דילוג לתוכן העיקרי
פרשני המשנה -
שיעור 10

פירוש הרמב"ם למשנה | 7 | טיוטות הפירוש ומשמעותן

הרב ספי מרקוס
24.12.2015
קובץ טקסט

מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת

א. הקדמה

בשיעור הקודם עסקנו בתופעת החזרות והתיקונים בפירוש הרמב"ם למשנה, וראינו שכתב ידו האישי של הרמב"ם מהווה מקור חשוב להבנת הליך כתיבת הפירוש.

החל משנות הארבעים של המאה ה-20 החלו חוקרים לחשוף מתוך הגניזה הקהירית קטעים בודדים של פירוש המשנה, בכתב ידו האישי של הרמב"ם. הקטעים שונים באופן ניכר מנוסח הפירוש המוכר לנו מכתב היד של פירוש המשנה בטופס המקיף של כתב ידו האוטוגרפי, מה שהוביל למסקנה שמדובר בטיוטות אותן כתב הרמב"ם לפני שהגיע לגיבוש הפירוש הסופי המנוח לפנינו[1]. הטיוטות שנמצאו עד כה מכילים שרידים מהחלקים הבאים: שבת (כמעט כל המסכת), פסחים, בבא בתרא, סנהדרין, הקדמה לסדר טהרות וכלים[2].

החוקרים נחלקו באשר ליחס שבין טיוטות אלו לבין טופס הפירוש המקיף המוכר לנו. הופקינס[3] סבר תחילה שהטיוטה הייתה מהדורה ראשונה לכל דבר, אולם לאחר מכן מיתן את דעתו וכתב (ביחס להצעתו הראשונה) "בעוד שהעמדה הכללית הננקטת שם עדיין מתקבלת על הדעת, הטענה שבקטעי הגניזה יש לראות "מהדורה רשמית" נראית לי היום מוגזמת במקצת, שהרי גרסאות בודדות אינן בהכרח מלמדות על מהדורה שלמה"[4]. בכל מקרה, הוא טוען שהטיוטות לא היו רשימות אישיות בלבד, והרמב"ם חשף ופרסם אותן. לאור זאת הוא סובר כי יתכן בהחלט שהתרגומים העבריים לפירוש המשנה, בהם מצאנו גרסאות ונוסחאות השונים ממה שלפנינו, משקפים לעיתים את נוסח הטיוטה עוד לפני שהרמב"ם ערך אותו באופן סופי[5]. חיזוק לעמדתו מוצא הופקינס בדבריו של הרב קאפח,[6] הטוען שישנם קטעים הנמצאים בכתבי יד מהימנים אך חסרים בכתב היד האוטוגרפי, ושההסבר לכך הוא שלא כל התיקונים של הרמב"ם נכנסו לטופס הרשמי השלם של הפירוש. חלק מן התיקונים נרשם בדרך אחרת על ידי ציווי לתלמידים, תוך כדי לימוד, ובדרכים דומות.

על הנחה זו חולק בתוקף הרב שילת[7]. הוא טוען שהרמב"ם מעולם לא מסר את הטיוטות להעתקה, ולכן לא יתכן שהמתרגמים ראו ותרגמו קטעים אלו. לדעתו, הטיוטות היו נוסח פרטי של הרמב"ם שרק הוא השתמש בהן, ולאחר העריכה סופית הוא גנז אותן. כנגד ההוכחות שהביא הופקינס הוא טוען כי "המרחק בין נוסח התרגום הקדום לבין נוסח הטיוטה הוא רב ועצום" ושלא סביר שהרמב"ם ימסור להפצה קטעים מתוך פירוש שהוא לא סיים לעבוד עליו.

ב. חידוש הסמיכה

הצורך בסמיכה

במסגרת זו נעמוד על היחס שבין טיוטות אלו ובין כתב ידו האישי, דרך דיון בנושא אחד: חידושו של הרמב"ם בשאלת חידוש הסמיכה[8].

