יום העצמאות | מציאות וחלום

 

במשך השנה אנו חווים במידה רבה את האופי של היום הממוצע – "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות". במשך החודשים אנו מודעים למחזוריות שבטבע ושבחברה. ומידי שנה, באמצעות ובמרוצת הלוח העשיר, וכמעט ניתן לומר המעושר מעט, אנחנו נזכרים בעבר וצופים אל עבר העתיד. במשך הימים האלו אנו משתדלים להתמודד עם האתגרים האישיים, הלאומיים והציבוריים העומדים בפנינו מידי יום, מידי שבוע ומידי חודש.

אין מנוס מבחינת לוח הזמנים שהשעון ולוח השנה מכתיבים לנו, אך יש שמתאכזבים מכך. אנו רוצים לראות משהו לא כל כך שגרתי ופרוזאי, אלא משהו חדש, מרנין, מלבב ומאתגר. התחושה הזאת, השאיפה לכיוון, להעמקה – היא מיסודה תחושה בריאה. התחושה אופיינית יותר, מן הסתם, יותר לימי הנעורים, כאשר האדם והחברה מרגישים שמשהו מתחולל, משהו משתנה. אבל, יש שגם לעת זקנתו האדם עדיין יודע לחלום חלומות, לחזות חזיונות. להביט בנוסטלגיה מסוימת על העבר, ולהיות מוכן למשימות לקראת העתיד.

בנקודה הזאת יש כמובן משמעות ואופי לאורך ההיסטוריה. ואף על פי כן יש מי שחי בתקופה חדשנית, לעיתים מהפכנית, בעידן של תזוזות חדשות לבקרים. לאלו הנמצאים בפרק זמן זה, הסתגלות להיסטוריה שגרתית ויבשה – היא קשה ובלתי רצויה. האדם והחברה מפתחים תאווה לימים יותר תוססים, יותר מחייבים, יותר מאלפים.

למרות זאת, אנו למדים להסתגל למציאות עם מודעות למגבלות. אנו מסתגלים למציאות העכשווית, של היום ועכשיו – גם אם לא זו שהינו בוחרים. לעיתים השגרה והשממה שמאפיינת תקופות ארוכות – מתבררות כמסגרת לתקופה רבת משמעות, בפרספקטיבה רחבה. רק היסטוריונים ידעו במבט לאחור לזהות מה היה כה משמעותי וחדשני. מי במאה ה-17 הבין את המשמעות של מה שקורה באירופה כפי שאנו מבינים זאת היום?!

לעיתים ההפך הוא המצוי. אדם חי בתקופה שהוא חושב שמחדשת מידי יום, וכעבור מאה-מאתים שנה נדמה – מה היה שם שונה? מה התחדש? הכול היה מקובע, מוכתב ומשעמם.

לא ניתן לאדם לקבוע את אופי התקופה בה הוא חי. ההיקף רב מידי, הקצב מהיר מידי, ולעיתים – רק במבט לאחור אדם, ואפילו בר-מקצוע, יתקשה לשים את האצבע על מה היה באמת אופי ואופן החיים במאה ה-14, ובמאה ה-19.

ואף על פי כן, גם ביודענו שרק במבט לאחור ניתן יהיה להגדיר נכון את אופי התקופה, בכל זאת – המנטאליות המודרנית מנסה, מן הסתם, לשכנע את עצמה שהיא חיה בדור תהפוכות. לא דור תהפוכות במובן השלילי המופיע בשירת האזינו, אלא במובן שהדברים נתפסים על ידי האדם האינטליגנטי שברחוב. הוא מנסה לחשוב שהוא אכן חי בדור תהפוכות.

לא כל אחד חי את התחושה הזאת. יש מעגל מדכא ומכביד, אך וודאי שחלק מן המנטאליות המודרנית בתוכה אנו חיים רואה בשביעות רצון מציאות שנדמה לה שהיא חווה אותה אובייקטיבית, ולא רק מבחינה סובייקטיבית.

ואעפ"כ, יש כמובן הבדלים משמעותיים – בין מבט לאחור של היסטוריון מקצועי, שנדמה שבאמת הייתה מהפכה ושינוי גדול – לעומת מבט מבפנים. צריך אולי במבט לאחור, לנסות לעמוד על האופי והתכונות של אותם דורות, בהם אכן נראה שבאמת הייתה מהפכה.

