דילוג לתוכן העיקרי

שמואל ב | פרק ג' | יואב הורג את אבנר

קובץ טקסט

פרק ג' (3) / יואב הורג את אבנר

א. עמדת המקרא ביחס למעשהו של יואב

השיעור הקודם הסתיים ברגע שבו נראה כי המהלך של איחוד עם ישראל כולו תחת מלכותו של דוד עומד להתגשם. דא עקא, שבשלב זה נקטע המהלך באבו על ידי מי שלא נכח באירועים האחרונים - יואב בן צרויה:

(כב) וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: (כג) וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם: (כד) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ: (כה) יָדַעְתָּ אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מבואך [מוֹבָאֶךָ קרי][1] וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה: (כו) וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה[2] וְדָוִד לֹא יָדָע: (כז) וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי[3] וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו:

יואב טוען באוזני דוד, כי הוא נפל בפח שטמן לו אבנר, וכי כל כוונתו של אבנר הייתה לרגל אחרי דוד ולגלות את מהלכיו הנסתרים. לאחר מכן יוצא יואב אחר אבנר בלא ידיעתו של דוד, שולח מלאכים להשיבו לחברון, ורוצח אותו בשער העיר.

השאלה המרכזית בפרשה זו היא מה עמדת המקרא ביחס למעשהו של יואב: כלום באמת חשש יואב מפני אבנר? האם הייתה הצדקה כלשהי להריגתו? תשובה חד-משמעית לשאלה זו נותן המקרא בהמשך:

(ל) וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי[4] אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה:

פסוק זה מדגיש שתי נקודות לחובתו של יואב:

1. ראשית, מתברר שטענתו של יואב לא הייתה אמתית גם בעיני עצמו. יואב לא חשש באמת שאבנר מבקש לרגל אחרי דוד, ולא הרגוֹ מחשש לעתיד ממלכתו של דוד. יואב הרג את אבנר בגלל אינטרס אישי: נקמת דמו של עשהאל אחיו. משום כך גם הרג את אבנר באופן סמלי ביותר: "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ" - נקמה ברורה על הריגת עשהאל "בְּאַחֲרֵי הַחֲנִית אֶל הַחֹמֶשׁ" (ב', כג).

2. אמנם עדיין עשוי יואב להיוותר זכאי, אם נחשוב שאכן הפגיעה באבנר הייתה מוצדקת - ואף אם הסיבה שנתן לדוד לא הייתה הסיבה האמתית. משום כך מדגיש המקרא שאבנר הרג את עשהאל "במלחמה": אין הצדקה לנקום דם שנשפך במלחמה,[5] ועל אחת כמה וכמה במקרה שלפנינו - שהרי ראינו בפרק ב' (שיעור 5) עד כמה ניסה אבנר להימנע מהריגת עשהאל.

לאמירות מפורשות אלו של המקרא יש גם ביטוי ספרותי. המקרא מדגיש באופן מעניין, שפניו של אבנר אכן היו לשלום: שלושה פסוקים רצופים מסתיימים במילים "וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם" (פס' כא-כג). דברים אלו מצטרפים לרושם הכללי שקיבלנו עד עתה על מעשהו של אבנר. אכן, אבנר גרם לפיצול הממלכה, והוא אפוא האשם המרכזי בשפיכות הדמים שבאה בעקבותיו, כפי שראינו בשיעורים הקודמים. עם זאת, לקראת סוף דרכו התחיל אבנר לתקן את מעשיו - גם אם מתוך אילוץ פוליטי, ולא מסיבות אמתיות. בשלב זה של חייו הייתה מגמת פניו לשלום, ודווקא יואב היה זה שהמשיך להתייחס לסיטואציה כאל מצב מלחמה. תיאורו של אבנר בפי יואב "וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ" (פס' כד), עומד כנגד החזרה המשולשת "וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם" שבפסוקים הקודמים.