הנחה הלכתית רווחת היא שעל מנת שדיין יוכל להיות חבר בסנהדרין, על סמכויותיה השונות, ואף לדון דיני קנסות (ולהבדיל מדיני ממונות) הוא חייב להיות סמוך מפי סמוך[9]. כך מסכם הרמב"ם עניין זה בהלכות סנהדרין, פרק ד' הלכה א:

אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך. ומשה רבינו סמך יהושע ביד, שנאמר "ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו" (במדבר, כ"ז, כג), וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה, ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו. ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין, אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם[10].

דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בסנהדרין

שושלת הסמיכה התבטלה במהלך הדורות ושוב אין בנמצא דיינים סמוכים,[11] ולאור מציאות זו עולה השאלה כיצד היא תחזור לעתיד לבוא. נדמה שהראשון שהעלה שאלה זו בצורה מפורשת ובהתייחסות רחבה היה הרמב"ם. בקטע ארוך בפירושו למסכת סנהדרין, פרק ראשון, המוסב על המשפט במשנה "סמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלשה", הרמב"ם מרחיב בפרטי הדינים השונים של הסמיכה ולאחר מכן דן בשאלת חידוש הסמיכה:

...ואין אנו צריכין סמיכה ביד, אלא האדם הראוי להתמנות אומרין לו בית דין הממנים אותו "אתה רבי פלוני הרי אתה סמוך ומותר לך לדון דיני קנסות". ונעשה אותו האדם סמוך ונקרא "אלהים" וידון בכל הדינים...ואני סבור שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים למנות איש בישיבה כלומר שיעשוהו ראש, ובתנאי שיהא זה בארץ ישראל כמו שהקדמנו, הרי אותו האיש תתקיים לו הישיבה ויהיה סמוך ויסמוך הוא אחר כך את מי שירצה. לפי שאם לא תאמר כן, לא תהא אפשרית מציאות בית דין הגדול לעולם, לפי שצריך כל אחד מהם שיהא סמוך בלי ספק והרי כבר הבטיח ה' בשיבתם באמרו "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (ישעיהו, א', כו). ושמא תאמר שהמשיח ימנה אותם ואף על פי שאינם סמוכין, הרי זה מוכחש, לפי שכבר ביארנו בהקדמת ספרינו זה שהמשיח לא יוסיף בתורה ולא יגרע ממנה לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה. ואני סבור שהסנהדרין תשוב לפני התגלות המשיח, וזה יהיה מסימניו אמר "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה ואחרי כן יקרא לך עיר הצדק" (שם), וזה יהיה בלי ספק כאשר יכשיר ה' לבות בני אדם וירבו במעשה הטוב ותגדל תשוקתם לה' ולתורתו ויתרבה ישרם לפני בוא המשיח כמו שנתבאר בפסוקי המקרא.[12]

הרמב"ם טוען[13] שהסכמה כוללת של תלמידי וחכמי ארץ ישראל למנות אדם בראשם, הופכת אותו לסמוך והוא יכול להמשיך ולסמוך אחרים. מעבר לטענה ההלכתית כשלעצמה, הרמב"ם אף מסביר מדוע זו האפשרות המציאותית היחידה - לעתיד לבוא הסנהדרין וודאי תחזור, אך סמיכת הדיינים אינה בסמכות המשיח, מה גם שהסנהדרין תשוב לפני ביאת המשיח.

קטע הטיוטה למסכת סנהדרין, אותו פרסם הופקינס[14], מכיל את מרבית הפירוש למסכת סנהדרין לפרקים ראשון ושני. השוואה מדוקדקת בין נוסח הטיוטה לבין פירוש המשנה, בצורתו המוכרת, מלמדת שלמעט מספר שינויים, חלקם אומנם משמעותיים, ישנה זהות גדולה בניסוח הדברים ובתוכנם. הרושם המתקבל הוא שבין אם הרמב"ם מסר את הטיוטות לפרסום ובין אם לא, הן משקפות נוסח די סופי אותו התכוון הרמב"ם לפרסם, ולא ניתן לראות בהן רשימה ראשונית של נקודות והערות.

