דילוג לתוכן העיקרי

שמואל א | פרק ט"ז | הרוח הרעה על שאול

קובץ טקסט

פרק ט"ז (שיעור 2) / הרוח הרעה על שאול

א. וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל

חלקו הראשון של הפרק עסק במשיחת דוד, וכעת חוזר הכתוב לשאול ולקורותיו לאחר ששמע על סיומה הצפוי של ממלכתו ונתינתה לאחר:

(יד) וְרוּחַ ה' סָרָה מֵעִם שָׁאוּל וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה':

הפעלים בפסוק - "סָרָה… וּבִעֲתַתּוּ" - הם בלשון עבר מוקדם, כלומר: בפועל התרחש מה שמתואר בפסוק לפני המסופר בפסוקים הקודמים.[1] דומה שלא בכדי הדגיש זאת הכתוב. בפסוק הקודם נאמר "וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה". מסתבר, שרוח ה' שסרה עוד קודם לכן מעם שאול היא שצלחה על דוד, ממש כשם שאירע בשעתו לשאול: "וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם" (י', י); "וַתִּצְלַח רוּחַ אֱ-לֹהִים עַל שָׁאוּל כְּשָׁמְעוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּחַר אַפּוֹ מְאֹד" (י"א, ו).

נראה, שרוח זו שרתה מאז ומתמיד על מי שנבחר להנהיג את ישראל, וכפי שנאמר בזמנו על יהושע בן נון - "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ[2] וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (במדבר כ"ז, יח); על עתניאל בן קנז - "וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה' וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם" (שופטים ג', י); ועל שופטים נוספים.[3] כיוון שמנהיג אחד לדור,[4] אין רוח זו שורה על שני אנשים בעת ובעונה אחת, ועל כן מדגיש הכתוב כי עוד קודם ששרתה על דוד, כבר סרה מעם שאול. בפרק ג' עמדנו על החילופים בתפקיד הנביא בין עלי ובין שמואל, ועל דברי חז"ל "עד שלא השקיע שמשו של משה הזריח שמשו של יהושע... עד שלא שקעה שמשו של יהושע זרחה שמשו של עתניאל בן קנז... עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל..." (בראשית רבה נח ב). על אותו משקל נוכל אפוא להוסיף: עד שלא שקעה שמשו של שאול זרחה שמשו של דוד.

ב. וּבִעֲתַתּוּ רוּחַ רָעָה מֵאֵת ה'

מה טיבה של אותה רוח רעה המבעתת את שאול?[5] ייתכן, שאין הכוונה לרוח ה' הגורמת באופן חיובי להרגשתו הרעה. עצם העובדה שאדם שהיה רגיל לקבל את רוח ה' ולהגיע למדרגות רוחניות גבוהות שוב אינו יכול להגיע אליהן, די בה לגרום לו תחושות דכדוך ותסכול, עד כדי דיכאון קשה. תיאור דומה מופיע אצל איוב. תחילה מזכיר איוב את ימיו הטובים, בהם זכה לקרבת ה' ולהגנתו:

מִי יִתְּנֵנִי כְיַרְחֵי קֶדֶם כִּימֵי אֱ-לוֹהַּ יִשְׁמְרֵנִי. בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ. כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי בְּסוֹד אֱ-לוֹהַּ עֲלֵי אָהֳלִי. בְּעוֹד שַׁ-דַּי עִמָּדִי סְבִיבוֹתַי נְעָרָי (איוב כ"ט, ב-ה).