בבחירתו של יואב להרוג את אבנר הייתה אפוא בעיה כפולה ומכופלת: לא זו בלבד שלא הייתה הצדקה של ממש לרצח זה, אלא שהוא גם פגע במגמתו של דוד לאחד את הממלכה בדרכי שלום. אבנר נרצח בדרכו לקבוץ אל דוד את כל ישראל לכרות עמו ברית, מהלך שאמור היה להגשים את שאיפותיו של דוד. יואב, מתוך אינטרס אישי שלא היה מוצדק גם מצד עצמו,[6] פגע במהלך זה ועיכב אותו,[7] וכפי שנראה בהמשך, גם העמיד את דוד באי-נעימות רבה. לפיכך שופט המקרא את יואב לחומרה על צעד זה, אשר יביא עליו לימים את מותו (עיין מל"א ב').[8]

ב. תגובתו של דוד

חומרת מעשהו של יואב נובעת, כאמור, מכך שהוא פעל מתוך אינטרס אישי, שפגע מאוד בדוד. בעיני העם הייתה, כמובן, הריגתו של אבנר חמורה מאוד, ומה שקשה עוד יותר: היא נתפסה בתחילה כיזמה של דוד. העם נטה כעת לחשוד בדוד כי הוא הערים על אבנר בצורה אכזרית: קיבל אותו בשלום, ולאחר צאתו ניצל את תמימותו ושלח את יואב להרגו. קשה היה לחשוב שיואב יעשה מעשה כזה ללא הסכמה - ולמצער הסכמה שבשתיקה - מצדו של דוד. משום כך נאלץ דוד לצאת מגדרו כדי להוכיח לעם שידיו לא שפכו את הדם הזה, וכי אין לו כל חלק במה שקרה. למאמץ זה הייתה חשיבות מכרעת, שהרי דוד שאף כל הזמן להגיע לאחדות בדרכי שלום, ומעשהו של יואב איים ליצור תדמית הפוכה לחלוטין, ולעורר את חמתו של העם על דוד.[9]

דוד נוקט בארבעה צעדים מרכזיים:

1. קללת יואב:

(כח) וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר: (כט) יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם:

דוד מדגיש שאין לו כל קשר לרצח אבנר, וכי האחריות לדמו של אבנר מוטלת על יואב ועל משפחתו.

2. ציווי על אבל בהיקף חסר תקדים:

(לא) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה:[10] (לב) וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם:

חז"ל עמדו על כך, שייתכן שמעשה זה חורג מן הדינים הרגילים הנוהגים במלך: "מת לו מת - אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. רבי יהודה אומר: אם רוצה לצאת אחר המטה - יוצא, שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר, שנאמר 'והמלך דוד הולך אחר המטה'. אמרו לו: לא היה הדבר אלא לפייס את העם" (סנהדרין פ"ב מ"ג).

3. קינה:

(לג) וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר: (לד) יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגַּשׁוּ[11] כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ...

קינה זו שונה בבירור מקינתו של דוד בפרק א' על שאול ויהונתן. שם ביכה דוד את תכונותיהם המיוחדות של שאול ויהונתן ואת אהבת יהונתן אליו. הקינה על אבנר, לעומת זאת, אינה מתייחסת כלל לאישיותו של אבנר, שהיה עד לא מכבר אויבו של דוד, אלא רק לדרך הנבזית שבה מת. דומה שהבדל זה משתקף גם בכותרות של הקינות: בעוד שהקינה על שאול ויהונתן נפתחת במילים "וַיְקֹנֵן דָּוִד אֶת הַקִּינָה הַזֹּאת עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ" (א', יז), בכותרתה של הקינה על אבנר נאמר "וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר", לאמור: אין זו קינה אישית, כי אם קינה ממלכתית. ובכל זאת, קינה היא ותהי לקינה, והיא חלק ממעשי האבל שבהם נוקט דוד להמחיש את צערו על מה שאירע.

4. צום:

(לה) וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת דָּוִד לֶחֶם[12] בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱ-לֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה:

ואכן, המקרא מדגיש שהדברים שעשה דוד שִכנעו את העם בחפותו:

(לו) וְכָל הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב: (לז) וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר:

משמע שלולא נקט דוד בצעדים אלו, היה העם נותר בתחושה שאבנר אכן הומת בפקודתו של דוד.