מה שבמידה רבה מאפיין את חיינו היום בארץ, הוא בדיוק הנקודה הזאת. אנו שואלים את עצמנו מה היה מצב עולם התורה שבעולמנו לפני מאה, מאתים וארבע מאות שנה. פחות או יותר, התחושה היא – תמידים כסדרם. היו מיני מאורעות – מהם קשים ומהם מרנינים, אך בגדול – עולם כמנהגו נוהג. ועדיין, במגזר הציבורי והלאומי שם בקושי הייתה מסגרת שניתן היה להתייחס אליה לחסד או לשבט, ונדמה לנו – אנחנו אחרת! אנחנו חיים בדור שבאמת שונה – לעומק, בהיקף ובמעוף. דור תהפוכות המה.

שתי שאלות מתעוררות לגבי האדם שחי במציאות כזו:

אני מתאר לעצמי שאני לא האדם היחיד השואל את עצמו: לו היה ניתן לבחור בתקופה האדם חי – האם היה בוחר איזו-שהיא אופציה אחרת? האם כל תושב בית מדרש היה מעדיף לחיות בזמן התנאים? בזמן הרמב"ן והרשב"א? אני משער שהתשובות מרובות, ושרבות מהן מזויפות.

מצד אחד, אדם יודע ששאלה זו היא לכאורה חסרת משמעות: "על כרחך אתה חי" – לא רק לעומת מוות, אלא גם מתי והיכן אתה חי! אמנם אנו רוצים לחשוב ולהאמין שלא לגמרי על כרחך: בהזדמנויות שונות הזכרתי כאן מפגש שהיה בין הרב סאקס, רבה הראשי של בריטניה לבין הרבי מליובוויטש. הרב סאקס, כבחור צעיר ושאפתן, הגיע לארה"ב לאחר לימודים בקיימברידג' בכדי לעשות סיור בין רבנים ואנשי התורה. מטרתו הייתה לשמוע מה יש לאותם אישים לומר על השאלות הבוערות.

הוא נכנס לרבי מליובוויטש, עם תורתו בידו. הוא הכין מערכת שאלות לשאול את הרב: למה כך ומדוע כך, שאלות אודות האימפריה של חב"ד ועוד. הוא נכנס, התיישב לפני הרבי, והרבי שאל אותו: 'תגיד לי, איפה אתה לומד?'. והרב סאקס ענה: 'באוניברסיטת קיימברידג'''. 'ומה אתה עושה למען היהדות בקיימברידג?'. הרב סאקס קצת נבהל, וחצי בגמגום אמר: 'נו, במציאות שבתוכה אני חי שקיימרידג'...". הרבי קטע אותו: 'אתה לא מוצא את עצמך במצב, אתה בוחר את המצב!'. אולם, תחושתו של האדם - וודאי זו של האדם מודרני, היא "על כרחך אתה חי". זאת, למרות ניידות כה רבה בהשוואה לדורות קודמים, זו התחושה בשורה התחתונה. "על כרחך אתה חי" – בעידן מסוים. עדיין חלק גדול של האנושות נולד, חי ונקבר באותו מקום.

אבל, אנו אנשי תורה ואנשי אמונה, ואנשים הדבקים בבחירה חופשית כנקודת יסוד במציאות האנושית, רוצים לחשוב ושואפים לחשוב שבמידה מסוימת הרבי צודק, ובמידה אחרת איננו צודק. אנו וודאי רוצים לחשוב שהשקפת עולמנו היא של בחירה, ובחירה משמעותית.

יש דורות ויש סיטואציות שבהם נדמה למי שחי בהם שאחוזי הבחירה מצומצמים ביותר. כמה אדם כבר יכול לבחור בצרפת של המאה ה- 17? כך, במשך תקופה ארוכה אפפה ואפיינה התחושה הזו את חיי הפרט – בין בתרבויות מפותחת יותר ובין בתרבויות מפותחות פחות.

ואעפ"כ, ישנם עידנים ותקופות שבהם נדמה שבאמת יש איזו מהפכה. יש מי שרואה את הבסטיליה בוערת, ולא הרגיש ולא הבין ולא השכיל להבין ולתאר את מה שהוא רואה במו עיניו. אך רבים כן מבינים, וגם אלו שלא הבינו – כשראו את הבסטיליה הבוערת בארבעה עשר ביולי – הבינו מאוחר יותר, בארבעה עשר בינואר.

הדברים חשובים עבורנו – בשביל ההשכלה. כיצד אדם רואה את ההיסטוריה, כיצד מעריך הוא תהפוכות ומהלכים. בנוסף, הדבר יכול להיות משמעותי עבור ניסוח, בניין ופיתוח אישיות כאדם מאמין. מאמין בין היתר באדם – אך מאמין ברמה המרכזית והעיקרית כמובן, בקב"ה.