ודווקא לאור זיכרונות מיוחדים אלו, קשה ההווה מנשוא:

וְעַתָּה עָלַי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי יֹאחֲזוּנִי יְמֵי עֹנִי. לַיְלָה עֲצָמַי נִקַּר מֵעָלָי וְעֹרְקַי לֹא יִשְׁכָּבוּן... אֲשַׁוַּע אֵלֶיךָ וְלֹא תַעֲנֵנִי עָמַדְתִּי וַתִּתְבֹּנֶן בִּי. תֵּהָפֵךְ לְאַכְזָר לִי בְּעֹצֶם יָדְךָ תִשְׂטְמֵנִי... כִּי טוֹב קִוִּיתִי וַיָּבֹא רָע וַאֲיַחֲלָה לְאוֹר וַיָּבֹא אֹפֶל. מֵעַי רֻתְּחוּ וְלֹא דָמּוּ קִדְּמֻנִי יְמֵי עֹנִי. קֹדֵר הִלַּכְתִּי בְּלֹא חַמָּה קַמְתִּי בַקָּהָל אֲשַׁוֵּעַ. אָח הָיִיתִי לְתַנִּים וְרֵעַ לִבְנוֹת יַעֲנָה. עוֹרִי שָׁחַר מֵעָלָי וְעַצְמִי חָרָה מִנִּי חֹרֶב. וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים
(שם ל', טז-ל).

תיאור זה הולם להפליא את מצבו של שאול כעת, ומבטא את הסיבות לתסכול העמוק שהוא חווה. אם "וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב" (תהילים ע"ג, כח), הרי שניתן להבין עד כמה קשה תחושתו של מי שזכה לאותה קרבה בעבר, אך אינו יכול עוד לחזור לאותה חוויה ייחודית.

עבדי שאול עומדים על מצוקתו של מלכם[6] ומציעים פתרון:

(טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל אֵלָיו הִנֵּה נָא רוּחַ אֱ-לֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ: (טז) יֹאמַר נָא אֲדֹנֵנוּ עֲבָדֶיךָ לְפָנֶיךָ יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר וְהָיָה בִּהְיוֹת עָלֶיךָ רוּחַ אֱ-לֹהִים רָעָה וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְטוֹב לָךְ:

כיצד יפתור מנגן בכינור את מצוקתו של שאול? אין ספק, שהדבר מחזיר אותנו לתחילת דרכו הנבואית של שאול:

אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִיאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ ה' וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר (י', ה-ו).

כשעסקנו בפרק י', עמדנו (שיעור 17) על תפקיד הנגינה ביצירת השראה, העשויה להביא לידי נבואה. הזכרנו את הביטוי המובהק ביותר לתופעה זו - אצל הנביא אלישע: "וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה'" (מל"ב ג', טו). הנגינה מביאה את האדם לידי מצב רוחני מסוים, שהוא מרכיב יסודי ביכולת לקבל נבואה מאת ה'.

והנה, שאול שוב אינו מסוגל להגיע לרוח נבואה. עם זאת, לנגינה בכינור יש השפעה מרגיעה. הנגינה מביאה את האדם לחוויה רוחנית מסוימת, שבתנאים אופטימליים יש בה כדי ליצור תשתית לקבלת נבואה. בתנאים הבעייתיים של שאול לא תביא אותו הנגינה בכינור לנבואה, אבל היא תרומם אותו לרמה רוחנית מסוימת, שעל ידה - "וְטוֹב לָךְ".

ועם כל זאת, מה רב ההבדל שבין שתי המנגינות! מאליהן עולות מילותיו של איוב שציטטנו לעיל: "וַיְהִי לְאֵבֶל כִּנֹּרִי וְעֻגָבִי לְקוֹל בֹּכִים".

ג. המנגן

שאול מקבל את הצעת עבדיו, אך עוד בטרם יצא החיפוש לדרך, כבר מגיעה הצעה קונקרטית:

(יח) וַיַּעַן אֶחָד מֵהַנְּעָרִים וַיֹּאמֶר הִנֵּה רָאִיתִי בֵּן לְיִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי יֹדֵעַ נַגֵּן וְגִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ:

דברי הנער מפתיעים למדיי. ראשית, כל שנתבקש היה מנגן, וחלף זאת הוא מונה שורה של תארים, המתאימים לתפקיד שררה גבוה במיוחד. שנית, תיאורו של דוד כאן שונה במידה רבה מן הדמות שתוארה בפסוקים הקודמים - נער הרועה בצאן, שאך בקושי הובא לפני שמואל מן המרעה; כיצד הפך פתאום הנער הקטן, רועה הצאן, האדמוני עם יפה העיניים, ל"גִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר"?

