה בפנינו מצוַת מחיית עמלק היא השאלה המוסרית. מדוע נצטווינו למחות את כל העמלקים, ללא קשר להתנהגותם, ומדוע אף הקב"ה הכריז מלחמה על עמלק? לכאורה, מצוַת המחייה כוללת בתוכה שני יסודות בלתי מוסריים בעליל במושגי המוסר האנושי:

א. הצו למחייה טוטלית - מנער ועד זקן, טף ונשים. אף שצו זה לא נזכר בתורה במפורש, הרי כך נתפרש מפי שמואל הנביא:

"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמֹל עליו, והֵמַתָּה מאיש עד אשה מעֹלֵל ועד יונק משּור ועד שה מגמל ועד חמור". (שמואל א' ט"ו, ג)

ב. אי-הגבלת זמן הנקמה, אלא "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר" (שמות י"ז, טז) ו"בהניח ה' א-לוהיך לך" (דברים כ"ה, יט), וכמו שמצינו בשמואל, שקרא: "פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל אשר שם לו בדרך בעלֹתו ממצרים" (שמואל א' ט"ו, ב) כארבע מאות ושלושים שנה לאחר חטאו של עמלק.

וכבר שמו חז"ל בפי שאול, שנצטווה על כך, את השאלה המוסרית המתבקשת משני אלו:

"'ויבוא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל' - אמר ר' בנאה: התחיל מריב דברים כנגד עגלה ערופה. אמר לפניו: רבונו של עולם, זה הורג וזו נערפת ומכפרת? ורבנין אמרין: מריב דברים כנגד הקב"ה. רבונו של עולם, כך אמר לי שמואל - 'לך והכית את עמלק והחרמתם' וגו'. אדם חטא, בהמה מה חטאה? יצאה בת קול ואמרה: 'אל תהי צדיק הרבה' - יותר מבוראך". (מדרש קהלת זוטא פרשה ז)

נראה, שבכך נחלקו במדרש ר' בנאה ורבנן: רבנן טענו מתוך פיו של שאול את טענתנו הראשונה: אם גדולים חטאו - קטנים מה חטאו; ואילו ר' בנאה שם בפיו את טענתנו השנייה: מדוע לחטאו של כל רוצח יש כפרה, ואילו חטא עמלק - אין לו כפרה עולמית[1].

מכל מקום, המדרש שם עונה על טענותיו של שאול בדרך עקיפה:

"אמר ריש לקיש: כל מי שנעשה רחמן על אכזרים - נעשה אכזר על רחמנים. מנלן? משאול. הדא הוא דכתיב: 'ואת נֹב עיר הכהנים הכה' וגו'. כתיב הכא 'ויחמֹל שאול והעם', והתם - לגבי נוב עיר הכהנים - על רחמנים לא חמל".

המדרש מנצל היטב את הדמיון הסגנוני שבין הצו של שמואל למחות את עמלק, צו ששאול לא מילא אותו כיאות, לבין מחיית נוב עיר הכוהנים בפועל:

"עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו ולא תחמֹל עליו והֵמַתָּה מאיש עד אשה מעֹלֵל ועד יונק משּור ועד שה מגמל ועד חמור". (שמואל א' ט"ו, ג)

ולעומתו:

"ואת נֹב עיר הכֹּהנים הכה לפי חרב מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק ושור וחמור ושה לפי חרב". (שמואל א' כ"ב, יט)

המדרש אינו מבאר כיצד תשובתו של הקב"ה מתרצת את האמת שבהשגתו של שאול, אך יש בו כדי לאשש את הטענה "אל תהי צדיק הרבה - אל תהי צדיק מבוראך". שאול אכן אינו צדיק מבוראו, שהרי הרג את נוב עיר הכוהנים. אמנם, אין במדרש כדי להצדיק את בוראו של שאול - את הקב"ה - בציווי למחות את עמלק.

אנו עוד נשוב למדרש זה. כרגע נציין רק את העובדה, שבחז"ל ובמפרשים הקדמונים כמעט שלא מצאנו התייחסות ישירה לשאלות אלו. חכמי הדורות האחרונים התמודדו עמן יותר, והתייחסות עקיפה מצאנו אף בקדמונים. מכל מקום, השאלה שעסקו בה כמעט כל המפרשים היא: במה גדל חטאו של עמלק מכל העמים שנלחמו עם ישראל ומכל העמים ששעבדו אותם באכזריות רבה כל כך.

רמב"ן ענה על שאלה זו שתי תשובות שונות, ואף מנוגדות. רוב המפרשים הלכו בשתי הדרכים בעקבותיו:

"וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים, בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון, ופלשת אדום ומואב ויושבי כנען נמוגו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו 'ולא ירא אלהים'.
ועוד - כי הוא נין עשו וקרוב לנו, עובר מתעבר על ריב לא לו". (רמב"ן, שמות י"ז, טז)

פירושו הראשון של רמב"ן רואה בעמלק את אויבה הברור של האמונה בה'. עמלק הוא נושא דגל הכפירה. בעת שכל העמים הכירו במלכותו יתברך על ים סוף, הראה עמלק לכולם את יכולתו להילחם נגד עם ה'. לאור זאת, מקבלת משנה משמעות העובדה שהמלחמה עמו הייתה בסמוך להר חורב, ששם הייתה מלכות ה' אמורה להתגלות בשלמות לכל באי עולם. ההתגלות כבר החלה בצור חורב בהוצאת המים מן הסלע, ואז בא עמלק להלחם בישראל. רק לאחר הניצחון עליו - המשיכה ההתגלות במעמד הר סיני. סמיכות המלחמה למעמד הר סיני, שבו התגלה ה' לעיני עמו ואמור היה להתגלות לכל באי עולם, מתבארת היטב לדרכו של רמב"ן: עמלק בא להכחיש את מלכות ה' בעולם, וזו התגלתה רק לאחר הניצחון עליו. לפירושו מתבארת גם משמעות הנס המיוחד שבמלחמה - "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל" (שמות י"ז, יא), שהרי המלחמה היא מלחמת ה'. פירוש של רמב"ן יכול להסתייע גם מסגנון המקראות בשמות י"ז. הקב"ה מבטיח שם - "כי מחֹה אמחה את זכר עמלק", הוא נשבע על כך בשמו ובכיסאו, וקובע - "מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר".

הקושי בפירושו זה של רמב"ן הוא הבנת המציאות. וכי שבט מדברי, שסביר שהיה פרימיטיבי ומלא דאגות לקיומו הפיזי, ימסור את נפשו על מלחמה שנושאה הוא אמונת הייחוד בה'? מכל מקום, אולי יש בדרכו זו של רמב"ן כדי להצדיק, לכאורה, ניתוק בין המלחמה בעמלק לבין ערכי מוסר אנושיים, שהרי כולה קודש לה' ולאמונת ייחודו[2].