לא פעם, אדם ותקופה, עושים מאמץ מכוון ומודע לקבוע מפלס גבוה ומפלס נמוך לגבי היחס שבין התגובה לבין ההכרח. לא כל אחד מעוניין שהמפלס יהיה גבוה או נמוך: יש מי שיכול לבכות דווקא מחוסר יציבות, ואחר, אשר יכול לבכות על שממון ושעבוד יתר.

שאלה זו היא בחלקה תיאורטית, ובמידה רבה עובדתית. אנו, כבני בניו של משה רבנו, מתמודדים עם שאלה זו באופן וודאי, ברמה זו או אחרת. שואלים אנו את עצמנו: כמה אפשרי לנו? וכמה חובה עלינו? איזו רמה של קביעה, של בחירה, של יכולת מתבקשת מאתנו? באיזה מידה מותר לנו להרים ידיים, לבכות – כבדורו של ר' עקיבא?

אך לפני כמה דורות הרגיש היהודי כפי שמרגיש במידה רבה האדם המערבי: ממדי הבחירה די מצומצמים ומוגבלים. רבים וודאי לא ציפו ולא צפו את מעגל השינויים שאנשים בגילי או בגיל הורי ז"ל, חוו מקרוב. כעדי ראיה, כעדי ידיעה שאינם תמיד שותפים למשחק עצמו. שינויים, אשר יוצרים תודעה של מציאות שמשתנה, ושיכולה להשתנות.

מורי ורבי הרב הוטנר ז"ל היה אומר: "נו, רובא דרובא, הקב"ה מנהל את העולם". ממילא, אין סיבה לחלום, לעשות כך או כך. על אדם לעשות עד מקום שידו מגעת, אך היא לא מגעת הרבה. למרות העובדה שהוא היה מתלמידי הסבא מסלבודקה, אדם שהאדיר במידה רבה את רמת האדם, יכולתו ומדרגתו, בסופו של דבר – זו התחושה שהוא קיבל.

מי שדווקא ראה את כוחו של האדם הייתה במידה רבה הציונות. כך הם טרפו את הקלפים. חס לנו ואל לנו לזלזל במלכות שמים! ואעפ"כ, במישור הרעיוני, המחשבתי והתיאולוגי, הציונות שינתה לא רק את המציאות החברתית וההיסטורית בארץ, ובמידה רבה אף בעולם – אלא יצרה גם שינוי בתודעה.

הרצל לא היה היחיד שאמר ש"אם רק תרצו אין זו אגדה". רבים באירופה המערבית, החל מתחילת המאה ה-17 ואילך יכלו לומר זאת. אינני בטוח שסר פרנסיס בייקון היה מנסח זאת בדיוק כך, אך זו הייתה אמונתו. ואעפ"כ יש נקודה אחת שבה אנו מרגישים את "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". ישנה תחושה שמשהו חריג ביותר מתחולל כיום בדור הזה, במאה הזאת. תהליכים בממדים שמשמעותיים אפילו באותה תרבות, באותה אומה של כנסת ישראל וייחודה. שינוי ברף של בחירתה, אשר אנו חשים, מרגישים ומאמינים אשר נמצא מעבר לזה של הסינים וההודיים.

אחד הדברים שבה הציונות מתחברת למציאות היהודית בחיבור דו-סטרי נוגע בדיוק בשאלה הזאת. תמצית הציונות, במידה רבה, היא אמירתו המפורסמת של הרצל. אכן, יש בזה אמירה שלא כולנו אוהבים אותה ולא כולנו מקבלים אותה, אך היא לב ליבה של האמונה הציונית ביחס לארץ ישראל. "אם תרצו אין זו אגדה".

בשאלת מידת הבחירה שיש בהיסטוריה יש קורסים שונים באוניברסיטאות למיניהן. בנושא קיימים ספרים משמעותיים ושמנים, הנכתבים חדשים לבקרים, בשאלה מה המציאות קוראת לנו. בפועל – בעוגה הזאת של ההיסטוריה ומה שמתרחש בתוכה, ישאיר יהודי מאמין נתח נכבד לקב"ה. כאן יש מקום לשאלה בגדרו של אותו נתח: כמה גדול הנתח? מה גודלו מבחינה איכותית מה גודלו מבחינה כמותית?

הציונות בכלל, והציונות הדתית בפרט, בנויות על אמונה מעמיקה ומקיפה שהנתח הוא משמעותי. העברת הכדור שהקב"ה העביר לרצונו של הפרט, האומה – היא נקודה קריטית, אך לא פחות קריטית היא שאלת המענה מבחינת המציאות. לא כולנו אוהבים מה שהרצל עשה, מה שחולל. לא כולם אהבו את חלומותיו, יש אומרים הזיותיו – כבר במאה ה-19.