אחד מההבדלים הבולטים והמשמעותיים בין נוסח הטיוטה למסכת סנהדרין ובין נוסח פירוש המשנה, הוא חידושו של הרמב"ם בשאלת חידוש הסמיכה. בקטע הארוך בעניין זה בפירוש המשניות, אותו ציטטנו לעיל, דבריו מוסבים על הפסקה במשנה "סמיכת זקנים ועגלה ערופה בשלשה" ולאחר שהוא מסביר שסמיכת זקנים היא מינוי הדיינים, הוא מאריך בפרטי הלכות הסמיכה ומביא את שיטתו בעניין חידוש הסמיכה. לאחר מכן הוא ממשיך ומבאר את המקור לצורך בשלשה דיינים בעגלה ערופה. אולם, בטיוטה חסר כל הקטע העוסק בצורת הסמיכה ובשאלת חידושה:

שורה 14: ]... סמיכת זקנים וכו' סמיכת זקנים הוא [

שורה 15: אק]ל מן שנים זקני לא אקל מן שנים אין בית דין שקול [

שורה 16: וה]לכה כר יהודה וקולה חליצה בשלשה הוא [

בצילום אותו מביא הופקינס ניתן לראות שכתב היד קרוע בתחילת השורות ובסופן כך שדברי הרמב"ם מקוטעים. על פי ההקשר, ובהתחשב בעובדה שלפי גודל כתב היד יש מקום למילים בודדות בלבד, וכן בהשוואה לפירוש המשנה של הרמב"ם כפי שהוא לפנינו, מציע הופקינס את השחזור הבא:

סמיכת זקנים וכו' סמיכת זקנים הו [הקדמה אלחכאם. וקאל פי עגלה ערופה וסמכו זקני העדה ר' יהודה יקול וסמכו לא אק]ל מן שנים זקני לא אקל מן שנים אין בית דין שקול [אעני אן יכון עדדהם פרדא מוסיפין אחד. ...  ... ... וה]לכה כר' יהודה

השוואה בין קטע זה ובין פירוש המשנה בכתב ידו האוטוגרפי, ללא הפסקה העוסקת בסמיכה, מלמדת שהפירושים חופפים. כאמור, כך הם פני הדברים באופן כללי אם משווים את קטעי הגניזה המכילים את טיוטת הפירוש לסנהדרין פרקים ראשון ושני, לפירוש הרמב"ם בטופס המקיף והסופי. כך מופיע בכתב היד האוטוגרפי, בהקשר זה:

סמיכת זקנים[15], הי תקדמה' אלחכאם...וקאל פי עגלה ערופה וסמכו זקני העדה. ר' יהודה יקל וסמכו לא אקל מן את'נין[16], זקני לא אקל מן את'נין אכ'רין, אין בית דין שקול אעני אן יכון עדדהם פרדא מוסיפין אחד...והלכה כר' יהודה.

ובתרגומו של הרב קאפח:

סמיכת זקנים, היא מינוי הדיינים...ואמר בעגלה ערופה "וסמכו זקני העדה" (ויקרא, ד', טו)[17], ר' יהודה אומר וסמכו לא פחות משנים, זקני לא פחות משנים אחרים. אין בית דין שקול כלומר שצריך שיהא מספרם נפרד מוסיפין אחד....והלכה כר' יהודה.

ניתן לראות, אם כן, שכאשר כתב הרמב"ם את הטיוטה רוב רובו של הפירוש לפרקים ראשון ושני כבר קבל את צורתו הסופית אותו הוא עתיד להעתיק לפירוש הסופי. אולם, כאשר הרמב"ם ערך את הנוסח הסופי של הפירוש הוא הכניס את חידושו בדבר חידוש הסמיכה לתוך הנוסח הקיים, הבא לידי ביטוי בנוסח הטיוטה, בין המילים "הי תקדמה' אלחכאם" ובין "וקאל פי עגלה ערופה", ולאחר מכן המשיך ופירש במקביל למה שכתב בטיוטה.