בדרכו העקרונית של רמב"ן הלכו רבים וטובים, ובדרכים שונות[3]. נזכיר כאן את שיטתם של בעלי התוספות[4], שהסבירו שעמלק נלחם בישראל באמצעות כשפים ומזלות, כלומר - בדרכים לא טבעיות ועל-טבעיות[5]. פירוש זה רומז על כך שגם סיבותיה של המלחמה אינן טבעיות, ולכן הוא נראה קרוב לפירושו של הרמב"ן, שראה בה מלחמה על שורשי האמונה בה'. בדרך שונה הלך רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "רסיסי לילה"[6]. עמלק, לדידו, מייצג בעיקר את כוח דמיון השקר השולט בעולם, ואת שלמותו המדומה בכוחו ובשכלו. לכן, עיקר העבודה נגדו היא במישור הרוחני[7]. אמנם, גם שיטתו בנויה כשיטת רמב"ן, שעיקר מלחמת עמלק הייתה נגד האמונה בה' ועבודתו, ובהתאם לכך אף מצוַת המלחמה בו. בדרכו של ר' צדוק הלכו רבים מספרי החסידות, ובעיקר הג"ר יהודה אריה לייב מגור, בעל ה"שפת אמת".

פירושו השני של רמב"ן אינו עוסק במאבק ישיר הקיים בין עמלק לבין הקב"ה, אלא בשנאת ישראל הטבועה בו מאבי אביו - עשֵו, ובשלה בא ממרחקים עד רפידים כדי להילחם בישראל[8]. יש סיוע רב במפרשים גם לכיוון זה, והוא הפך למקובל מאוד בעיקר לאחר השואה. מבין הוגי דורנו - הרב סולובייצ'יק הוא הנחרץ ביותר בדרך זו, שמפיצי שנאת ישראל בעולם הם ממשיכי דרכו של עמלק, ועליהם חל צו התורה לגביו[9] - "תמחה את זכר עמלק".

הקושי המרכזי שהעלינו לעיל על שיטת רמב"ן, קיים גם על פירושו זה: התאמתו למציאות ההיסטורית של תקופת יציאת מצרים. האמנם שמר שבט מדברי את איבת אבותיו במשך מאות שנים לעם ישראל, וזאת למרות שבמשך שנות הביניים, שבהן נשתעבדו ישראל במצרים, לא היה להם כל עימות עם עמלק? האמנם טרח לבוא ממרחקים רק בשל יצרי אנטישמיות ונקמה?

ב. "ואתה עיף ויגע" - מדוע?

רמב"ן, שלעיל הובאו שני פירושיו, פירש את פרשת עמלק בעיקר על פי הנאמר בספר שמות, ואכן כתב את דבריו בפירושו לספר שמות[10]. מפרשים רבים (ר"י אברבנאל בפירושו לדברים ועוד) שפירשו את חטא עמלק, יצאו דווקא מן הפסוקים בספר דברים. הם מפרשים, שחטאו של עמלק הוא חוסר האנושיות שגילה בעימות עם ישראל, וההנחה שחוסר אנושיות זה מאפיין את דרכו של עמלק בכל עת. חוסר אנושיות זה בא לידי ביטוי לא רק בהתקפה הפתאומית הבלתי-מוסברת וחסרת הרקע על ישראל, אלא בעיקר בצורת הלחימה שלו, כגיבור על חלשים:

"ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע". (דברים כ"ה, יח)

פרשה זו טעונה הסבר בשתי נקודות:

1. מדוע היו ישראל כנחשלים באותה מלחמה, בעוד שבמלחמות אחרות, כמלחמת סיחון ועוג, הראו את גבורתם? אמנם, ניתן ליישב תופעה זו בהבדל הטבעי שעשוי היה להתקיים בין דור יוצאי מצרים, שהפחד והשעבוד הוטבעו בהם מלידה, לבין דור הבנים, שגדל כבני חורין במדבר. דור האבות נלחם בעמלק, ואילו דור הבנים - שלא חטא במרגלים - הוא שנלחם בסיחון ובעוג מלכי האמורי. אמנם, נצחונו של יהושע על עמלק בסופה של המלחמה דוחה חלוקה זו, אלא אם נניח שהתרחש שם נס תלוש לחלוטין מן המציאות. ועדיין דומה שהעייפות, הנחשלות והיגיעה, טעונות הסבר.

2. מדוע לא נזכרה התעללותו של עמלק בנחשלים בספר שמות, אלא רק בספר דברים? מדוע למרות זאת בוקעת זעקת הנקמה לדורות גם מספר שמות[11]?

ננסה להתמודד בפרק זה עם השאלה הראשונה.

שלוש תחנות עברו ישראל בדרכם מים סוף להר סיני: מרה, מדבר סין ורפידים. במרה הם קיבלו את החוק והמשפט, וה' העמידם בניסיון שלא נתפרש טיבו בתורה:

"שם שם לו חֹק ומשפט ושם נִסהו". (שמות ט"ו, כה)

מהקשרם של דברים נראה לנו שה"חוק" הוא מנת המים הקצובה[12], שקבע משה לכל איש מישראל ליטול מן הבאר. מטרתו הייתה שהמים יספיקו לכולם, ושלא יווצר, חלילה, מצב שבו החזקים והזריזים משיגים מים רבים להם ולמשפחתם ומותירים מאחוריהם את החלשים בצמאונם. הבעיה הייתה חינוכית-חברתית לא פחות מאשר קיומית-פיזית. קיומו של החוק היה הניסיון שנתנסו בו ישראל על פי ה' ועמדו בו, כפי שנראה משתיקתם של המקראות. בעקבות הניסיון זכו בני ישראל להבטחה המותנית: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רֹפאֶך" (שמות ט"ו, כו)[13].

במדבר סין עברו בני ישראל תהליך דומה, והוא יותר מפורש במקראות. גם שם האוכל שניתן להם היה קשור בניסיון:

"ויאמר ה' אל משה - הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא". (שמות ט"ז, ד)

דעת המפרשים היא[14] שהניסיון קשור בשבת, שישראל נצטוו עליה שם; אך הניסיון נזכר פסוקים רבים לפני שנזכרת השבת. נראה, אפוא, שהצו והניסיון הקשור בו קשורים למנת המזון שהוקצבה לכל אדם ולכל משפחה, וכנאמר בהמשך:

"זה הדבר אשר צִוה ה' - לקטו ממנו איש לפי אכלו, עֹמר לגֻלגֹלת מספר נפשֹתיכם איש לאשר באהלו תקחו: ויעשו כן בני ישראל וילקטו המרבה והממעיט: וימֹדו בעֹמר ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אָכְלו לָקָטו". (שם, טז-יח)

לדברינו, העובדה ש"לא העדיף המרבה" אינה נס משמים, כדברי רש"י ורוב המפרשים, אלא תיאור העמידה בניסיון וקיום הצו על ידי בני ישראל[15]. ביום השישי הותרו ישראל ללקוט מנה כפולה בלא שנאמר להם מדוע, ורק לאחר שעשו כך - נאמרה להם מצוַת השבת.