על השאלה הראשונה השיב רלב"ג:

והנה תאר דוד באלו התארים כי מי שיש לו אלו המדות יותר ראוי לבא בהיכל מלך, ואף על פי שלא היה המבוקש ממנו תחלה כי אם שיהיה מטיב לנגן.[7]

פירוש זה מסביר מדוע תיאר הנער את דוד גם בתחומים שאינם קשורים כלל וכלל ליכולת הנגינה שחיפש שאול. אך דומה שמעבר לכך, תיאור זה אכן מבקש גם לעמוד על השינוי הגדול שהתחולל בדוד. מסתבר, שרוח ה' שצלחה על דוד "מהיום ההוא ומעלה" (פס' יג) אכן שינתה את אישיותו, והוציאה מן הכוח אל הפועל תכונות שהיו גנוזות בו. כשם שהבטיח שמואל את שאול במשיחתו "וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר" (י', ו), וכשם שנאמר בו מיד לאחר משיחתו "וַיַּהֲפָךְ לוֹ אֱ-לֹהִים לֵב אַחֵר" (שם, ט) - כך אירע עתה גם בדוד, ובבת אחת הפך הנער האדמוני לגיבור חיל, איש מלחמה ונבון דבר.

שאול מקבל מיד את ההצעה, אך פנייתו לישי מפתיעה משהו:

(יט) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל יִשָׁי וַיֹּאמֶר שִׁלְחָה אֵלַי אֶת דָּוִד בִּנְךָ אֲשֶׁר בַּצֹּאן:

"דוד" - מאן דכר שמיה? וכיצד יכול שאול להבין מתיאורו של הנער כי דוד אינו אלא רועה "בצאן"?

אין ספק שהמקרא לא תיאר את התמונה בכללותה. סביר להניח, שאותו "אחד מהנערים" סיפר בהמשך שבנו של ישי הוא דוד, וכי בפועל הוא משמש כרועה צאן. ברם, לענייננו מה שחשוב הוא ההבדל שבין שתי ההתייחסויות לדוד. דומה כי המקרא ביקש להדגיש, שלמרות התיאור המרשים של הנער, בשלב זה לא נתפס דוד בעיני שאול כאִיום. שאול אמנם כבר ידע כי המלכות עתידה לעבור ממנו אל "רֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ" (ט"ו, כח), אך גם התיאור "גִבּוֹר חַיִל וְאִישׁ מִלְחָמָה וּנְבוֹן דָּבָר וְאִישׁ תֹּאַר וַה' עִמּוֹ" לא עורר בלבו כל חשש. בשלב זה העדיף שאול לראות לנגד עיניו עובדה אחת בלבד - היות המנגן רועה צאן - ולהדחיק את יתר תאריו הייחודיים.

מכל מקום, אין להתעלם מיד ההשגחה העליונה המסובבת את המאורעות. כך אירע, שלאחר שרוח ה' סרה מעם שאול ועברה לדוד, זומנה הבאתו של דוד אל שאול, על מנת שזה יקל מעליו את הקושי של הסרת רוח ה'. רוח ה' שצלחה על דוד, עתידה להיות חלק מדרכי הסתגלותו של שאול למצב החדש, שבו רוח ה' שוב אינה שורה עליו.

