מצוות ואהבת לרעך כמוך

בין אדם לחברו (חלק ב') - מצוַת "ואהבת לרעך כמוך"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

התורה מצווה עלינו לאהוב את הרֵע. ציווי זה מעלה את השאלה מהי ההגדרה של רֵע, האם הכוונה היא לכל אדם מישראל, או שהציווי על הרֵע בא לצמצם את הציווי כלפי אנשים מסוימים? בשאר תחומי ההלכה לא מצינו שיש חיוב מיוחד רק כלפי הרֵע, ולכן לא ניתן להסיק משאר התחומים לתחום שלנו.

הרמב"ם בהלכות דעות בפרק ו' בהלכה ג' כותב:

"מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך."

בדברים אלו אין כל סייג וצמצום לאנשים מסוימים, אלא נראה שהכוונה היא לכל אחד ואחד מעם ישראל. יתרה מכך, יש גמרא מפורשת במסכת סנהדרין בדף פ"ה המדברת על אדם שנידון למיתה, ויש חיוב לברור לו מיתה יפה מהדין של "ואהבת לרעך כמוך". מגמרא זו עולה כמעט באופן ברור שהחיוב של מצוַת האהבה הוא כלפי כל אחד מישראל, ואפילו על אדם עבריין שנידון למיתת בית דין.

לעומת זאת, מהגמרא בפסחים בדף קי"ג ע"ב עולה נימה אחרת:

"שלושה הקב"ה שונאן - המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחבירו ואינו מעיד לו, והרואה ערוה בחבירו ומעיד בו יחידי."

הגמרא בהמשך דנה מה הדין של אותו אחד שרק עד אחד ראה בו דבר ערווה:

"אמר רבי שמואל בר רב יצחק אמר רב, מותר לשנאתו שנאמר "כי תראה חמור שֹנאך רובץ תחת משאו", מאי שונא? ... אלא פשיטא שונא ישראל. ומי שריא למסניה, והכתיב לא תשנא את אחיך בלבבך? אלא דאיכא סהדי דעביד איסורא, כולי עלמא נמי מיסני סני ליה, מאי שנא האי? אלא לאו כי האי גוונא דחזיא ביה איהו דבר ערווה."

מגמרא זו משמע שיש מצבים בהם מותר ואולי אף מצווה לשנוא אדם מישראל, ואם כן, לכאורה, זה סותר את הציווי לאהוב את כל האדם מישראל.

שאלה זו עולה גם ברמב"ם. ראינו את דברי הרמב"ם לעיל בהלכות דעות, אך מצד שני, הרמב"ם בהלכות רוצח ושמירת הנפש בפרק י"ג בהלכה י"ד פוסק:

"השונא שנאמר בתורה - לא מאומות העולם הוא, אלא מישראל. והיאך יהיה לישראל שונא מישראל, והכתוב אומר לא תשנא את אחיך בלבבך? אמרו חכמים, כגון שראהו לבדו שעבר עבירה והתרה בו ולא חזר - הרי זה מצוה לשונאו עד שיעשה תשובה וישוב מרשעו."

אם כן, כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין מצוַת האהבה החלה על כולם, לבין איסור השנאה שאיננו חל במקרים מסוימים בהם מצווה לשנוא?

ניתן לומר שישנן אמות מידה שונות בין מצוַת האהבה לאיסור השנאה. לגבי איסור השנאה, התורה אוסרת לאדם לשנוא את אחיו, לעומת זאת, במצוַת האהבה, התורה מצווה לאהוב את הרֵע. בהחלט ניתן לטעון שיש פער מסוים בין המונחים הללו. פער כזה מצינו במצוות אחרות, לדוגמא: בהשבת אבידה נאמר אחיך, ומתוך כך יש דיון נרחב מה הדין כאשר האבידה שייכת, לדוגמא, למומר. הרמב"ם בהלכות גזילה ואבידה בפרק י"א הלכה ב' פוסק:

"אפילו היה בעל האבידה רשע ואוכל נבילות לתיאבון וכיוצא בו - מצוה להשיב לו אבידתו, אבל אוכל נבילה להכעיס הרי הוא אפיקורוס, והאפיקורסים ועובדי עכו"ם ומחללי שבת בפרהסיא - אסור להחזיר להן אבדה כעכו"ם."

הרמב"ם מחלק בין סוגים שונים של מומרים, כאשר החמורים שבהם - אין חובה להשיב להם אבידה כי התורה צוותה על השבת אבידה לאחיך. נקודה זו באה לידי ביטוי בעוד כמה מקומות כמו ריבית, ייבום ועוד.