הגבלת מנות המזון האישיות ל'עומר לגולגולת' הביאה למנה שלימים תגדיר אותה התורה כעינוי ורעב:

"ויענך וירעִבֶך ויאכִלְך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך, למען הודִעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם...". (דברים ח', ג)

ניתן לשער, שהצורך המעשי בהגבלת המזון היה הכמות הגדולה של הפיות הרעבים ביחס לכמות המן שירדה. אמנם, הסבר זה קשה: הייתכן שיד ה' תקצר מלהוריד כמות גדולה יותר? מובן שלא! כאן נכנס השיקול הרוחני-חינוכי של הניסיון; של הצורך לגבש מן האספסוף האלמוני שיצא מבית עבדים עם וחברה שיישאו אל העולם את הדגל של "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט). מרכיב מרכזי בגיבושו של העם, הנמצא עתה בדרך ארוכה וערב מלחמת כיבוש קשה, הוא הערבות ההדדית בין בני העם. תחושת השוויון והערבות לקיומו ולרווחתו של כל אחד מבני העם הן חשובות בתחומים רבים בחיים, אך חיוניות מאין כמותן בדרך למתן תורה, בין חיילים, יוצאי צבא, היוצאים יחדיו למלחמה ארוכה וקשה[16].

* * *

הרושם העולה מן המקראות הוא שבמרה עמדו ישראל בניסיון, ואף במדבר סין נהגו ישראל כשורה, פרט לחריגים בודדים[17]. כל המפעל החברתי-חינוכי שנבנה במרה ובמדבר סין קרס ברפידים, בעת שלא היה מים לעדה:

"ויסעו כל עדת בני ישראל ממדבר סין למסעיהם על פי ה' ויחנו ברפידים ואין מים לשתֹת העם: וירב העם עם משה, ויאמרו - תנו לנו מים ונשתה; ויאמר להם משה - מה תריבון עמדי מה תנסון את ה': ויצמא שם העם למים וילן העם על משה, ויאמר - למה זה העליתנו ממצרים להמית אֹתי ואת בנַי ואת מקנַי בצמא: ויצעק משה אל ה' לאמֹר - מה אעשה לעם הזה, עוד מעט וסקלֻני: ויאמר ה' אל משה - עבֹר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל, ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת: הנני עֹמד לפניך שם על הצור בחֹרֵב, והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם; ויעש כן משה לעיני זקני ישראל: ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסֹתָם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". (שמות י"ז, א-ז)

קריסת המבנה החברתי של בני ישראל הייתה בשלושה תחומים:

א. המסה - הניסיון שניסו את ה'. התורה מבארת את חטאם בשאלתם "היש ה' בקרבנו אם אין", אך שאלתם זו לא נתפרשה בגוף הסיפור. ייתכן שהיא קשורה בטענתם - "למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". הייתה בדבריהם כפירה נוספת באמונה שה' הוציאם ממצרים, ושהוא לא עשה זאת כדי להמיתם במדבר אלא כדי להיטיבם באחריתם.

ב. המריבה - תיגרתם עם משה ותביעתם המפורשת "תנו לנו מים ונשתה", תגרה שהגיעה עד לחשש לסקילתו של משה.

ג. חטא הרמוז בלשונה החריגה של התורה בהצגת דברי המתלוננים: "להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא". מההתמקדות של כל אחד מעצמו, בבניו ובמקנהו עולה שהמריבה הייתה פרטית, והמריבה המשותפת לא הייתה אלא התחברות 'אד הוק' נגד משה. כל איש דרש את המים איש לעצמו, למשפחתו ולמקנהו, ולא למטרת הצלת העם כולו. ברפידים לא הושם לבני ישראל חוק ומשפט כדרך שהושם להם במרה, ובמקום "ושם ניסהו" שבמרה - נתקיים ברפידים "ועל נסותם את ה'".

ברפידים, כנראה, לא ייתכנו מים, ולכן ה' שלח את משה עם זקני ישראל לצור חורב, הנמצא במרחק מסע שלם מרפידים[18]. בשלב זה מתרחש המשבר. משה עובר לפני העם אל צור חורב, ועמו זקני ישראל. כפי שעולה מן ההמשך - גם יהושע נמצא עמו. כיוון שקצרה רוחו וכוח סבלו של העם מללכת לחורב, הייתה ההתגלות בצור חורב רק לעיני משה וזקני ישראל, ולא לעיני העם כולו. המים זרמו מחורב, כנראה דרך "הנחל היֹרד מן ההר"[19], עד מחנה ישראל שברפידים, מהלך יום שלם לפחות. המים כבר לא היו טהורים וזכים כבעת יציאתם ממקורם בצור, והם גם הגיעו למחנה ישראל ללא התגלות וללא תוכן רוחני. המנהיגות כולה, ממשה ועד הזקנים, לא היו עִם העם הצמא והזועף בעת שהמים הגיעו למחנה. כבר קודם שמשה עזב את המחנה, דאג כל אחד רק לבניו ולמקנהו שלו. הצירוף של מים ללא תוכן רוחני, של עם ללא מנהיגות ושל צימאון ללא דאגה לזולת - נראה לנו כצירוף קטלני, שגרם למריבה על המים ולמלחמת הכל בכל.

וכאן בא עמלק[20]...

ג. בחזרה לבית עבדים

עמלק ראה לפניו עם צמא ועייף, ללא ליכוד פנימי וללא מנהיגות, כלומר - ללא התנאים הבסיסיים של יכולת להתגונן ולהשיב מלחמה. כל זאת, נוסף על היותו ציבור של עבדים, שלא לומדו במלחמה. עמלק זינב בנחשלים שבבני ישראל, ובכך חטאו. לא נתפרש במקראות למה עשה זאת[21], אך מטרת מעשהו עשויה להילמד ממה שקרה כעבור מאות שנים בצקלג:

"ויהי בבֹא דוד ואנשיו צקלג ביום השלישי ועמלקי פשטו אל נגב ואל צקלג ויכו את צקלג וישרפו אתה באש: וישבו את הנשים אשר בה מקטן ועד גדול לא המיתו איש, וינהגו וילכו לדרכם: ויבֹא דוד ואנשיו אל העיר והנה שרופה באש ונשיהם ובניהם ובנתיהם נשבו". (שמואל א' ל', א-ג)

בצקלג הלכו בני עמלק בעקבות אבותיהם וזינבו בנחשלים. הם לא היו מוכנים לעמוד פנים אל פנים מול דוד ואנשיו, מלומדי המלחמה. הם ניצלו את ההזדמנות שדוד ואנשיו עלו צפונה בצבאו של אכיש מלך גת. הם כלל לא חשבו על האפשרות שדוד ואנשיו יגורשו על ידי סרני פלישתים, וישובו במהירות לעירם צקלג. הם יצאו עם צבאם למלחמה רק נגד אוכלוסייה בלתי לוחמת, נגד הנשים והילדים, נגד "הנחשלים אחריך"[22].

כדבר הלמד מעניינו, ייתכן להקיש מצקלג של דוד על רפידים של יוצאי מצרים גם בדבר נוסף. במעשה צקלג מדגישים הכתובים שהעמלקים לא המיתו איש (שמואל א' ל', ב), וכל הנמצאים בעיר נלקחו בשבי. מסתבר, שהשבויים הובלו כחלק מן השלל הרב שנתפס בפשיטה, והכוונה הייתה למכרם בשוקי העבדים תמורת בצע כסף[23]. הם עברו עם שבוייהם את נחל הבשור מצפון-מזרח לדרום-מערב, ואולי ניתן להניח שפניהם היו מיועדות לשוק העבדים הגדול שבמצרים[24]. עוד ניתן להניח, שזו הייתה גם מטרתם של אבות אבותיהם, שהתנפלו על הנחשלים יוצאי מצרים ברפידים בעת שמשה, יהושע וזקני ישראל לא היו במחנה, ומטרתם הייתה, מלבד השלל הכספי, גם להשיב את העם מצרימה ולמוכרם שם מחדש לעבדים.

הנחתנו זו תבאר כמה עניינים מרכזיים הקשורים בפרשת רפידים:

א. סמיכות הפרשיות שבין תלונת העם ברפידים לבין ביאת עמלק אל המחנה מבוארת, כצפוי, על ידי חז"ל במדרש כחטא ועונשו[25]. אך המדרש מדבר על לקח כללי מאוד, של הסרת השגחת ה' המיוחדת על העם שפקפק בנוכחותו[26]. לדברינו, הלקח ברור וחד משמעי. העם רב עם משה בלשון "למה זה העליתנו ממצרים". הייתה זו הלשון הבוטה ביותר עד כה בכל תלונותיהם. הלקח והעונש באו בדמותו של עמלק, שהתכוון להחזירם לעבדות מצרים, והזכיר בכך למתלוננים שבמצרים היו להם לא רק מים בשפע, אלא גם שוטי נוגשים על גבם ושאר תענוגות העבדות.

ב. לעיל הבאנו את פירושו הראשון של רמב"ן, שבו הוא נטה לדרך שעיקר עוונו של עמלק היה בחטאו כלפי הקב"ה: "ועמלק בא ממרחק כמתגבר על השם, ולכך אמר בו ולא ירא א-לוהים". וכבר השגנו על פירושו, שקשה לראות בעמלק עם בעל אידיאולוגיה דתית צרופה הבא ממרחק במטרה מודעת להלחם בקב"ה. לדברינו כאן, מטרתו המודעת של עמלק היא הרצון להשיב את עם ישראל למצרים תמורת בצע כסף. הוא נלחם בכך נגד מפעלו הגדול ובעל המשמעות הרבה ביותר של הקב"ה בעולמו - יציאת מצרים, ובכך הוא אכן כמתגבר על ה'.

ג. פרשת הניצחון על עמלק נסמכה לאחריה למתן תורה, ובתווך - בואו של יתרו למחנה ישראל. תחילת התגלותו של הקב"ה בהר סיני הייתה בצור חורב, במעמד נתינת המים לעיני זקני ישראל, ובמקביל לבואו של עמלק למחנה ברפידים. סמיכות זו - יש בה עניין. לצורכה, הבה נבדוק את פרשת ביאת יתרו למחנה ישראל (שמות י"ח, א-יב).

ישנן שתי אפשרויות להסביר את ביאתו של יתרו למחנה ישראל בעת הזאת: הראשונה, המובאת בפיו של יתרו, היא השמועה על נפלאות יציאת מצרים שנעשו "למשה ולישראל עמו". יתרו, כחותנו של משה, רואה עצמו כשותף לחוויית הנס והניצחון. האפשרות השנייה אינה כתובה במפורש, אך אפשר שניתן להבינה מכוח סמיכות הפרשיות למלחמת עמלק: יתרו הוא שכנו של עמלק ובעל בריתו[27], ולאחר שהוכה עמלק ברפידים - בא יתרו לעשות שלום עם ישראל[28].

אמנם בתחילת הפרשה נתפרשה רק יציאת מצרים כסיבה לביאת יתרו, אך בהמשכה נתפרשו שתי הסיבות:

"ויספר משה לחֹתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודֹת ישראל, את כל התלאה אשר מְצָאָתַם בדרך וַיַּצִּלֵם ה'". (שמות י"ח, ח)

תלאה זו, שבחלקם השני של דברי משה, היא להבנתנו מלחמת עמלק[29]. ממילא, נכונים שני הפירושים ברש"י למילה היחידאית "ויחד יתרו" (פס' ט): לשון חדווה ושמחה על יציאת מצרים ועל שותפות חתנו באותות ובמופתים, ולשון צער[30] על מפלת בעל בריתו - עמלק.

ואכן, בברכתו מודה יתרו לה' על ניסי יציאת מצרים, ומתעלם מניסי "התלאה אשר מצאתם בדרך" - הניצחון במלחמת עמלק:

"ויאמר יתרו - ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". (שמות י"ח, י)

יתרו עצמו בא לזבוח לה'. לצורך זה בונה משה מזבח, והוא להבנתנו מזבח "ה' נסי", שבו הכריז משה על מלחמת ה' בעמלק מדור דור[31].

נשוב לעיקר טענתנו. הודאת יתרו לה' על יציאת מצרים המשולבת בהודאתו במלכות ה' במלחמת עמלק, ועצם בואו לזבוח לה' ערב מתן תורה - נראים כהקדמה למתן תורה, כפי שאמור היה להיות לפי השקפת חז"ל[32], מתן תורה לאומות כולן, וכפי שרואים אותו הנביאים לעתיד לבוא[33]. מחיית עמלק מצטרפת בכך ליציאת מצרים כפותחות את מתן תורה בפסוק שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, ותנאי ובסיס לקבלת עול מצוות:

"אנכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". (שמות כ', ב)

רעיון זה נוח בעיקר אם נקבל את הנחתנו, שעיקר מגמתו של עמלק הייתה לנצל את נחשלותם של ישראל באותם ימים כדי לסחור בהם בשוק העבדים המצרי ולהשיבם לעבדות מצרים. יציאת מצרים נסתיימה למעשה לא בבקיעת ים סוף ובטביעת חיל מצרים, אלא בנצחונו של יהושע על עמלק ברפידים, בהקמת מזבח "ה' נִסי" ובשבועת ה' למלחמה מדור דור. רק אחרי כל זה מופיע ה' בבשורת "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". לכן מעורבת מלחמת עמלק בדרך כה עמוקה בין יציאת מצרים לבין דיבור "אשר הוצאתיך מארץ מצרים"[34].

ד. בחז"ל, בספרות ההלכה, בחסידות ובמקומות רבים מקושרת מחיית עמלק עם הגאולה השלמה העתידה לבוא עלינו[35]. אם נקבל את הנחתנו על התפרנסות עמלק מסחר העבדים ועל ניסיונו להשיבנו לעבדות מצרים, תהא מבחינה זו הגאולה העתידה מעין הגאולה הראשונה - המאבק בעבדות ובכל הנגזר ממנה[36].

ה. בדיעבד (וללא כל הכרח) ניתן לפרש כך גם את דברי אסתר בבקשה החנינה מאת אחשוורוש:

"כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד, ואִלו לעבדים ולשפחות נמכרנו - החרשתי, כי אין הצר שֹוֶה בנזק המלך". (אסתר ז', ד)

המן האגגי, לפירוש זה, הרע לעשות מאבותיו בני עמלק, ש'רק' ניסו למוכרנו לעבדים. הוא, לעומתם, ניסה גם להשמידנו מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד[37].

ד. המפלה והניצחון

נשוב לפרשת הנחשלים. פשעו הבלתי נסלח השני של עמלק היה במנהגו, שבא לידי ביטוי אף במלחמתו עם ישראל ברפידים וכעבור מאות שנים בצקלג, להילחם בנחשלים. עמלק לא ניצב כלוחם אל מול צבא ישראל המאורגן, ולא היה מוכן ליטול על עצמו את מחיר ההפסד במלחמה. קו החזית שסימן לא היה שדה הקרב, אלא מקומם של החלשים והנחשלים, העייפים והיגעים.

וכאן עולה התמיהה: דברים אלו, המודגשים כל כך בתיאור המלחמה שבספר דברים, אינם מופיעים כלל בתיאור המלחמה שבספר שמות. יתר על כן: גם תיאור מהלך המלחמה ותוצאותיה נראה שונה לחלוטין בשני הספרים. ספר דברים משדר מצוקה ישראלית קשה. הרושם המתעורר מקריאת הפרשה הוא שישראל הוכו ללא מענה, וקריאת הנקמה שבו היא המענה היחיד - מענה עתידי - לגמול המגיע לעמלק. בספר שמות - נימת תיאור המלחמה אופטימית, ואין בו קשיים. משה מרים את ידיו ומביא בכך לגבורת ישראל, ועם בוא השמש מנצח יהושע את עמלק. הקורא עומד מול הסתירות ותוהה: כלום לפנינו אותה מלחמה?

ייתכן ליישב את הסתירה בכך שהמלחמה ארכה יומיים. ביום שבא עמלק לרפידים, שלח משה את יהושע לגייס אנשים למלחמה, והוא עצמו ציפה לעזרה ממרום רק "מחר":

"ויאמר משה אל יהושע - בחר לנו אנשים וצא הִלחם בעמלק, מחר אנֹכי נִצב על ראש הגבעה ומטה הא-לוהים בידי... ויהי ידיו אמונה עד בֹּא השמש". (שמות י"ז, ט-יב)

"ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" נאמר, אפוא, על יומה השני של המלחמה, שהוא היום שבו הרים משה את ידו וגבר ישראל. בספר שמות מתואר רק יומה השני של המלחמה, יום מתקפת הנגד של צבאו של יהושע, יום שלא היו בו נחשלים אלא ניצחון[38]. ספר דברים, לעומת זאת, מתאר את יומה הראשון של המלחמה: עם ישראל ללא צבא, ללא מנהיג, ללא גיבורים, נתון כטרף בציפורני גדודיו המאורגנים של עמלק.

הסיבה להבדל הגדול שבין שני הימים נעוצה במספר גורמים:

1. מנהיגותו של יהושע. יהושע היה, כאמור, עם משה בהר חורב בעת ההתגלות על המים. ריצתו אל המחנה הרחוק ברפידים וארגון של צבא מקרב המחנה ארכה יום שלם, וביום זה הספיקו בני עמלק לעשות שמות במחנה[39]. מנהיגותו הנחושה של יהושע עומדת לכל אורכה מול מנהיגותו הרופסת של שאול במלחמתו עם עמלק, מנהיגות של "כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שמואל א' ט"ו, כד). ההבדל העיקרי ביניהם בא לידי ביטוי בהעמדת פרשת השלל שלקח עכן מיריחו אל מול פרשת השלל שלקח העם במלחמת שאול בעמלק[40].

כאן יש מקום לדון בשאלה מדוע שלח משה את יהושע, ולא נלחם בעצמו כדרך שנלחם כעבור ארבעים שנה בסיחון מלך האמורי ובעוג מלך הבשן. ייתכן שהתשובה קשורה במדרש חז"ל על השם "רפידים":

"אחרים אומרים - אין 'רפידים' אלא שרפו ידיהם מן התורה, ולפיכך עמלק בא עליהם". (תנחומא בשלח כה)

לא ייתכן כלל, שדרשת חז"ל בנויה רק על הדמיון המילולי שעליו היא מסתמכת. אנו מעריכים שהיא בנויה בראש ובראשונה על רפיון ידיו של משה. מי שנאמר בו - "לא כהתה עינו ולא נס לחֹה" (דברים ל"ד, ז), אינו מצליח להרים את ידיו לישועת ישראל וזקוק לעזרה חיצונית. השם "רפידים" עשוי לרמוז קודם כל לרפיון ידיו של משה, וחז"ל תלו את רפיון ידיו של המנהיג בהר חורב ברפיון ידיהם של ישראל בתורה. אם רפו ידיו של משה מלהרימן - מן הסתם רפו אף רגליו מלרוץ מהר חורב לרפידים. משה נותר על ראש הגבעה בחורב, ויהושע רץ במקומו.

ניתן לתלות את רפיון רגליו של משה גם בנתק הזמני מן העם, שבא לביטוי בדבריו: "מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלֻני" (שמות י"ז, ד). ואפשר שניתן ללכת בפרשה זו בדרך נוספת, ונפרט עליה בע"ה מעט בהמשך דברינו[41].

2. בנוסף למנהיגותו של יהושע, הובדל היום השני למלחמה מן היום הראשון בבחירת אנשי הצבא. לא עוד מיליציה מזדמנת, שכל איש דואג בה לבניו ולמקנהו, אלא -

"ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הִלָחֵם בעמלק". (שמות י"ז, ט)

התורה סותמת, ואינה מפרשת מי היו האנשים שנצטווה יהושע לבחור[42]. ושמא ילמד הסתום מן המפורש.

מלבד מלחמת יהושע בעמלק, המלחמה היחידה שמצאנו בה בחירת אנשים היא מלחמת גדעון במדין ועמלק ובני קדם, שנאספו אל עמק יזרעאל. גדעון מצטווה לבחור את שלוש מאות הלוחמים שלא כרעו על ברכיהם לשתות אלא לקקו בידם אל פיהם. מלבד הפגיעה בכוננות שהייתה בכריעת החיילים על ברכיהם לשתות, ושייתכן שבגלל זה נפסלו מלהילחם בצבאו של גדעון[43], ומלבד החשד בעבודה זרה שהיה לגבי הכורעים על ברכיהם[44], הייתה אצל הכורעים על ברכיהם גם התנפלות בלתי מרוסנת על המים, והיא שהביאתם לידי השלכת נשקם על הארץ. היא דמתה מאוד להתנפלות על המים ברפידים, ערב בואו של עמלק אל המחנה. שלוש מאות לוחמיו הנבחרים של גדעון ידעו לרסן את עצמם, לשתות מים בכמות מוגבלת, מידם אל פיהם כאשר ילוק הכלב, וכך להותיר מקום על המים גם לרעיהם הבאים אחריהם בתור. אפשר שכמותם היו גם הלוחמים שבחר יהושע: כאלו שלא רפו ידיהם מתורה שקיבלו במרה ובמדבר סין, ושלמדו את תורת המידות והמשקלות והצדק שנצטוו בה. תורה זו היא התורה שנסמכה לימים, במשנה התורה, למלחמת עמלק, וכפי שכתבנו לעיל[45]. עם לוחמים כאלו יכול היה יהושע לנצח את עמלק.

3. ההבדל השלישי בין היום הראשון של מלחמת עמלק לבין יומה השני הוא התייצבותו של משה בראש הגבעה ומטה הא-לוהים בידו. במה נשתנתה מלחמה זו מכל מלחמות ישראל במדבר, ומדוע היה בה צורך במעשה מיוחד של משה?

אפשר שנוכל ללמוד את צרכיה המיוחדים של מלחמת עמלק ברפידים ממקבילתה של מלחמה זו בעָי:

"ויאמר ה' אל יהושע - נטה בכידון אשר בידך אל העי כי בידך אתננה, ויט יהושע בכידון אשר בידו אל העיר... ויהושע לא השיב ידו אשר נטה בכידון עד אשר החרים את כל יֹשבי העי". (יהושע ח', יח-כו)

גם במלחמת העָי נצטווה המנהיג שלא להילחם בפועל אלא לנטות ידו מעל ללוחמים. הדמיון בין מלחמת העָי לבין מלחמת עמלק הוא התבוסה ביום הראשון בשל החטא, הן בעָי והן ברפידים. ממילא, בשל קושי התבוסה, היה צורך בהתערבות א-לוהית מפורשת ביום השני, כדי להבטיח את הניצחון. התערבות זו באה לידי ביטוי במעשהו המיוחד של המנהיג, וכפי שנראה להלן.

כדי להבהיר נקודה זו נלך בעקבות מדרש חז"ל על מגילת אסתר:

"'ומחר אעשה כדבר המלך' - ומה ראתה אסתר לומר כן? אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול למחר. וכן הוא אומר - 'מחר אנכי ניצב על ראש הגבעה'"[46].

נראה לנו, שה"מחר" הקבוע במסורת כיום נפילת עמלק כרוך בקושי המלחמה עם עמלק ובנצחונו הטבעי הצפוי ביום הראשון למלחמה. רק מכוח המכה הראשונה שישראל סופגים - הם נושאים עיניהם לשמים, זוכים להתערבותו של הקב"ה בדרכו שלו ובניצחון "למחר"[47]. כך היה במלחמה ברפידים, עד שבא משה ונשא ידיו כלפי מעלה, ובעקבותיו נשאו ישראל עיניהם לאביהם שבשמים[48]. כך היה אף בימי מרדכי ואסתר, כשבתחילה גברה ידו של המן, ואז באו התפילה והצום. כל עוד לא נסתיים צום שלושת הימים - אין אסתר מעיזה פניה נגד המן. "בלילה ההוא", במוצאי יום המשתה הראשון עם אחשוורוש והמן ועם תום צום שלושת הימים - נגלית לראשונה התערבותו של הקב"ה במהלך המאורעות, בצירוף המקרים המדהים המביא את המן אל מרגלות הסוס שמרדכי רוכב עליו. למחרת יוצאת אסתר לעימות ישיר עם בן בנו של עמלק, כאשר היה ברור בעליל שהקב"ה עמה.

מלחמת העָי לא הייתה מלחמה בעמלק, אך היה בה דמיון למלחמת עמלק בצד אחד. הייתה בה תבוסה ביום הראשון, תפילה וזעקה לה' ותיקון החטא לאחר המפלה, ויום מלחמה נוסף עם הבטחת עזרה מאת ה', עזרה שביטויה היה כידונו של יהושע המוטה כלפי מעלה, שרמז לישראל על מלחמת ה'.

מן ההקבלה בין מלחמת יהושע בעָי לבין מלחמת עמלק ברפידים, במנהיג המטה ידו כלפי מעלה עד תום המלחמה - נוכל ללמוד על טיב הרמת ידיו של משה על ראש הגבעה. ההבנה המקובלת, על פי המשנה במכת ראש השנה, היא שמשה מרים ידיו בתפילה לה', וישראל בעקבותיו נושאים לבם בתפילה לאביהם שבשמים. אך ההקבלה ליהושע מחייבת לומר, שמשה הרים את ידו (ולא את ידיו[49]) כשמטה הא-לוהים בידו, כשם שהרים את ידו ואת מטהו כשלחם נגד מצרים במכות מצרים ועל ים סוף, ובמקביל לכידונו של יהושע. ידו עם מטהו ביטאה אפוא שוב את היד החזקה ואת הזרוע הנטויה של שולחו - של הקב"ה[50]. על פי זה, יש לפרש את המשנה שישראל נושאים עיניהם ורואים את היד החזקה של הקב"ה, ואז משעבדים אליו את לבם[51].

נוכל אפוא לסכם את ההבדל השלישי שבין שני ימי המלחמה בעמלק: רק ביום השני התייצב הקב"ה למלחמה בעמלק. ללא התייצבותו למלחמתם של ישראל, הייתה ידו של עמלק גוברת על ישראל. הבדל זה מסביר גם מדוע לא רץ משה אל המחנה, ונותר בראש הגבעה שבהר חורב[52]. נצרף אליו עתה את שני ההבדלים הראשונים ונאמר: ארגון נכון של הצבא מבחינת מנהיגות יחד עם ליכוד פנימי ומוסר, כל אלו בצירוף ידו החזקה של הקב"ה - הם גורמי הניצחון על עמלק.

ה. "העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא"

עמדנו על הסתירה שבין תיאור המלחמה בספר שמות לבין תיאורה בספר דברים, וחילקנו בהתאם בין תיאור היום הראשון של המלחמה, יום המפלה, בספר דברים לבין תיאור היום השני שלה, יום הניצחון, בספר שמות. הסבר זה בנוי על ההנחה המקובלת בפשטות על כל המפרשים, שהפסוקים שבפרשת זכור אכן מתארים את מלחמת עמלק ברפידים, אף שדבר זה לא נזכר במפורש. אנו מתקשים לא מעט בפירוש זה, בעיקר בהצדקת צו הנקמה הבלתי מתפשר בעמלק, וכפי שהוא עולה מן הפסוקים בדברים:

"והיה בהניח ה' א-לוהיך לך מכל אֹיביך מסביב בארץ אשר ה' אלהיך נֹתן לך נחלה לרשתה - תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח". (דברים כ"ה, יט)

מדוע יש צורך בנקמה כה נחרצת בעקבות מלחמה של יומיים בלבד, כשבסופה כבר הוכה עמלק וקיבל את שלו[53]?