דברי הרמב"ם בפירוש המשנה בבכורות

עד כאן עסקנו בחידושו של הרמב"ם בעניין הסמיכה, כפי שהוא מופיע בפירושו למשנה מסכת סנהדרין. מקום נוסף בפירוש המשנה בו הרמב"ם מציין בקצרה את חידושו הוא בפירושו למסכת בכורות, פרק ד' משנה ג:

וכבר ביארנו בתחלת סנהדרין שאין נקרא בית דין בסתם אלא סמוך בארץ ישראל, בין שהיה סמוך מפי סמוך או בהסכמת בני ארץ ישראל למנותו ראש ישיבה, לפי שבני ארץ ישראל הם אשר נקראין קהל, וה' קראם כל הקהל ואפילו היו עשרה אחדים, ואין חוששין למי שזולתם בחוצה לארץ כמו שבארנו בהוריות.

הרמב"ם פותח בהפניה למה שביאר 'בתחילת סנהדרין' ומסכם בקצרה את חידושו. אולם ניתן לראות שנוסח חידושו כאן שונה במקצת ממה שכתב שם. ראשית, בעוד שבמסכת סנהדרין הוא תלה את ההסכמה הנדרשת "בתלמידים ובחכמים...ובתנאי שזה יהיה בארץ ישראל", כאן הרמב"ם מדבר על "הסכמת בני ארץ ישראל", ללא דגש דווקא על החכמים. שנית, הרמב"ם כאן מסביר מדוע הדבר תלוי בבני ארץ ישראל בלבד ותולה זאת בכך שרק הם נקראים קהל. כפי שהראה פרופ' הנשקה[18] הרמב"ם מבין שקביעת הגמרא במסכת הוריות בדף ג., שלעניין דין פר העלם דבר של ציבור 'אין קרוי קהל אלא בני ארץ ישראל', היא עקרון כללי לפיו צביונו הלאומי של העם קיים דווקא ביושבי ארץ ישראל, כאשר לעיקרון זה מספר השלכות אשר אחת מהן היא הסמיכה. הסמיכה היא מינוי שיש לו משמעות לאומית, ולכן הוא יכול להתקיים רק בארץ ישראל, משום רק יושביה הם נציגי האומה. מכך נמצאנו למדים, אפוא, שהסמוך יונק את כוחו מהקהל, מהאומה, ולא, כפי שאולי יכולנו לחשוב, מהמנהיגות התורנית כשלעצמה. כאשר הרמב"ם מגדיר בראשית הלכות סנהדרין שהיושבים בבית הדין הגדול חייבים להיות סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, הוא מבין שמשה רבנו לא סמך על תקן נציג ה', אלא דווקא על תקן נציג האומה[19]. גם כאשר הרמב"ם קובע (שם) שסמוך יחידי יכול לסמוך אחרים, הרי הוא עושה את זה כנציג האומה.

לאור זאת, חידושו של הרמב"ם בעניין חידוש הסמיכה נראה ברור ומובן: אם שושלת הסמיכה נפסקה ואין יותר נציגים יחידים של האומה, הרי שהאומה (הקהל שבארץ ישראל) כולה יכולה לשוב ולסמוך חכמים[20].

דברי הרמב"ם בעניין במשנה תורה

למרות שאנו עוסקים בפירושו למשנה, נעיר בקצרה על הצורה בה הביא הרמב"ם את הצעתו בעניין חידוש הסמיכה בספרו משנה תורה הלכות סנהדרין. בפרק ד' הרמב"ם עוסק בדינים שונים הקשורים לסמיכה, כגון הצורך בדיינים סמוכים, כיצד סומכים ועוד. בהלכה יא הוא כותב:

הרי שלא היה בארץ ישראל אלא סומך אחד מושיב שנים בצדו וסומך שבעים כאחד או זה אחר זה ואחר כך יעשה הוא והשבעים בית דין הגדול ויסמכו בתי דינין אחרים.