ד. נושא הכלים

בדבריו לישי לא הסביר שאול כלל לשם מה הוא מבקש שישלח לפניו את דוד. הסיבה לכך מובנת מהמשך הסיפור:

(כ) וַיִּקַּח יִשַׁי חֲמוֹר לֶחֶם[8] וְנֹאד יַיִן וּגְדִי עִזִּים אֶחָד[9] וַיִּשְׁלַח בְּיַד דָּוִד בְּנוֹ אֶל שָׁאוּל: (כא) וַיָּבֹא דָוִד אֶל שָׁאוּל וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֶּאֱהָבֵהוּ מְאֹד וַיְהִי לוֹ נֹשֵׂא כֵלִים: (כב) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶל יִשַׁי לֵאמֹר יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי: (כג) וְהָיָה בִּהְיוֹת רוּחַ אֱ-לֹהִים אֶל שָׁאוּל וְלָקַח דָּוִד אֶת הַכִּנּוֹר וְנִגֵּן בְּיָדוֹ וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה:

מכאן נראה, ששני שלבים היו בהבאתו של דוד לשאול. בשלב הראשון לא הזכיר איש את נושא הנגינה. שאול ביקש לראות את דוד קודם שיטיל עליו את המשימה האינטימית - לנגן למלך בשעה שרוח ה' מבעיתו. שאול היה מעוניין לבחון תחילה את אישיותו של המנגן הפוטנציאלי ולהכירו מקרוב. והנה, שוב ניכרת יד ההשגחה העליונה: שאול מוצף רגשי אהבה לנער יפה העיניים העומד לפניו. תחילה מתמנה דוד לנושא כליו של שאול, ורק לאחר מכן - כנראה משהתברר שדוד ממלא את תפקידו באמונה, ושרגשותיו של שאול כלפיו נותרו בעינם - פונה שאול אל ישי ומבקש ממנו שדוד יישאר בביתו באופן קבוע. דומה שרגש זה מרכך את אופיו של שאול, ובפנייתו השנייה אל ישי הוא כבר מוסיף מילת בקשה, שנעדרה בפנייה הראשונה: "יַעֲמָד נָא דָוִד לְפָנַי כִּי מָצָא חֵן בְּעֵינָי".[10]

כעת, משנותר באופן קבוע בביתו של שאול, הגיעה העת להכניס את דוד לתפקידו המיועד. מתברר שהצירוף של השפעת הנגינה מצד אחד, עם היותה מתנגנת על ידי אדם האהוב מאוד על שאול מצד שני, הביא לתוצאה המקוּוה: "וְרָוַח לְשָׁאוּל וְטוֹב לוֹ וְסָרָה מֵעָלָיו רוּחַ הָרָעָה".

 

[1] אילו בא התיאור על סדר האירועים, היה הכתוב נוקט בלשון 'ותסר רוח ה' מעם שאול ותבעתהו רוח רעה'. תופעה זו שכיחה ביותר במקרא, וכבר עמד עליה רש"י בפירושו לפסוק "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד', א): "והאדם ידע - כבר קודם הענין של מעלה, קודם שחטא ונטרד מגן עדן, וכן ההריון והלידה, שאם כתב 'וידע אדם' נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים".

[2] וכפי שתרגמו אונקלוס ויונתן שם, שהכוונה לרוח נבואה מאת ה'; ובניגוד לפירוש רש"י שם. ועיין גם דברים ל"ד, ט.

[3] גדעון (שם ו', לד), יפתח (שם י"א, כט), שמשון (שם י"ג, ה; י"ד, ו, יט; ט"ו, יד).

[4] על פי סנהדרין ח ע"א: "אמר רבי יוחנן: אמר לו משה ליהושע: אתה והזקנים שבדור עמהם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: טול מקל והך על קדקדם - דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור".

[5] מתוך שש פעמים בהן מופיע במקרא הצירוף "רוח רעה", קשורות חמש למצבו של שאול בפרקים אלו. רק פעם אחת מופיע צירוף זה בהקשר אחר, אך שם גם משמעות הביטוי שונה - לא תופעה הקשורה באדם באופן אישי, כי אם 'רוח רעה' בין שני צדדים: "וַיִּשְׁלַח אֱ-לֹהִים רוּחַ רָעָה בֵּין אֲבִימֶלֶךְ וּבֵין בַּעֲלֵי שְׁכֶם וַיִּבְגְּדוּ בַעֲלֵי שְׁכֶם בַּאֲבִימֶלֶךְ" (שופטים ט', כג).

