מחלוקת מרדכי והסנהדרין

על פסוק זה אומרת הגמרא במגילה:

" 'לרוב אחיו' - ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין" (טז:).

בגמרא לא מבואר מדוע פרשו כמה מחכמי הסנהדרין ממרדכי. רש"י על אתר נותן מענה לשאלה זו:

"שפירשו ממנו - לפי שבטל מדברי תורה ונכנס לשררה".

לדברי רש"י חכמי הסנהדרין פרשו ממרדכי, כיוון ששימש כמשנה למלך אחשוורוש, במקום לעסוק בתורה. ייתכן שרש"י שאב את דבריו מהקשר הגמרא שם, המביאה כמה מימרות בעניין מעלת לימוד התורה ביחס לערכים אחרים, כמו בניין בית המקדש או כיבוד אב ואם. עכ"פ רש"י אינו מבאר מה היה בדיוק סלע המחלוקת בין מרדכי לסנהדרין. מסברה ניתן לציין כמה מוקדים אפשריים למחלוקת זו.

בגמרא בקידושין מ: נחלקו תנאים בעניין היחס בין לימוד למעשה:

"וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול! נענה ר"ע ואמר: תלמוד גדול! נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה".

ובכן, ייתכן שגם מרדכי והסנהדרין נחלקו בשאלה דומה: הסנהדרין סברו שמבחינה ערכית עדיף לעסוק בתלמוד מאשר במעשה, ואילו מרדכי סבר שיש להעדיף את המעשה. גם הראשונים, אגב, נחלקו בשאלה זו, כיוון שמסקנת הגמרא אינה ברורה: הגמרא קובעת שתלמוד גדול, אולם רק משום שהוא מביא לידי מעשה.

אמנם, אם נעיין בהמשך הגמרא שם, נוכל לראות, שכאשר מדברת הגמרא על 'מעשה', אין כוונתה לעיסוק בשררה או ביישובו של עולם מחוץ לכותלי בית המדרש, אלא בקיום מצוות מעשיות, כדוגמת חלה ותרומה. אפשר אפוא לומר, שמרדכי והסנהדרין הסכימו ש"מעשה גדול", אלא שנחלקו בשאלה מהו 'מעשה' בהקשר זה. חכמי הסנהדרין סברו, שמונח זה מתייחס לפעולות בעלות משקל הלכתי מוגדר, כמו קיום מצוות מעשיות, ורק להן ישנה עדיפות ביחס ללימוד תורה, ואילו מרדכי פירש את המונח 'מעשה' במובנו הרחב יותר, וסבר שהוא כולל פעולות מעשיות שיש בהן חשיבות מבחינה ערכית, גם אם אין להן משקל ברמה ההלכתית הצרופה.

אגב, בכמה הקשרים מופיע המונח 'רשות' כמשהו המנוגד ל'מצווה'. כך למשל ישנו מושג של "מלחמת רשות" לעומת "מלחמת מצווה", ומהגמרא בב"ק צא: עולה, שלפי הדעה המתירה לאדם לחבול בעצמו, פעולה כזו נחשבת "הרעה דְרְשוּת". האם המונח 'רשות' מציין שמדובר בפעולות סתמיות מבחינה ערכית? ברור שלא! האם למשל ההחלטה מתי לצאת למלחמה כמוה כשאלה האם ללבוש עניבה אדומה או כחולה? אין ספק שמדובר בשאלות בעלות משקל רב מבחינה ערכית, ובכל זאת מכנים אותן 'רשות', כיוון שאין חיוב או איסור הלכתי מובהק לבצען.

מרדכי סבר, א"כ, שהמונח 'מעשה' מתייחס לאו דווקא לפעולות של 'מצווה', אלא גם לפעולות של 'רשות', כדוגמת עיסוק בשררה, בכלכלה, בתיקון החברה וכד'. בפעולות אלו אין אמנם צביון הלכתי מובהק, אולם אין ספק שהן בעלות משמעות רבה, והן יכולות להוביל ל"תיקון עולם במלכות ש-די".

אפשר למשל לראות בהלכות מתנות עניים לרמב"ם (י', ז), שהדרגה הגבוהה ביותר של מצוות הצדקה היא, כאשר האדם מספק לחברו מקום עבודה וכד', כדי שיוכל להתפרנס בעצמו ולא יזדקק לבריות. אדם זה לא הפסיד אגורה שחוקה אחת, ובכל זאת קיים מצוות צדקה ברמה הגבוהה ביותר. על אחת כמה וכמה, שאדם הנוטל על עצמו תפקיד ציבורי, ובמסגרתו מצליח למשל לנהל את כלכלת המדינה בחכמה ובתבונה, כך שאלפי אנשים יוכלו למצוא לעצמם מקור פרנסה, מקיים מצווה גדולה. גם אם בשולחן ערוך לא נמצא סעיף העוסק בעניין כניסה לשררה, ניתן לראות בה הגשמה של יעד חשוב וגדול, ויש מקום בנסיבות מסויימות להעדיף אותה על פני העיסוק בתורה.