נראין לי הדברים שאם הסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דינין ולסמוך אותן הרי אלו סמוכים ויש להן לדון דיני קנסות ויש להן לסמוך לאחרים, אם כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל, לפי שישראל מפזרין ואי אפשר שיסכימו כלן ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כלן אלא דן דיני קנסות לכל שהרי נסמך מפי בית דין והדבר צריך הכרע.

כפי שניתן לראות, רק הפסקה השנייה[21] עוסקת ישירות בנושא חידוש הסמיכה, אולם נראה שיש קשר ברור בין שתי הפסקאות - שתיהן עוסקות במציאות בה אין סנהדרין. בפסקה הראשונה מדובר במציאות שנשאר רק סמוך אחד, והרמב"ם כותב שיש אפשרות לתקן את המצב, כיוון שמספיק סמוך אחד על מנת לחזור ולסמוך אחרים ולחדש את הסנהדרין. לאחר מכן, בפסקה השנייה, הרמב"ם מציע אפשרות לסמוך חכמים במקרה קיצוני יותר, בו אין כבר סמוכים כלל, והוא מביא את חידושו שהסמכת כל החכמים שבארץ ישראל למנות ולסמוך דיינים, הופכת אותם לסמוכים.

השוואה בין דברי הרמב"ם כאן ובין דבריו בפירוש המשניות מעלה מספר הבדלים משמעותיים:

1. בפירוש המשנה בסנהדרין הרמב"ם כתב "שאם תהיה הסכמה מכל התלמידים והחכמים". בפירוש המשניות למסכת בכורות נכתב "בני ארץ ישראל", ואילו כאן הוא הזכיר רק את "החכמים שבארץ ישראל".

2. בפירוש המשנה לסנהדרין הרמב"ם תיאר מהלך משולש: א. התלמידים והחכמים מסכימים למנות מישהו בראש; ב. לאדם עליו הייתה הסכמה מתקיימת ישיבה והוא הופך סמוך; ג. אותו סמוך סומך אחרים. זהו התיאור גם בפירוש המשניות בבכורות פרק ד' משנה ג. אולם, במשנה תורה הרמב"ם מתאר את הדברים בצורה שונה: אם ישנה הסכמה של כל החכמים למנות ולסמוך דינים, הרי אלו סמוכים. הסמיכה נעשית באופן ישיר על ידי כל החכמים ולא דרך החכם שהעמידוהו בראשם[22].

3. בפירוש המשניות לסנהדרין הרמב"ם הביא שני הסברים לשאלה מדוע חידושו הכרחי. לעומת זאת, במשנה תורה הוא אינו מוכיח כלל את הצורך בחידוש הסנהדרין ובמקום זאת הוא מסיר מעליו קושי אותו ניתן להעלות נגדו: אם חידושו נכון מדוע חכמים הצטערו על ביטול הסמיכה? על כך הוא עונה שקשה לקבץ את כל החכמים ולסמוך מחדש.

4. ההבדל הבולט האחרון והידוע מכולם הוא הדרך בה מסיים הרמב"ם את ההלכה "והדבר צריך הכרע" כאשר ההבנה הפשוטה של דבריו היא שהוא נשאר במעין צריך עיון באשר לעצם החידוש שלו[23].

ניתן לראות, אם כן, שלמרות שהרמב"ם שב ומצטט את חידושו במשנה תורה, הוא משנה מעט את ניסוח ההלכה: הוא משמיט את הנימוקים שהביאו אותו לחדש רעיון זה, משנה מעט את הפרטים ההלכתיים המאפשרים את חידוש הסמיכה ומעל הכל מביע, ככל הנראה, ספק בעצם החידוש. זאת אומרת, שבעוד שבתחילה כאשר הוא כתב את הטיוטה לפירוש המשנה הוא לא חשב על חידושו זה או לחילופין לא היה מעוניין להעלות אותו על הכתב, לאחר מכן, כאשר הרמב"ם כתב את פירוש המשנה הוא הציע את חידושו מתוך תחושת וודאות. בשלב בשלישי הוא שב והסתפק בעניין זה, אם כי בהחלט יש מקום לדון מדוע מביע הרמב"ם במשנה תורה עמדה מסויגת בנושא.