[6] הקרובים למלך מכירים אותו היטב, ואין הוא יכול להסתיר מפניהם את מצוקתו. גם במקומות אחרים מצאנו שהקרובים למלך, המודעים למצוקתו, מציעים לו פתרונות: כך אצל דוד בזקנותו, וכך אצל אחשוורוש לאחר הגזרה על ושתי. מעניין הדבר, שבין שלושת המקרים נמתחים קווי דמיון נוסף, וביניהם ההצעה לחפש ("יבקשו") דמות שתסייע למלך: "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ" (מל"א א', א-ג); "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כְּשֹׁךְ חֲמַת הַמֶּלֶךְ אַחֲשְׁוֵרוֹשׁ זָכַר אֶת וַשְׁתִּי וְאֵת אֲשֶׁר עָשָׂתָה וְאֵת אֲשֶׁר נִגְזַר עָלֶיהָ. וַיֹּאמְרוּ נַעֲרֵי הַמֶּלֶךְ מְשָׁרְתָיו יְבַקְשׁוּ לַמֶּלֶךְ נְעָרוֹת בְּתוּלוֹת טוֹבוֹת מַרְאֶה" (אסתר ב', א-ב); ואצלנו - "יְבַקְשׁוּ אִישׁ יֹדֵעַ מְנַגֵּן בַּכִּנּוֹר". על משמעות ההקבלה בין אסתר לבין פרקנו, מנקודת המבט של מגילת אסתר, עיין מאמרי "'וכאשר אבדתי אבדתי' - בין בת שבע לאסתר", בתוך: הדסה היא אסתר - ספר זיכרון להדסה אסתר (דסי) רבינוביץ, אלון שבות תשנ"ז, עמ' 46-44.

[7] רש"י פירש, בעקבות חז"ל, שנער זה היה דואג האדומי, ו"כל עצמו נתכוון להכניס עין רעה של שאול בדוד שיתקנא בו". על דרך הפשט ביאור זה קשה, שהרי לוּ רצה לפגוע בדוד, יכול הנער שלא להזכירו כלל, ובכך למנוע את הבאתו לבית שאול ואת סלילת דרכו למלכות. מסתבר, שבמדרש זה ביקשו חז"ל לעמוד על הבעייתיות שבריבוי סיפור שבחו של אדם, ואכמ"ל.

[8] לביטוי תמוה זה מביא רד"ק שני פירושים: או שמדובר בחמור עמוס כיכרות לחם, או שמדובר בערמת לחם ("חמור" - מלשון ערמה, כגון: "וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם" [שמות ח', י]; "בִּלְחִי הַחֲמוֹר חֲמוֹר חֲמֹרָתָיִם" [שופטים ט"ו, טז]).

[9] מעניין הדמיון בין מתנתו של ישי לשאול, הכוללת לחם, יין וגדי עזים, לבין מטענם של שלושת האנשים שפגש שאול בתחילת דרכו - "שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים עֹלִים אֶל הָאֱ-לֹהִים בֵּית אֵל אֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשָׁה גְדָיִים וְאֶחָד נֹשֵׂא שְׁלֹשֶׁת כִּכְּרוֹת לֶחֶם וְאֶחָד נֹשֵׂא נֵבֶל יָיִן" (י', ג). הקבלה זו מצטרפת לשורת ההקבלות בין פרקנו לבין פרק י' שציינו בגוף השיעור, וכולן מבטאות את סגירת המעגל בין תחילת נבואתו של שאול וצליחת רוח ה' עליו לבין סוף נבואתו והסתלקות רוח ה' מעליו.

[10] ייתכן, כמובן, שהשימוש במילת הבקשה "נא" נבע גם מגודל הבקשה: בעוד שבפנייה הראשונה נדרש רק ביקור חד-פעמי של דוד אצל שאול, כעת מבקש שאול שדוד יישאר עמו תמידית בתפקיד מיוחד.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)