ייתכן, אפוא, שמרדכי והסנהדרין לא נחלקו בשאלת היחס בין לימוד רצון ה' (=התורה) לבין הגשמתו, אלא בשאלת היקפו של תחום ה'מעשה', הנוגע להגשמת רצון הבורא.

ניתן להעלות מוקד אפשרי שלישי למחלוקת. גם אם נפרש את המונח 'מעשה' במובן הרחב יותר, עדיין אין זה רצוי שאדם שידיו רב לו בעולם התורה, יעזוב אותו לטובת עולם המעשה. האם טוב היה אילו היה ר' שלמה זלמן ראש ממשלת ישראל, או שר' חיים היה ראש ממשלת פולין? מצב כזה ודאי לא היה טוב לעולם התורה, וספק גדול אם היה טוב לממשל. יש לשמור על ההפרדה בין עולם התורה לעולם המעשה, ולא לערבב ביניהם.

חכמי הסנהדרין סברו, א"כ, שחרף חשיבותו של העיסוק בשררה, עדיף היה לו למרדכי להישאר בעולמו של בית המדרש, ולא לערבב מין בשאינו מינו. ואילו מרדכי גרס, שדווקא השילוב בין התחומים יכול להביא לידי הפריה הדדית ביניהם.

ישנו גם מוקד אפשרי נוסף למחלוקת. בגמרא בברכות נאמר:

"תניא - הלל הזקן אומר: בשעת המכניסין - פזר, בשעת המפזרים - כנס. ואם ראית דור שהתורה חביבה עליו - פזר, שנאמר 'יש מפזר ונוסף עוד'. ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו - כנס, שנאמר 'עת לעשות לה' הפרו תורתך' " (סג.).

ומסביר רש"י:

"בשעת המכניסים - שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים.

פזר - אתה, לשנות לתלמידים.

בשעת המפזרים - שהגדולים שבדור מרביצים תורה.

כנס - אתה, ולא תטול שררה עליהם, דאף זו לכבוד שמים היא לאחוז במדת הענוה, וכתיב 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו כנס - ואל תטיל דברי תורה לבזיון".

מדברי הגמרא עולה, שכאשר אדם נדרש לבחור לעצמו תחום עיסוק, אין די בכך שיפעל בהתאם לסולם הערכים שלו. עליו לבחון גם את הנסיבות החברתיות שבהן הוא נמצא. לפעמים אדם רואה ערך בעיסוק בתחום מסויים, אולם כרגע אין צורך באנשים שיעסקו בתחום זה, כיוון שרבים כבר עוסקים בו, או שאין לו ביקוש.

כל אדם 'נשתל' ע"י הקב"ה בדור מסויים ובסביבה מסויימת, ומי שרוצה לחיות בתבונה, צריך לבחון היטב מה מתבקש ממנו במציאות שבה הוא חי. ישנם אמנם יעדים שמעבר לזמן ולמקום, אולם יש בכל זאת סדרי עדיפויות הנעוצים במציאות מסויימת ונובעים ממנה. ייתכן שלכך רמז הרמח"ל, כאשר פתח את ספרו 'מסילת ישרים' בנושא "חובת האדם בעולמו".

אפשר, א"כ, שהיו למרדכי ולסנהדרין חילוקי דעות בשאלה, מה נדרש כעת לאחר סיומו של סיפור המגילה. תקופה זו התאפיינה מצד אחד בתנופה רוחנית עצומה. עם ישראל, שבתחילת המגילה "נהנה מסעודתו של אותו רשע", מה שמסמל הזדהות עם התרבות הנהנתנית של שושן, הגיע בסיומה של המגילה למצב של "קיימו וקבלו" - מעין קבלת תורה מחודשת ("הדור קבלוה בימי אחשוורוש" - שבת פח.). ייתכן שעם ישראל הגיע לדרגה גבוהה יותר מזו שבה היה קודם ההידרדרות - "מקום שבעלי תשובה עומדין - צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות לד:).

ברם, סכנה רוחנית עדיין ריחפה מעליו של עם ישראל. כל זמן ששהה תחת הרושם העז של ההצלה מגזירת המן, וחש על בשרו את השגחתו של הקב"ה עליו, החשש להידרדרות רוחנית נוספת היה קטן. ברם, עם הזמן זכרון ההצלה יתפוגג, הלהט הרוחני ייעלם, ועם ישראל ישוב וישקע בשגרה אפורה. לכן היה כל כך חשוב לאסתר לדרוש "כתבוני לדורות" (מגילה ז.). אסתר רצתה לשריין מועד בלוח הזמנים של עם ישראל, שיכניס את סיפור ההצלה לתודעה הלאומית של העם, וימנע ממנו להפוך לאירוע בודד ונשכח.