 

 

 

**********************************************************

 

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יוסף מרקוס, תשע"ו

נערך על ידי צוות בית המדרש הוירטואלי

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי (V.B.M) ע"ש ישראל קושיצקי שליד ישיבת הר עציון

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:                               http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית:                          http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

**********************************************************

 

 

 

 

[1]   על זיהוי קטעי הגניזה כטיוטות הרמב"ם ראו: ס' הופקינס 'מסורת הטקסט של פירוש המשנה לרמב"ם' ספונות כ (תשנ"א), עמודים 114 - 109; הנ"ל 'פירוש הרמב"ם למסכת שבת - טיוטת הפירוש לפי קטעים אוטוגראפיים מגניזת קהיר', ירושלים תשס"א, עמוד 21.

[2]   הופקינס, 'פירוש הרמב"ם' (לעיל, הערה 1), עמוד 20.

[3]   שם, עמוד 114.

[4]   שם, עמוד 23 הערה 50.

[5]   שם, עמודים 23 - 22.

[6]   פירוש המשנה לרמב"ם, מהדורת ר"י קאפח, כרך ראשון, עמוד 18. יש לתמוה על הופקינס שכותב שם שהרב קאפח הסביר בכך גם נוסחאות הנמצאות בתרגומים וחסרות בכתבי היד. למיטב ידעתי הרב קאפח שם לא עוסק בתרגומים בהקשר זה. באופן כללי הרב קאפח לא העריך ביותר את עבודתם של המתרגמים, כפי שכתב שם בעמוד 17.

[7]   י' שילת, תיקון משנה פירוש הרמב"ם לעבודה זרה והוריות, ירושלים תשס"ב עמוד י"ח הערה 44; שם, עמוד כ"א הערה 49; הנ"ל, מסכת שבת עם פירוש הרמב"ם למשנה, ירושלים תשס"ה, עמוד 8.

[8]   דברי הרמב"ם בעניין זה עמדו במוקד ויכוח חריף בין המהר"י בי רב ומהרלב"ח בעניין אפשרות חידוש הסמיכה במאה ה-16 ראו: שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה, מהדורת קרן רא"ם, תשס"ח. דיון רחב בנושא זה חורג ממטרתו של שיעור זה.

[9]   כך עולה ממספר סוגיות בתלמוד הבבלי: סנהדרין ב. - ג.; שם, ה.; שם, יג: - יד.; גיטין, פח:.

[10]  ראו גם את לשון הרמב"ן בפירושו לתורה, שמות כ"א, א:

ודרשו עוד: "'לפניהם' (שמות, כ"א ,א) - ולא לפני הדיוטות" (גיטין פח:)... שהם הדיינין המומחין הסמוכים עד משה רבינו.

[11]  לשאלת הזמן המדויק בו נפסקה הסמיכה, ראו בדבריו של הרב מ"מ כשר, תורה שלמה, כרכים יג - טז, ירושלים תשנ"ב, חלק י"ג, עמודים צ"ז - ק'.

[12]   על פי תרגומו של הרב קאפח.

[13]    מלשונו של הרמב"ם נראה כי זהו חידוש אישי שלו והוא אינו מסתמך על מקור תלמודי או אחר. יש לציין גם לדברי הרמב"ם עצמו באגרת לרבי פנחס הדיין (עמוד תמ"ג במהדורת שילת): "ודבר שהוא מפלפולי אמר בפרוש 'יראה לי שהדבר כך וכך". המילים 'יראה לי' בפירוש המשניות הם תרגום של הרב קאפח (בעוד שבתרגום המודפס כתוב "ואני סבור"). כאשר הרמב"ם מביא את חידושו בעניין זה במשנה תורה (סנהדרין, ד', יא) הוא פותח עם המילים 'נראין לי הדברים'. לניסיונות למצוא מקור תלמודי לדבריו, עיינו משנה תורה מהדורת פרנקל, ספר המפתח להלכות סנהדרין, ירושלים - בני ברק תשס"ב, עמוד שפד; י' כץ 'מחלוקת הסמיכה בין ר' יעקב בירב והרלב"ח', ציון טז (תשי"א), עמוד 39, הערה 93.