אולם, מי שחי בעולם ההלכה, חי בתודעה שרצונו של האדם הפרטי והכללי, משפיע על המציאות. היו תקופות בהם האמונה הזו עצמה הייתה הזיה. כך צפון אפריקה של המאה ה-12, וכך באירופה של המאה ה-19. רק אופטימיסט מטורף יכול היה לחשוב כך. אבל, לפעמים יש שחשבו אחרת מן המציאות היום. אנו למדים היום אותה תורה שלמדו בוולוז'ין ובסלבודקה. בנקודה זו אנו שותפים לאותה השקפת עולם, לאותה מערכת ציווים, לאותה תפיסה היסטורית-הלכתית. אבל בנקודה זו יש פער משמעותי: אם תרצו, הפער בין מורי ורבי שדיבר על רובא דרובא שנמצא אצל הקב"ה, לבין הציונות הדתית.

לעיתים הפער הזה מוביל למסקנות שונות, לניסוחים שונים של  שאלת חובת האדם בעולמו. אותה נקודה שלמענה הרמח"ל, פרי התרבות האירופאית, ניסח במסילת ישרים. תודעה של כוח ושל רצון, יכולת של רצון – וממילא חובה של רצון – בנקודה זו, הפער בין עולמות של תושבי בית המדרש, היה לא פעם משמעותי ביותר.

אנחנו יושבים בבית מדרש שנמצא במקום שאך זה לפני מאה שנה, ואף לפני חמישים שנה, כל מי שהיה אומר "אם תרצו, פה יהיו ישיבות ויישובים, פה ישבו יהודים, פה תהיה ישיבה וילמדו רמב"ם ור' עקיבא איגר" – היינו מתייחסים אליו במבט סלחני. אילו הזיות וחלומות!

הציונות הדתית, ובמידה מסוימת הציונות כולה, אך הדתית במיוחד – בנויה על אמונה – בבוראו של עולם, ואמונה גם כן במנדט, על הפוטנציאל והחובה שבו, שהטיל עלינו.

לא כל אחד מסתכל על המתנה הזאת באותה העין. יש שהיו שמחים שהאחריות תהיה פחותה. העול כל-כך כבד, התביעה כה תובענית. מלכו של עולם נותן לנו יותר מידי לעבודת היום.

האתוס שמפעילה הציונות הדתית וודאי מנוסח באופן שונה מעט: "אם תרצו?!". האם יש לנו ברירה לרצות? פסיכולוגים וסוציולוגים יכולים לומר שיש ברירה, אך האם יש תושב בין מדרש ציוני החושב שיש לו ברירה לרצות או לא?! להגשים את החלום, יש ברירה או לא. הדבר כפוף לתנאים, יכולות ונסיבות היסטורית – אך לרצות?! יכול אדם להתפלל שמונה עשרה, ולהתפלל 'ותחזינה עיננו' – מבלי לרצות?!

אכן, יש דורות שהרצון לחוד, והמציאות לחוד. אדם יכול לחלום בליל 'ותחזינה עיננו', אך הוא קם בבוקר, ושואל – מה אני הקטן יכול לעשות? מה הקהילה הקטנה יכולה לעשות? אם תרצו? אנו רוצים! אך בכל זאת, זו בקושי אגדה.

בפן הזה, הציונות הדתית במיוחד – תובענית. תובענות שלפעמים גובלת באכזריות. דורשת, תובעת, מטילה על כתפי האדם היחיד והמאוגד, מסע כל כך כבד. אבל יש לעיתים כאלו שאצלם זו באמת הזיה.

תושבי בית המדרש, עלינו לפעול להחדיר עול מלכות שמים, לבנות עולם בהתאם לרצונו של מלכו של עולם, עד כמה שידנו מגעת. אך צריך לרצות! אם להגשים או לא – לא תמיד זה תלוי בידנו – לא של אדם, לא של מפלגה ולא של מדינה. לרצות! לחלום! לחזות! איך יתכן יהודי שתורה מקננת בתוך תודעתו, ממלאת רמ"ח ושס"ה שבו – איך יתכן שלא יחלום?! עצם קיומה של כנסת ישראל תלוי בחלומות! חלום אברהם, יצחק ויעקב – עם חולם והולך!

וכעת אנו נזרוק את החלום לפח האשפה? יהודי אמור להיות חולם! הריאליזם המופרך, לא מקובל עבור היהודי, ולא מקובל מבחינה מוסרית. בדבר תוכנו של החלום – פה יש לדמיון, למציאות, מה להגיד.