ממילא, ניתן לומר שפה יש הבדל בין הלאו לעשה. מבחינת הלאו, הוא מוגבל לאחיך, אבל מצוַת העשה כוללת את כולם. מה תהיה המשמעות המעשית של החילוק הזה? מה הדין עם אותה אוכלוסייה שכלולה בגד של רעך אבל לא כלולה בגדר של אחיך, מצד אחד מצווה לאהוב אותם, ומצד שני מצווה לשונאם, לכאורה זה תרתי דסתרי? ניתן להציע כיוונים שונים לפתור את הבעיה:

א. המצווה היא לשנוא את הרשעות שבאדם, ולא את האדם עצמו. חילוק זה דומה לדרשת הגמרא המחלקת בין חטאים לחוטאים בפסוק "יתמו חטאים מן הארץ".

ב. יש מצבים מסוימים, ועליהם מדובר גם בפסיכולוגיה של ימינו, שהאהבה והשנאה משמשים בערבוביה. אמנם, מצבים אלו מוגבלים, אך הם בכל זאת קיימים.

ג. איסור השנאה מתייחס לאדם ספציפי, אך מצוַת האהבה היא לרעך, כלומר לשאוף לטובתו של האדם. התורה מצווה ואהבת לרעך ולא ואהבת את רעך. על כן, ניתן לשנוא אדם, אך עדיין לרצות בטובתו.

ד. ניתן ללכת בכיוון שלא מסתמך על ההנחות שהנחנו, ולטעון שמצוַת האהבה מצומצמת רק לאחיך כמו איסור השנאה.

שאלה נוספת עולה מהגמרא בפסחים שהבאנו לעיל והיא, שגם אם נאמר שאדם שלא מקיים מצוות לא נקרא אחיך במצוות, האם צריך ליישם את הגדרה הזו גם על אדם שראינו אותו פעם אחת עובר עבירה? האם יעלה על הדעת לומר שאם מישהו רואה אדם אחר נכשל פעם אחת בעבירה, כדברי הגמרא בפסחים, כבר ניתן להגדירו כאחד שלא נחשב אחיך במצוות? שאלה דומה עולה גם מהקשרים אחרים. יש מספר דינים שהגמרא אומרת עליהם שהם נוהגים רק באדם ש"עושה מעשה עמך", כגון "ונשיא בעמך לא תאֹר" ועוד. מי הוא זה המוגדר כלא עושה מעשה עמך? הגמרא במסכת בבא מציעא בדף מ"ח מכנה אדם שחוזר בו מעסקה כלשהי כאדם שלא עושה מעשה עמך, ועל כן מותר לקללו כי הוא לא נכנס תחת הציווי של "ונשיא בעמך לא תאֹר". את התוספות שם בדיבור המתחיל "בעושה מעשה עמך" הדין הזה הטריד, ועל כן הם כותבים:

"לא מקרי האי אינו עושה מעשה עמך לענין שיהיה מותר לקללו בחנם, כי אם לקללו על המקח הזה במי שפרע."

כוונת התוספות בהסבר הגמרא היא שאין הכוונה שמותר לקללו, אלא יש איסור לקללו, אבל בעקבות העובדה שהוא חזר בו מהעסקה - אנשים ידברו עליו ויקללו אותו. כלומר, יש פה תיאור מציאות ולא פסק הלכתי.

מדברים אלו משמע שניתן לחלק בין שני מצבים: מצב אחד הוא הפקעה בגברא של האדם ממעמד של אחיך במצוות או עושה מעשה עמך, ומצב שני הוא שיש התייחסות מסוימת וספציפית הנובעת ישירות מהעבירה אותה עבר האדם, כאשר לא מדובר על התייחסות כללית המפקיעה אותו ממעמד של אחיך במצוות.

אם נבין כך, נוכל להבין טוב יותר את שיטתו של הרמב"ם. ייתכן ולדעתו של הרמב"ם לא קיים דין כללי של היתר לשנוא אדם שפעם אחת עבר עבירה, אלא צריך לשנוא את האדם בנקודה הספיציפית של העבירה שעשה. ניתן לראות את הנקודה הזו גם בהלכה אחרת. הרמב"ם בהלכות אבל בפרק א' בהלכה י' פוסק:

"כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארן, ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות ... כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב"ה. ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא".

פה בהחלט נראה שמדובר על שנאה ספיציפית לאדם ולא לנקודה מסוימת בו, אבל שנאה כזו נאמרה רק לגבי אנשים כאלו שפרקו עול מצוות לגמרי, ולא על אנשים שנראו עוברים עבירה פעם אחת בלבד. אמנם, ניתן לשאול על הסבר זה מדוע הרמב"ם לא כותב חילוק זה במפורש.