אפשר, שלמרות הדמיון שבין פסוקי שמות לבין פסוקי דברים על נקמת המחייה, שני הספרים מתארים מלחמות שונות. ספר שמות מתאר את מלחמת רפידים, שנזכרה בו במפורש[54]. ספר דברים, לעומתו, מתאר את המלחמה שבעקבות חטא המעפילים:

"וישכִּמוּ בבֹּקר ויעלו אל ראש ההר לאמֹר - הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו: ויאמר משה - למה זה אתם עֹברים את פי ה' והִוא לא תצלח: אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו לפני אֹיביכם: כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב, כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם: ויעפִּלוּ לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה: וירד העמלקי והכנעני היֹשב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה". (במדבר י"ד, מ-מה)

המלחמה המתוארת כאן היא מלחמה שכולה מפלה. ה' ומשה לא היו עִם העַם העולה לראש ההר, ומה שקרה שם פותח פתח להבין מה עלול היה לקרות ברפידים, אילו נפלו חלילה ידיו של משה. לעולם לא נדע כמה אנשים עלו לראש ההר וכמה נותרו במחנה. פשטי המקראות מעלים את האפשרות שדווקא הרוב הגדול עלו לראש ההר, ולא קיבלו עליהם את גזר הדין הקשה של ארבעים שנות מדבר. כך נתקיימה כמעט במלואה מחשבתו הראשונה של הקב"ה קודם תפילת משה, להכות את העם כולו, שהרי המעפילים סירבו לקבל את העונש המופחת בעקבות תפילתו של משה.

כך עולה בפשטות גם מן הפסוקים בספר דברים:

"ותענו ותאמרו אלי - חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' א-לוהינו, ותחגרו איש את כלי מלחמתו ותהינו לעלֹת ההרה: ויאמר ה' אלי - אמֹר להם לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם ולא תנגפו לפני איביכם: ואדבר אליכם ולא שמעתם, ותמרו את פי ה' ותָזִדוּ ותעלו ההרה: ויצא האמֹרי היֹשב בהר ההוא לקראתכם, וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים, וַיַכְּתוּ אתכם בשעיר עד חרמה". (דברים א', מא-מד)

בפשטות מדובר כאן על עיקרו של העם[55].

הבה ננסה לתאר את שאירע במחנה באותה שעה.

המרגלים יצאו לשליחותם בעת שבני ישראל חנו בקדש ברנע (דברים א', כ), והם גם חזרו לשם בתום שליחותם (במדבר י"ג, כו). קדש ברנע נמצא במזרחו של מדבר סיני[56], והר הנגב במלוא גובהו מתנשא מעליו עד לגובה של אלף מטרים מעל פני הים ויותר. פסגותיו העיקריות מעל לקדש הן הר חריף, הר שגיא, הר רמון, עריף, הר חורשה וגבעת ברנע. רובן תלולות מאוד בהשתפלותן מערבה לכיוון מדבר סיני. המרגלים אכן נצטוו לעלות אל הנגב. משלא קיבלו המעפילים עליהם את גזירת ארבעים השנה - העפילו אל ראש ההר. ימי ההעפלה היו, מן הסתם, ימים חמים מאוד, ימי חודש אב[57] במדבר סיני במרכז הנגב. בני עמלק ארבו להם, מן הסתם, סמוך לסוף העלייה ולראש ההר, בעת שהמעפילים היו עייפים ויגעים מן העלייה התלולה בחום הכבד, ובעת שה' לא היה בקרבם. וייתכן שלכך כיוונו הכתובים באומרם:

"ואתה עָיֵף וְיָגֵעַ ולא ירא א-לוהים"[58]. (דברים כ"ה, יח)

מכל מקום, בני עמלק ניצלו היטב את עייפותם הרבה של המעפילים, הכום והכתום עד החרמה, רדפו אחריהם כאשר תעשינה הדבורים וטבחו בהם ללא רחם. כאמור לעיל, לא נדע אם נפלו שם מאות, אלפים, רבבות ואולי אף יותר מכך.

יתר על כן. המחנה הפצוע ומוגר הדם נותר בקדש עוד שנים רבות מאוד[59]. מעליו, כמו ממעוף הציפור, השקיפו העמלקים יום יום ושעה שעה, וידעו את כל מוצאם ומבואם של בני ישראל[60]. הם יכלו להגיח ממחבואם כל אימת שראו נער או נערה מבני ישראל, או קבוצת אנשים קטנה וחלשה, יוצאים מן המחנה לצורכיהם או למרעה צאנם, ומתרחקים מלב המחנה. הם יכלו לבוא בחשאי, לשדוד מקנה, לרצוח נערים, לאנוס נערות, והעיקר - לגנוב נפשות לצורכי סחר עבדים במרחקים. לאחר ניצחונם על המעפילים, קיבלו העמלקים, מן הסתם, ביטחון עצמי, והם ניצלו היטב את הפרשי הגובה, את מקומות המסתור הרבים במצוקים הנישאים וכן את העובדה ששכינת ה' פרשה ממחנה ישראל למשך שלושים ושמונה השנים הבאות. ישראל, חוסי צילם של עמוד האש ועמוד הענן, נחשפו לשנות פגיעה אפשרית של כל אויב ומתנכל, של כל שודד וגונב נפשות[61]. העמלקים, שבצילם 'חסו' בני ישראל עתה, ניצלו זאת היטב, והשכילו למרר את שנות השהייה של בני ישראל במדבר עד תום.

מכאן לפשר זעקת הנקמה של התורה בשנת הארבעים, עת יצאו מסיוטי המדבר ומשכנותו של עמלק. בשנה השנייה הכו עמלק את המעפילים עד החרמה. הייתה זו מכת מוות קשה, שלא באה אחריה תגובה. במשך קרוב לארבעים שנה מירר עמלק את חיי ישראל במדבר וזינב בהם את הנחשלים, בזז אותם ושיעבד אותם, עד לתום הסתר פני השכינה בשנת הארבעים. כאן, סמוך לבשורת "והיה כי תבוא אל הארץ", סמוך לפרשת מקרא ביכורים ולברית שבין גריזים ועיבל על ירושת הארץ - מצווה אותנו התורה על נקמת המחייה בצורר.

* * *

הבה נסכם את הנאמר בפרקים האחרונים על חטאו של עמלק, חטא שהצדיק בעיני התורה את צו מחייתו, ואף נוסיף עליו משהו.