הרגע בו אנו נמצאים מהווה מעבר חד במידה מסוימת של יום הזכרון ממנו אנו יוצאים, אל יום העצמאות לתוכו אנו נכנסים. ליום זה, יש נימה מסוימת, נימה של חגיגה. חוגגים את יום העצמאות! זאת כמובן למי שחוגג כך, למי שנוהג ככה. מי שהחגיגה שלו היא השלילה – שלא מוציא דגל, זו החוויה שלו. אך מי שחי כשרואה מסביבו את מה שחוללה ההיסטוריה במשך המאה האחרונה, ואם יש לו רגישות תורנית, יהודית ואמונית, לא יתחיל לתרגם את כל מה שהומצא בהיסטוריה העכשווית והעתיקה, למונחים מסוימים, כפי שיש שרוצים לעשות. להרגיש שאדם חי בתקופה תוססת, מהפכנית במובן המעמיק – איך אפשר שלא להרגיש את זה?! ומי שלא מרגיש, משהו – או בראיית המציאות שלו או בעומק האמונה שלו במלכות שמים – חסר. משהו לקוי.

איך להתייחס למציאות ההיסטורית שהתגוללה לא תמיד לנגד עיננו במאה האחרונה? וודאי שיש לכך הרבה דרכים. אך לא להבין שמבחינה יהודית אנו חיים בעידן שיש הרבה לעכל, הרבה להבין והרבה להעריך – איך אפשר? אדישות כזו איננה בעיה רק אמונית. היא בעיה מבחינת השכלה, רגישות, חוויה, והתייחסות לעומק. בעיה בעיניים ובלב של אדם מאמין במלכות שמים, אשר לא רואה את המאורעות המתרחשים לנגד עיניו.

ראשונים בעולמנו ובעולם הכללי תהו בהגדרת האמונה כמצווה או לא, ניתן או לא ניתן, ויש ספרות שלמה העוסקת בנושא. אבל אנחנו, שחיים היום בארץ ישראל, לנו אמורה להיות תחושה, תושבי בית המדרש כאן – כל בוקר לקום ולהרגיש שזה נס! כל בוקר לשלב שתי תחושות שאנו אומרים במעריב – "יראו עיננו וישמח ליבנו". זה שחרית, זו מנחה, זה מעריב. זה אמור להופיע בתת מודע ובמודע של אדם מישראל שחווה את מה שהוא חווה.

באחד המחזות של שייקספיר, אחת הדמויות המרכזיות מקוננת: אוי לעיני שראו מה שראו, וכעת רואות מה שהן רואות. יהודי שראה, ממרחק כזה או אחר, את שהיה באירופה בשנים שלפני קום המדינה יכול לחוש את אותם הדברים של שייקספיר מן הצד ההפוך, ולומר: "אשרינו מה שראו עיניי, ומה שהן רואות כעת".

גם בעיצומו של ניתוח תוספות או ר' עקיבא איגר, אמור הלימוד להיות מושתת על תודעה עמוקה ומקיפה שאנו נמצאים כאן ואשרינו שאנו נמצאים כאן. במודעות – עד כמה הדבר משמעותי, עד כמה הוא מהפכני ועד כמה הסבא והסבתא שלכם ושלי לא חלמו ולא חשבו, ואף לא רצו! בקושי חלום, בקושי הזיה. זו התשתית. זה מה שהקירות אומרים לנו בבית המדרש. מי ששומע את הקולות המהדהדים מכותלי בית המדרש, יכול להבין יותר טוב מה המסר שיש בבית המדרש עצמו.

אשרינו, זכינו! אשרי מי שכמו הרב עמיטל בשעתו קירבו את המהלך הזה, כשראו מהלכים רבים שונים לחלוטין. שנבין גם כן את האחריות שמלווה אותנו כפי שהיא לוותה את הרב עמיטל ז"ל. תחושה השליחות ההיסטורית, אמונה שאם נרצה – ויש עוד קורטוב או יותר מקורטוב של חלום. חובתנו היא שאם יש קורטוב, להוריד זאת לחצי קורטוב ולרבע קורטוב.

נחייה מתוך אמונה עמוקה – בחלק מפני שאמונה זו נחוצה כשלעצמה כחלק מעבודת ה' שלנו, באמונה וביטחון, והיא גם כלי הנדרש והנצרך כדי שהחלומות שיש לנו בס"ד יוכלו להפוך למציאות חייה ותוססת.

"אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו".