פרשת במדבר - מה טובו אוהליך יעקב - על ארגון מרכבת השכינה

  • הרב יונתן גרוסמן

פרשת במדבר - "מה טובו אוהליך יעקב" / הרב יונתן גרוסמן

על ארגון מרכבת השכינה


השבת, עת נקרא את פרשת במדבר, נתחיל בקריאת חומש חדש. מעצם היות הפרשה 'פרשה פותחת' של החומש, מצויים בה כמה גרעינים יסודיים ומהותיים הנוגעים לספר כולו. כידוע, פרקים א'-ט' (למעשה עד פרק י' פס' י) מהווים מעין הקדמה ומבוא לעיקר הספר - המסע מהר סיני לערבות מואב (פרקים י'-כ"ב). ואמנם, חטיבת הפרקים הראשונה שבספר מכילה ציוויים הקשורים בארגון סדרי המחנה, במסעו ובחנייתו[1].

החניה השבטית

אחד הציוויים המרכזיים המופיעים בפרקי הפתיחה של החומש קובע את אופן ארגון המחנה: איזה שבט יחנה לצד איזה שבט, והיכן הם יחנו. אנו מורגלים בדבר, אולם למעשה עצם החניה על פי שבטים אינה דבר מובן מאליו. לכאורה, אין פסול ב'חניה חופשית'! וכי מדוע לא יברור לו כל אדם את חבריו, בין אם הם שייכים לשבטו ובין אם הם שייכים לשבט אחר, ויחדיו יקימו מאהל? אדרבא, ציווי כזה היה עשוי לקרב את כל ישראל איש לאחיו, ולמנוע פילוג על רקע שבטי.

ואמנם, דווקא בגלל שצורת החניה השבטית אינה מובנת מאליה, צריכה התורה בפתח דבריה להדגיש את עצם העיקרון הזה:

"איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם יחנו בני ישראל...". (ב', ב)

במשמעות המילה "דגלו" יש מקום להתלבטות. בעקבות תרגום יונתן, היו שפירשו את ה"דגל" כמשמעותו בשפתנו, כלומר - לכל שלושה שבטים החונים בצד מסוים של המשכן הייתה "מפה צבועה" בצבע מיוחד[2], עליו נכתב פסוק מסוים וצויר סמל שייחד אותם (כך למשל רש"י, ראב"ע, רמב"ן). על פי הצעה זו, יש קשר בין המילה "דגלו" לבין המילה הסמוכה לה - "באותות", שכן הדגל הוא הוא האות המדובר.

לחילופין, היו שהציעו שהכינוי "דגל" מכוון לחטיבה צבאית, כפי שהתבטא המדרש: "אין דגלים אלא צבאות" (שמות-רבה ט"ו, ז)[3]. על פי הצעה זו, הציווי לעשות סימן מיוחד לכל קבוצת שבטים ממוקד במילה "באותות".

יהא כך או יהא כך, סופו של המשפט ודאי מדגיש את החניה השבטית - "לבית אבותם". מימוש הציווי הזה נזכר גם בסוף פרק ב', ומהווה מעין מסגרת ספרותית לכל הפרק:

"ויעשו בני ישראל ככל אשר צִוה ה' את משה כן חנו לדגליהם וכן נסעו, איש למשפחֹתיו על בית אבֹתיו". (ב', לד)

עצם עיצוב מסגרת כזו לַפרק מלמד שהחניה השבטית היא החידוש העיקרי המצוי בו. עוד לפני החידוש שבחלוקת השבטים למקומם המיועד, ישנו חידוש בעצם הציווי על חניה על פי דגם שבטי.

אמנם, ההפתעה אינה כה גדולה, עת שמים לב ללשון הכתוב, שבחר שלא להדגיש בציווי הראשוני את השבט, כי אם את המשפחה: "לבית אבותם... למשפחותיו על בית אבותיו". החניה בחמולות משפחתיות היא בודאי הסדר מסתבר, ומאחר שהנשים הצטרפו בתקופה המתוארת לחמולת הבעל - הרי שהחניה על פי השבט היא מאוד הגיונית. אם כך, תיאור חניית ישראל הוא תיאור של חניה משפחתית-שבטית, כפי שנמשיך לבאר בהמשך.

החניה סביב המשכן

החידוש השני שבציווי על סדר המסע הוא החניה מסביב למשכן: "סביב לאֹהל מועד יחנו" (ב', ב). צורת החניה הזו מלמדת על מרכזיותו של המשכן, הן בתודעה הדתית והן בניהול אורחות החיים.

אמנם, עדיין הייתה יכולה להישקל אלטרנטיבה סבירה, שהמשכן יחנה כמוביל בראש מחנה ישראל, ושאר השבטים יסתדרו אחריו בטור עורפי. גם צורת חניה כזו הייתה מעידה על מרכזיות המשכן, ואדרבא - כיוון שבזמן המסע ארון ברית ה' נוסע לפני העם (במדבר י'), מתאים שגם בזמן החניה יהיה הוא ומשכנו בראש החונים, מוכן להנהיג את העם בעת המסע הבא. מדוע, אם כן, המשכן חונה במרכז המחנה?

נדמה, כי ישנם לפחות שני יתרונות ברורים לצורת החניה המובאת בכתוב על הפני השיטה המוצעת כאן.

ראשית, מחנה ישראל מעוצב כמחנה צבאי שפניו למלחמה. הדבר בולט במניין בני ישראל, המשולב בתיאור אופן החניה, שנמנו בו רק הגברים "מבן עשרים שנה ומעלה". ככל הנראה, סיבת הדבר מתוארת בהמשך הפסוק - "כל יֹצֵא צבא בישראל", ובלשונו של רשב"ם: "לפי שמעתה צריכים ללכת לארץ ישראל, ובני עשרים ראויים לצאת בצבא המלחמה" (רשב"ם א', ב). ייתכן שכך יש להבין גם את הנוסחה הקבועה שבפרקנו: "דגל מחנה... לצבאֹתם", ואת הביטוי החוזר בכל שבט שבט: "וצבאו ופקודיו".

אם אכן סידור המחנה הוא כסידור מחנה צבאי - ברור ש'המפקדה הראשית' צריכה להיות מכונסת במקום הבטוח ביותר, במרכז המחנה, שעליו יש שמירה מארבע רוחות השמיים.

פרט לכך, לצורת חניית השבטים מסביב למשכן יש גם ערך חינוכי. בדרך זו, כל השבטים חונים במרחק שווה מן המשכן (למעט שבט לוי, כמובן). ההיררכיה הבין-שבטית בולטת פחות כאשר צורת המחנה היא כצורת ריבוע (או מעגל). כך, כל החונים שוהים במרחק קבוע ממקום השראת השכינה, ושמא נאמר - כולם יכולים להגיע אל הקודש באותו מאמץ...

הציורים שעל דגלי השבטים

מעבר למגמות שציינו בצורת חניית מחנה ישראל, נדמה כי לצורה החניה יש מגמה עקרונית יותר. ראב"ע, בדיונו על האותות המיוחדים שהיו מצויירים על דגלי השבטים, עומד על מגמה זו:

"וקדמונינו אמרו, שהיה בדגל ראובן צורת אדם, מכח דרש דודאים; ובדגל יהודה צורת אריה, כי בו המשילו יעקב; ובדגל אפרים צורת שור, מטעם 'בכור שור'; ובדגל דן צורת נשר, עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא". (ראב"ע ב', ב)

מקורו של ראב"ע בתיאור הצורות שעל דגלי השבטים הוא במדרש (במדבר-רבה ב', ז), אולם הוא הוסיף על המדרש אמירה חשובה ביותר: "עד שידמו לכרובים שראה יחזקאל הנביא". כוונתו, כמובן, למעשה המרכבה המתואר בפרק הראשון של ספר יחזקאל, שם מתוארות ארבע החיות כבעלות ארבע פנים:

"ודמות פניהם פני אדם (כציור דגלו של ראובן),
ופני אריה אל הימין לארבעתם (כציור דגלו של יהודה),
ופני שור מהשמאול לארבעתן (כציור דגלו של אפרים),
ופני נשר לארבעתן (כציור דגלו של דן)". (יחזקאל א', י)

ההתאמה בין ציורי הדגלים לבין מעשה המרכבה היא כה מלאה וברורה, עד כי נדמה שאכן כוונת הדרשן היא כפירושו של ראב"ע, כלומר - להתאים בין חניית ישראל סביב למשכן לבין ארבע החיות המלוות את השכינה במרכבה[4].

אמנם, פירוש זה נסמך כולו על המסורת שמביא המדרש אודות הציורים שצוירו על דגלי השבטים - מסורת שהכתוב אינו מביאה בפירוש. האם גם מתוך פשטי המקראות עולה זיקה כלשהי בין מחנה ישראל במדבר לבין מעשה המרכבה שראה יחזקאל? דומני כי התשובה היא חיובית.