חז"ל ביטאו את הדבר הזה באופן מעניין:

כתיב 'להכרות' וקרינן 'להברות': בתחלה להכרותו, ולבסוף - להברותו (סנהדרין כ ע"א).

מדרש זה מעורר עניין, שהרי בנוסח שלפנינו אין הכתיב המצוין בדרשה.[13] מכל מקום, הדרשה מבטאת נאמנה את מה שאירע בפרק: תחילה בא העם אל דוד במגמה עוינת, אך לבסוף באו להאכילו, מתוך שהשתכנעו בכנותו.

בשיעור הבא נשלים בע"ה את עיוננו בפרק דרמטי זה ובהשלכותיו.

 

[1] הכתיב "מבואך" נראה הגיוני יותר מן הקרי "מוֹבָאֶךָ", שהרי המילה 'מבוא' מוכרת לנו היטב (כמו בצירופים "מבוא השמש" [דברים י"א, ל], "מבוא הסוסים" [מל"ב י"א, טז] ועוד), בעוד שלמילה 'מוֹבא' אין משמעות בעברית. ונראה שהקרי משקף גרירה מן המילה "מוֹצָאֲךָ".

על תופעת הגרירה עמדנו כבר (בשיעורינו לשמ"א, שיעור 3 הערה 5) בפסוק בתפילת חנה "קֶשֶׁת גִּבֹּרִים חַתִּים וְנִכְשָׁלִים אָזְרוּ חָיִל" (שמ"א ב', ד): הנוסח הצפוי היה 'קשת גיבורים חתה' - דהיינו: נשברה - אך הפועל נשתנה ללשון רבים בעקבות המילה "גִּבֹּרִים". תופעה דומה מצינו באיוב כ"ט, י - "קוֹל נְגִידִים נֶחְבָּאוּ". גרירה הפוכה, ללשון יחיד, יש בפסוק "עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל" (ישעיהו ב', יא): 'שפלו' נשתנתה ל"שפל" בעקבות הסמיכות למילה "אדם".

[2] בּוֹר הַסִּרָה אינו נזכר בשום מקום אחר במקרא. מן ההקשר ברור שהוא מצוי צפונית לחברון, והוצעו זיהויים שונים במקומות באזור זה הנושאים שם ערבי דומה, כגון עין סארה או סירת אל-בלע (עיין אנציקלופדיה מקראית, ערך: בור הסרה, כרך ב עמ' 43). ועיין רד"ק על אתר.

[3] המילה "בַּשֶּׁלִי" סתומה למדיי, אך מן ההקשר נראה שהכוונה היא שיואב הטעה את אבנר כי פניו לשלום. יש שפירשו מילה זו מלשון "לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי" (מל"ב ד', כח), לשון אשליה והטעיה. ואילו רד"ק גזר אותה מלשון שלווה, כלומר: יואב הטה את אבנר אל השער מתוך תחושת שלווה וביטחון, כמו "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" (תהילים קכ"ב, ו; ועיין גם איוב י"ב, ו).

[4] אזכורו של אבישי מעורר תמיהה, שהרי הוא לא נזכר קודם לכן. דבר דומה מצינו גם ברצח השני של יואב, רצח עמשא בן יתר: גם שם מתאר המקרא באריכות כיצד הערים יואב על עמשא, עד ש"וַעֲמָשָׂא לֹא נִשְׁמַר בַּחֶרֶב אֲשֶׁר בְּיַד יוֹאָב וַיַּכֵּהוּ בָהּ אֶל הַחֹמֶשׁ וַיִּשְׁפֹּךְ מֵעָיו אַרְצָה וְלֹא שָׁנָה לוֹ וַיָּמֹת" (כ', י), וגם שם נאמר (בהמשך אותו פסוק) "וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו רָדַף אַחֲרֵי שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי". מסתבר שבשני המקרים היה יואב הדמות הדומיננטית, אך הוא זכה לעזרה מאבישי אחיו. כמובן, בפרקנו הייתה מעורבותו של אבישי משמעותית יותר - המקרא מעיד כי הוא השתתף ברצח עצמו! והדבר מובן, שהרי נקמת דמו של עשהאל הייתה עניינו של אבישי לא פחות משהייתה עניינו של יואב.