שאלה אחרת המתעוררת מדיון זה היא ברובד המעשי. מה הדין בכל מיני מצבים בעייתים עם כל מיני סוגים של אפיקורסים, כאשר זה לא משנה אם מצבו הנוכחי של האדם הוא באשמתו או לא. לדוגמא, צירוף למניין וכדומה. מעבר לכך, יש גם את שאלת ה"תינוק שנשבה" והמושג של אהבת ישראל, מול הצורך לצעוק ולזעוק כנגד כל החטאים הקיימים בעם ישראל.

הגבלה נוספת על מצוַת ואהבת לרעך כמוך היא לא מבחינת היקף המצווה, אלא מבחינת היישום בשטח. על הגמרא שהזכרנו בנוגע לדין של ברור לו מיתה יפה, העירו ראשונים שהדבר נלמד מהמילה 'כמוך', שזה דווקא במצב כזה שהאדם האוהב לא נפגע ממעשהו, שהרי הוא לא נפגע אם אותו אדם ימות במיתה יפה. הערה זו מעלה את השאלה של היקף הדין של חייך קודמים לחיי חברך.

הסוגייה המפורסמת העוסקת בשאלה זו היא מחלוקתם של ר' עקיבא ובן פתורא על אותם שניים המהלכים במדבר ונשאר לאחד מהם כמות מים שאיננה מספיקה לשניהם אלא רק לאחד מהם. בן פתורא פוסק שישתו שניהם וימותו, ואילו ר' עקיבא פוסק ש'חייך קודמים לחיי חברך', ועל כן אותו אדם ישתה את הכל ויינצל. צריך לשים לב לשני דברים. ראשית, כאן מדובר על מקרה קיצוני של חיים ומוות, ושנית, זהו מקרה של הכל או לא כלום, או ששניהם מתים או שרק אחד מהם מת, ואין כאן מקום לפשרות או לדרך אמצע כלשהי. בגמרא לא מבואר מה הדין במקרה פחות קיצוני בו לא מדובר על חיים ומוות, שהרי חייו של האדם איננו ברשותו, אבל אם מדובר על מקרה הקשור לממון, ייתכן לומר שכיוון שהממון כן ברשותו של האדם הדין יהיה שונה.

הגמרא במסכת בבא מציעא בדף ל' ע"א אומרת:

"דתנו רבנן, "והתעלמת" - פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו - לכך נאמר והתעלמת מהם."

המקרה האחרון המוזכר בגמרא הוא מקרה בו עומדים לדיון ההפסד של האדם מול ההפסד של חברו, והגמרא אומרת שאם ההפסד של האדם גדול משל חברו - אין הוא צריך לעסוק באבידה של חברו ומתוך כך להפסיד את מלאכתו.

הגמרא שם בדף ל"ג ע"א מבררת מה המקור לדין המשנה שאבידתו של האדם קודמת לאבידתו של חברו:

"מנא הני מילי? אמר רב יהודה אמר רב, אמר קרא "אפס כי לא יהיה בך אביון" שלך קודם לשל כל אדם."

גמרא זו מעלה את השאלה עד היכן הדברים אמורים. האם ההדרכה הכללית לאנשים היא לדאוג קודם כל לעצמם ורק אחר כך לזולת? בהקשר זה, חשוב לציין את המשך דברי הגמרא:

"ואמר רב יהודה אמר רב, כל המקיים בעצמו כך - סוף בא לידי כך."

דברי הגמרא אינם משתמעים לשני פנים: אדם צריך לדאוג גם לצרכיו של זולתו, ולא רק לצרכיו שלו עצמו.

סוגייה נוספת העוסקת בנושא זה היא הסוגייא בנדרים בדף פ' ע"ב. הגמרא שם דנה בעיר ובה מעיין, והשאלה בה עוסקים היא למי יש זכות קדימה במי המעיין:

"מעיין של בני העיר, חייהן וחיי אחרים - חייהן קודמין לחיי אחרים, בהמתם ובהמת אחרים - בהמתם קודמת לבהמת אחרים. כביסתן וכביסת אחרים - כביסתן קודמת לכביסת אחרים. חיי אחרים וכביסתן - חיי אחרים קודמין לכביסתן."

מגמרא זו משמע שבנוגע לכלל של 'חייך קודמים לחיי חברך' צריך להתחשב בצרכים השונים, ואינו דומה בצורך בכביסתו של האדם לצורכי חייו של האדם כמו שתיית מים וכדומה.

לסיום, נציין שבעל התניא כותב שהכלל של 'חייך קודמים' הוא רק כאשר רמת חייו של האדם היא פחות או יותר כמו רמת החיים של שאר האנשים, אך אין בכלל הזה היתר לאדם לנהוג בעשירות יתרה, כאשר יש בחברה הסובבת אותו אנשים הרעבים ללחם.

---