ראשית, יש לזכור את תחילת תיאור המרכבה על ידי יחזקאל: "וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת" (א', ד)[5]. הענן הגדול שבתוכו אש מתלקחת הוא צורה של הופעת שכינה, כפי שהשכינה הופיעה תדיר לעיני ישראל מעל המשכן. כך מבואר בסוף ספר שמות: "כי ענן ה' על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו, לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם" (שמות מ', לח)[6].

במובן זה, ישראל החונים מסביב לענן ה' ולאש מזכירים את החיות העוטפות ומלוות את ה"ענן גדול ואש מתלקחת". כשם שארבע חיות בעלות "ארבעה פנים" נושאות את המרכבה - כך ישראל חונים סביב המשכן מארבע רוחות השמים, עם ארבעה אותות שונים.

אולם המדרש הנזכר אינו מוצא את עיגונו בכתוב רק בדמיון כללי זה. כשיחזקאל מתאר את הליכת החיות, הוא מדגיש כי כשם שהן חונות - כך הן גם הולכות. החיות אינן צריכות להסתובב על פי הכיוון שאליו המרכבה נוסעת: "ואיש אל עבר פניו ילכו, אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו, לא יִסבו בלכתן" (יחזקאל א', יב)[7]. הדגשה מעניינת זו מופיעה גם בתיאור חניית ישראל ונסיעתם: "כאשר יחנו כן יסעו, איש על ידו לדגליהם" (ב', יז).

אמנם, בפירוש פסוק זה נחלקו התנאים, ובעקבותיהם הראשונים[8]. הבעיה קשורה ביחס שבין פסוק זה, על פיו נראה שסדר המסע היה כסדר החנייה ("כמין תיבה"), לבין תיאור המסע בפרק י' (יא-כח), על פיו נראה שסדר המסע חורג מסדר החניה ("כמין קורה"). אולם, בין אם כך ובין אם כך - עיצוב הפסוק שבפרק ב' ("כאשר יחנו כן יסעו") מזכיר מאוד את תיאור החיות והאופנים שבמרכבת השכינה שראה יחזקאל.

לבסוף, יש להעיר שכשם שמחנה ישראל הוא באופיו מחנה צבאי, כנאמר לעיל - כך גם מתאר יחזקאל את נושאי מרכבת השכינה ואת הרעש שהם מקימים: "ואשמע את קול כנפיהם... כקול מחנה" (יחזקאל א', כד).

'מרכבה לשכינה'

על פי ההקבלות הרבות שבין שני הפרקים, דומני שניתן להבין את המשמעות העמוקה שבמבנה מחנה ישראל. מסתבר, ששבטי ישראל מלווים את השכינה במסעה כמרכבה לשכינה. כל עוד השכינה מצויה במרומי שמיים - החיות והאופנים הם שמלווים את השכינה בלכתה, והם מהווים לה מרכבה. אולם כיוון שה' בחר להשרות את שכינתו בקרב הארץ - הרי שיש צורך במלווים חלופיים ובמרכבה חלופית. כסא ה' הם הכרובים והמשכן שבנו ישראל בצו ה', ומלוויו הם ישראל החונים "מסביב למשכן", איש על מחנהו ואיש על דגלו.

ואמנם, הקדשת יחזקאל לנביא, שבמסגרתה מופיע תיאור המרכבה, קשורה בסילוק שכינה. לשון אחר, יחזקאל הנביא שבבבל מתאר את השכינה העוזבת את ביתה עלי אדמות, עוזבת את עם ישראל המלווים אותה ליווי של קבע בארץ ישראל, ושבה למלווים השמימיים שלה - החיות והאופנים.

במובן זה, נוצרת זיקה הדוקה בין עם ישראל שבארץ לבין מלאכי המרום שבשמיים. זיקה זו מוצאת את ביטויה בנוסח הקדושה: "נעריצך ונקדישך כנועם שיח סוד שרפי קודש". עם ישראל מקדש את שמו של הקב"ה בעולם כשם שעושים זאת מלאכי מרום. אולם בעוד המלאכים מקדשים "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג), ישראל מבקשים להמליכו במקום מוגדר עלי אדמות: "ימלוך ה' לעולם, א-לוהיך ציון לדור ודור" (תהילים קמ"ו, י).

"מה טובו אוהליך יעקב"

למעשה, הארגון המופתי של חניית ישראל במדבר מבליע בתוכו אמירה מהותית נוספת. הפורצת לתודעתנו בסיום סיפורי ההליכה במדבר, עם הגעת ישראל לערבות מואב, בברכת בלעם.