1. עמלק, כעם של נודדי מדבר שמשאבי הקרקע שלו דלים, מצא את עיקר פרנסתו מכך ששלט מנקודות התצפית הגבוהות בהרי אדום, בהר הנגב וב'הר הגדול' בסיני על הדרכים חוצות המדבר: דרך המלך במזרח הירדן, דרך הר שעיר, דרך הערבה ושאר הדרכים המקשרות בין ארם לים סוף, בין ארץ מצרים לבין ארץ כנען וייתכן שגם בחצי האי ערב. הוא ניצל שליטה זו למטרות שוד שיירות מבודדות בדרכים הארוכות ולמטרות חטיפת בני חורין ומכירתם בשוקי העבדים במצרים ובמקומות אחרים. אנשים שיצאו מביתם ונפרדו ממשפחתם לצורך פרנסתם - לעולם לא שבו עוד. סוחרים מכובדים הפכו לעבדים נרצעים בנכר עד ליום מותם. התורה מתעבת את העבדות[62], והביטוי החשוב לכך הוא המצווה הנוגדת את כל חוקי העולם המשעבד, ובכל מקום:

"לא תסגיר עבד אל אדֹניו אשר ינצל אליך מעם אדֹניו: עִמך ישב בקרבך במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו". (דברים כ"ג, טז-יז)

יחסה השלילי החמור של התורה לעבדות בכלל ולגניבת נפשות בפרט, שהתורה החמירה בה עד עונש מוות, נובע משני גורמים: האחד קשור בתחום שבין האדם לחבירו, ושורשו בהתייחסותה של התורה לפרשת יוסף ואחיו. לא נכביר מילים על עניין פשוט זה. השני קשור דווקא לתחום שבין האדם למקום, והוא שייך בפרט בגניבת נפשות מישראל ומכירתן לעבדות.

"כי עבדַי הם אשר הוצאתי אֹתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עָבֶד". (ויקרא כ"ה, מב)

אין לך מלחמה גדולה בבשורת יציאת מצרים ובדיבור "אנוכי" הקשור בה, יותר מגניבת בן ישראל ומכירתו לעבד. במקרה של עמלק, שגנב נפשות בשל סיבה לאומית ולא בשל סיבה אישית - על אחת כמה וכמה. בכך היה עמלק 'כמתגבר על השם'[63]. עד לניצחון עליו ברפידים - לא שלמה יציאת מצרים, ועד לניצחון הסופי עליו לעתיד לבוא, כל עוד ישגשגו שוקי העבדים ממכירתם של עוברי אורח הנתונים במצוקה וכל עוד יהיו ישראל נתונים לסכנת שיעבוד מחודש בבית עבדים במצרים או במקום אחר - אין שמו של הקב"ה שלם ואין כיסאו שלם[64].

2. ברפידים, בצקלג, בנגב הקיני, בנגב הירחמאלי ובמקומות נוספים, נמנע עמלק ממלחמת פנים אל פנים עם חיילים חגורי נשק ומלומדי מלחמה. הוא העדיף שלא ליטול על עצמו את הסיכון ואת תשלום המחיר שבהכרזת מלחמה גלויה, ולתקוף אוכלוסיות בלתי מוגנות, נחשלים וחלשים, שלא היו מורגלים להשיב מלחמה שערה. האנושות, ברוב המקרים, הכירה בכך שגם למלחמה יש כללים ויש סייגים, ושללא סייגים אלו אין לעולם קיום אפילו שעה אחת. גם בבתי הכלא, בין פושעים ובעלי מוחות מעוותים ובתוך מאבקי הישרדות מרים - ישנם כללים מוכרים ומקובלים. מתהומותיו החבויים של המצפון האנושי הקולקטיבי הועלו כללי השכר והעונש, הכרת הטובה והנקמה במביא הרעה, ההבחנה בין נאמנות לבגידה והגבלות הפגיעה בחסרי מגן. ערכים אלו היו גם נחלתן של חברות פרימיטיביות ושל חברות מושחתות. הם באו לידי ביטוי בדרך מצומצמת ובהבנות מעוותות להחריד, אך למרות הכל - הם היו חלק מן המצפון הקולקטיבי ומן המקובל היום כמשפט הבינלאומי[65], המבדיל בין לוחמים אכזריים ונוקשים לבין פושעי מלחמה, הפועלים ללא הגבלות וללא כללים מוסריים כלשהם.

דרך זינוב הנחשלים העייפים, היגעים והצמאים, דרך הפשיטה על יישובים חסרי מגן כצקלג הריקה מלוחמים - לא הייתה סגנון מלחמה. היא הייתה פשע מלחמה. היא הייתה סגנונו של עמלק.

שתי הנקודות שהעלינו כאן לגבי אופי מלחמתו של עמלק ואופי פרנסתו ועיסוקיו, מעלות שאלה מרכזית לגבי צו התורה לדורות על מחיית עמלק. האם המצווה מבוססת על נקמה ועל גמול לעם שפשע כלפינו במדבר, והיא מתייחסת, אפוא, לזרעו ממש; או שמא היא ממשיכה להתבסס על חטאו של עמלק, והיא מתייחסת אל תלמידיו בדורות הבאים. תלמידים אלו - אפשר שייצאו מזרעו דווקא, אך אין הכרח בכך. תיתכן אפשרות, לפחות תיאורטית, שבניו של עמלק יתקנו את דרכם, ואחרים, שאינם מזרעו, ימשיכו את דרכו, וחובת המחייה תחול עליהם. במקרה זה, כפי שהבאנו לעיל מדרכו של הרב סולובייצ'יק ומדיוקו בשיטת הרמב"ם, ייתכן שחובת המחייה תחול עליהם. אין כאן המקום להכריע בשאלה זו[66].

3. הטבח שערך עמלק במעפילים, שכאמור לעיל - לא נדע את מספרם, האפשרות שבני עמלק הציקו לישראל במשך כל השנים הרבות של ישיבתם בקדש ברנע, אינם נושאים בהכרח חותם עמלקי מובהק. אין בהם אפוא פן אנושי נוסף על הנאמר לעיל, אך יש בהם כדי להצדיק איבה עמוקה בין ה' וישראל ובין עמלק, ורגשות נקמה שעומקם כעומק איבה זו. לשיקול זה יש להוסיף את האיום הקיומי על ישראל מדרום, מדרום מערב וממזרח מחמתו של עמלק. כל אלו מצטרפים לסיבות לכך שהתורה מצווה למחות את זכר עמלק מתחת השמיים.

ו. ראשית גויים

תיארנו את עמלק כעם השולט בשבילי המדבר הגדול והנורא, והמסוגל להקיז את דמם של ישראל במשך שנים רבות; עם המסכן את עתיד קיומם של ישראל בארצם והמייצג במעשיו את עיקרי הדברים שהתורה מתעבת; עם שאין כיסאו של ה' ואין שמו שלם עד שיימחה שמו מן העולם. נותרה לפנינו שאלה אחת הקשורה בכך. עמלק המקראי הוא בנה של תמנע, פילגשו של אליפז בן עשו. אם נקביל את זרעו של עשו לזה של יעקב אחיו - נכדיו של יעקב הם חנוך ופלוא משבט ראובן, או סרד, אילון ויחלאל משבט זבולון. בבני בניו של יעקב נאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאֹד מאֹד" (שמות א', ז), מה שלא נאמר בבניו של עשו. האומנם יכול שבט בגודל של בית אב במשפחות השבטים, ואולי אף קטן ממנו, לעשות את כל הדברים הגדולים האלה[67]? האמנם עד כדי כך יש לחשוש ממנו[68], ולטעון שבגללו אין שמו של הקב"ה של