[14]   ראו Hopkins, Simon, Two new Maimonidean Autographs in the John Rylands University Library ,Bulletin of the John Rylands Library, 1985 ;67(2) :710-735.

[15]    כפי שמעיר הופקינס (לעיל, הערה 1, עמוד 728), אחד ההבדלים הבולטים בין הטיוטות לבין פירוש המשנה הוא שבאחרון הרמב"ם ציטט את המשניות במלואן ולכן לא היה צריך לפתוח את הפירושים עם 'דיבורים מתחילים'. לעומת זאת, בטיוטה כל פירוש מתחיל במעין 'דיבור מתחיל' המפנה לקטע המשנה הרלוונטי

[16]    לעומת קטע הגניזה בו הרמב"ם כתב 'שנים', כאן הרמב"ם עושה שימוש במילה הערבית.

[17]    כפי שכבר העיר תוספות יום טוב (סנהדרין שם), הדרשה והפסוק אותו מצטט הרמב"ם ביחס לעגלה ערופה מתייחסים במקור לפר העלם דבר של ציבור (ויקרא, ד', טו) וכפי שמביאה הגמרא בדף יד.. ביחס לעגלה ערופה הגמרא מביאה דרשה אחרת המתבססת על הפסוקית "ויצאו זקניך" (דברים, כ"א, ב). הרב קאפח בהערותיו לפירוש המשנה כאן מעיר גם הוא על עניין זה, ומציין שהבעיה כבר קיימת בסוגית הגמרא בדף ג: אשר עוסקת בקצרה וכדרך אגב בעגלה ערופה אך מצטטת את הדרשה הנוגעת לפר העלם של דבר (נוסח זה מקוים בכל כתבי היד). האם נאמר שהרמב"ם הסתמך, בטעות, על לשון הגמרא בדף ג:? יש לציין שלפי שחזורו של הופקינס לקטע הטיוטה שראינו לעיל, כבר בשלב כתיבת הטיוטה הרמב"ם הביא את הדרשה העוסקת בפר העלם דבר, כמקור לדין עגלה ערופה. נקודה זו עוד צריכה בירור.

[18]   ד' הנשקה 'יסודו המשפטי של המושג 'אומה': בין הרמב"ם לרמב"ן', שנתון המשפט העברי יח - יט (תשנ"ב - תשנ"ד), עמודים 190 - 189.

[19]   ראו דברים דומים אצל הרב מי"ל זק"ש, 'סמיכת זקנים (לשאלת חידוש הסנהדרין)', התורה והמדינה (ג) תל אביב תשי"א, עמוד יג.

[20]   כך כבר הסביר את דברי הרמב"ם הרב שאול ישראלי, 'בעקבות הדיונים', התורה והמדינה (ג) תל אביב תשי"א, עמוד לד.

[21]   מקור החלוקה לשתי פסקאות הוא בהפרדה הברורה ביניהן בכתבי היד, וכפי שגם הדפיס הרב קאפח במהדורתו.

[22]   העיר על הבדל זה כבר המהרלב"ח, (שו"ת מהרלב"ח, קונטרס הסמיכה, מהדורת קרן רא"ם, תשס"ח, עמו תצ"ד.

[23]   עיינו א' שוחטמן, 'והדבר צריך הכרע', שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ"ח - תשמ"ט); יד פשוטה לסנהדרין, שם; הרב מ"מ כשר (לעיל, הערה 12), כרך ט"ו, עמוד קפ"ב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)