כזכור, בלעם מברך את ישראל בשלושה מחזורים, שכל אחד מהם נפתח בתיאור ראייתו את ישראל. מחזור הברכות הראשון, זה שבקריית חוצות, נפתח כך: "וירא משם קצה העם" (במדבר כ"ב, מא). לפני מחזור הברכות השני (שנאמר בבמות בעל), ביקש בלק שבלעם יראה רק את קצה העם, בתקווה שהדבר יוכל להביא לקללה ולא לברכה: "לך נא אִתי אל מקום אחר אשר תראנו משם, אפס קצהו תראה וכֻלו לא תראה" (במדבר כ"ג, יג). הפעם השלישית היא המעניינת מכל, מפני ששם מתוארת התגלות נבואית מיוחדת - "ותהי עליו רוח א-לוהים" (במדבר כ"ד, ב). ברכה שלישית זו נאמרה בראש הפעור, ובניגוד לפעמים הקודמות - כעת ראה בלעם את העם כולו:

"וישת אל המדבר פניו: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שֹכֵן לשבטיו". (כ"ד, א-ב)

כבר בכותרת זו, ניכר שבלעם אינו רואה את ישראל במבט חיצוני-סתמי, אלא מעמיק לראות תכונה מסוימת של עם ישראל. הכתוב מתאר שבלעם ראה את ישראל "שוכן לשבטיו". תיאור זה מכוון כמובן לסדר החנייה של ישראל, שהוא הנושא לשיעורנו. והנה, לאחר שבלעם ראה את הארגון המופתי שבסדר חניית ישראל, על פי סדר השבטים כשכל אחד קשור במשפחתו ובבית אבותיו, פורצת ממנו הברכה המופלאה:

"מה טבו אֹהליך יעקב, מִשכּנֹתיך ישראל". (כ"ד, ה)

המדבר הפראי נקשר בתודעתנו עם עולם ללא גבולות, עִם פראיות לא מבוקרת. המדבר הוא מקום שאין בו יישוב אנושי, מקום שהשעירים ירקדו בו. והנה, בתוך חוסר הגבול וחוסר הסדר שנושא עמו המדבר - שש מאות אלף רגלי, לבד מטף ונשים, נודדים על פי שבטיהם ומשפחותיהם. דווקא על רקע המדבר בולטת תכונת ישראל, היודעים לבנות דגלים ושבטים, המשכילים לקיים אוהלים ומשפחות.

גם בתוך עולם של פריצת כל גבול אפשרי, גם לצד הפרספקטיבה של בלק המואבי, שתחילת ייסודו בסיפור לוט ובנותיו, שם לא ברור מיהו האב ומיהו הבן, מתגלה עם ישראל באוהליו הטובים.

נמצאנו למדים, שמרכבת השכינה עלי אדמות, שבאה בדמותם של ישראל, קשורה בראש ובראשונה למערכת היחסים הפנימית שבתוך כל אוהל ואוהל, שגם בתוך המדבר הפרוץ - כל ילד יודע מיהו אביו ומיהי אמו.



[1] לפני כמה שנים הצענו מעל במה זו שהציוויים שבחטיבה זו קשורים במרכזיותו של המשכן בתוככי המחנה ובהשפעתו על דרי מחנה ישראל ברבדים שונים (חברתית-לאומית, משפחתית ואישית).

[2] לשונו של רש"י. הוא מפרש (בעקבות התנחומא) שהצבעים נקבעו על פי הצבעים של אבני החושן, בהתאמה לשבטים השונים.

[3] כך למשל פירש י"צ מושקוביץ בפירוש "דעת מקרא" (עמ' יז).

[4] יש לציין שאחד השינויים בין דברי ראב"ע לבין נוסח המדרש כפי שהוא לפנינו נוגע בציור שהיה מצויר על דגל דן. על פי המדרש צוירה עליו צורת נחש, ואילו ראב"ע כתב 'צורת נשר', בהתאמה למעשה המרכבה.

[5] וכן בתיאור "מראה דמות כבוד ה' " שבפס' כז-כח.

[6] סביר שתיאורו של יחזקאל על ה'אש המתלקחת' בצירוף ענן גדול תוך כדי רוח סערה קשור גם למכת הברד: "וה' נתן קֹלֹת וברד ותִהלך אש ארצה... ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד..." (שמות ט', כג-כד). הצירוף "אש מתלקחת" אינו מופיע במקומות נוספים בתנ"ך, ואמנם גם במכת הברד (המכה השביעית!) יש רמזים לגילוי שכינה.

[7] כך כבר בפס' ט. הדגשה זו חוזרת גם בתיאור זיקת האופנים לחיות בפס' כ-כא.

[8] ראו למשל בירושלמי, עירובין פ"ה ה"ה.