[5] דומה, שכך יש להבין גם את דברי דוד בצוואתו לשלמה: "וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם" (מל"א ב', ה), כלומר: יואב התייחס לדמים שנשפכו במלחמה כאילו נשפכו בשעת שלום.

[6] אפשר שליואב היה גם מניע נוסף: חשש מתחרות עם שר צבא אחר, שעלול לפגוע במעמדו. מניע זה אינו מפורש בפסוקים, אך ייתכן שהוא נרמז במשפט הפותח חלק זה של הסיפור: "וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ" (פס' כב). לשם מה נזקק המקרא לציין שיואב שב מהגדוד עם שלל רב? שמא כוונת המקרא לרמוז, שחרה ליואב כי בזמן שהוא זוכה להצלחות צבאיות, מנצל מישהו אחר את היעדרותו לחיזוק מעמדו אצל דוד. מכל מקום, ליואב היה מניע ברור ומספק לפגוע באבנר, ואם הייתה מגמה נוספת - הרי היא שולית למדיי.

[7] לימים, בפרשת האישה התקועית (פרק י"ד), יבטא יואב עצמו את הרעיון כי לא תמיד יש לנקום את הדם מיד הרוצח, וכי יש להתחשב בנסיבות הכלליות. אבל כשנגע הדבר לו, פעל יואב מתוך שיקול אישי לחלוטין.

[8] מפסוק אחד ניתן לכאורה להסיק שהריגת אבנר הייתה מוצדקת: "וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו" (פס' כז); לכאורה תולה כאן המקרא את מותו של אבנר בדם עשהאל. ואולם, זוהי טעות אופטית בקריאת הפסוק: המילים "בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו" אינן מתייחסות לאבנר, עליו נאמר "וַיָּמָת", אלא ל"אָחִיו" של עשהאל, יואב. מילים אלו חוזרות אפוא אל "וַיַּכֵּהוּ שָׁם", ואין הן באות להסביר מדוע אבנר מת, אלא מדוע הרג אותו יואב.

[9] אולי משום כך חוזר הסיפור שבע פעמים על הצירוף "כל העם" (פס' לא-לז), שכן בסופו של דבר, העם הוא שעומד ברקע של הפרשה כולה.

[10] גם על שאול נערך אבל כבד - "וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב..." (א', יא-יב) - אך ללא לבישת שק.

[11] המפרשים נחלקו בביאור הפסוק הזה. לדעת רש"י ורד"ק, המשפט תמֵהַּ על אבנר: "היאך לא הכיתו גם אתה?! ורגליך גם כן לא לנחושתים הוגשו - איך לא ברחת מפניהם?!". ואילו בעל המצודות פירש שהתמיהה היא על הנסיבות: כיצד ייתכן שהרגו את אבנר בחרב, כפי שעושים לשבויים?!

[12] המנהג לערוך לאבלים סעודת הבראה, הנוהג עד ימינו, נזכר גם להלן י"ב, יז (אמנם בסיפורנו דוד איננו ממש אבל, שהרי לא היה קרובו של אבנר).

[13] במסורת הש"ס שם מצוין מדרש אחר, שאף הוא אינו מתאים לנוסח המקרא שלפנינו. בסנהדרין קג ע"א נדרש על מנשה המלך: "מאי דכתיב 'וישמע אליו ויחתר לו' (דה"ב ל"ג)? 'ויעתר לו' מיבעי ליה! מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין". אבל בנוסח שלפנינו אכן כתוב "וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ" (דה"ב ל"ג, יג). רשימה ארוכה של מדרשי חז"ל המבוססים על נוסח השונה מנוסח המקרא שבידינו (כולל המדרש על פרקנו) מציין רבי עקיבא איגר בגיליון הש"ס על מסכת שבת דף נה ע"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)