חכמי הסנהדרין טענו, אפוא, שעומדת כעת בפני מנהיגי הדור משימה חשובה מאין כמותה: לדאוג לכך שהחוויה והלהט הרוחני ישתמרו לדורות, ולא יתפוגגו וירדו לטמיון. האם זו היא השעה המתאימה להיכנס לשררה?

מאידך סבר מרדכי, שצורך הדור הוא דווקא 'לרוץ לפוליטיקה'. חז"ל נחלקו האם אחשוורוש היה מלך פיקח או טיפש, אולם מה שברור הוא, שהיה נתון למצבי רוח משתנים: פעם הולך שולל אחר עצת יועצו והורג את המלכה (=ושתי), ופעם הולך אחרי עצת המלכה והורג את היועץ (=המן); בתחילה מביע הסכמה לתוכנית המן להרוג את היהודים, ואחר כך מצווה את המן להרכיב את מרדכי היהודי ברחוב העיר. המצב בו המלך עושה בממלכה ככל העולה על רוחו, לפי מצב רוחו באותו רגע, הוא אחת התופעות הבולטות במגילה.

מי ערב לנו, סבר אפוא מרדכי, שאחשוורוש לא ישנה דעתו פעם נוספת בן לילה, וייגרר אחרי המן חדש להתנכל שוב ליהודים? האם אפשר להתעלם מן המצב הפוליטי השברירי כל כך? האם זהו הזמן המתאים לרוץ לבית המדרש? חרף המשקל העצום שהעניק ללימוד התורה, לא יכל מרדכי להרשות לעצמו לבכר עולם זה על פני עולם השררה, כאשר עם ישראל נתון בסכנה פוטנציאלית כזו, ולכן בחר מרדכי להפוך למשנה למלך אחשוורוש.

הצענו ארבעה מוקדים אפשריים למחלוקת מרדכי והסנהדרין. המכנה המשותף ביניהם הוא העובדה, שמאחורי המחלוקת עומדים שיקולים עקרוניים וערכיים בלבד. יש בכך מוסר השכל חשוב לכל אחד ואחד. אדם העומד בפני הצורך לבחור מקצוע שבו יעסוק, חייב לדאוג לכך, שמה שינחה אותו בבחירתו יהיו שיקולים מהותיים וערכיים. עליו לשאול את עצמו היכן צריכים אותו כעת, ובאיזה תחום הוא יכול לתרום את חלקו ולמלא את צרכי הדור באופן המקסימלי.

בעניין זה יש חשיבות לא רק למבחן התוצאה: האם הוא מאייש מוסד שמיסודו תורם ומשפיע, אלא גם לאופי תהליך הבחירה: אילו שיקולים הנחו אותו? ייתכן מצב ששני אנשים בחרו במקצוע דומה, אולם האחד עשה כן מתוך בחירה תורנית וערכית, ואילו השני הגיע לכך משיקולים אנוכיים בלבד. לכאורה שניהם נותנים מענה לבעיות הדור באותה מידה, אולם ברמה הרוחנית האישית ישנו פער עצום בין מי שמוּנַע מתוך תחושת נתינה, לבין מי שמוּנַע ע"י אמביציה אישית. בעניינים כאלו המוטיבציה היא קריטית, גם אם בשורה התחתונה התוצאה היא זהה! לא הרי חברה הדואגת לקידומה העצמי, כהרי חברה השואלת את עצמה בוקר וערב היכן היא יכולה לתרום.

אחד הדברים שאפיינו את מדינת ישראל בשנותיה הראשונות הוא האידיאליזם, ההתעלות מעל הצרכים האישיים מתוך שאיפה לתרום לחברה. כך היה גם בשנות השישים בארה"ב. הדבר מזכיר את דברי הרמב"ם (כלי המקדש ג', א) בעניין הלוויים, שצריכים להיות פנויים ומוכנים לעבודת המקדש "בין רצו בין שלא רצו". ברם, עשרים שנה אחר כך הכל קרס, ומה שמנחה את האדם הממוצע היא השאלה איזה עיסוק מסקרן אותו או יכניס לו יותר כסף.

כאשר בן תורה עומד בפני הכרעה גורלית כל כך: מה יעשה בוקר בוקר, במשך חמישים שנה ויותר, עליו לשאול את עצמו קודם כל: האם טובת הכלל היא שעומדת לנגד עיניו, או שמא רצונו וטובתו האישית? האם "צרכי עמך מרובים", או שמא "מרובים רצונותי"?

מובן שהמצב האידיאלי הוא, שאין סתירה בין צרכי הדור לבין העדפתו האישית של האדם. חפיפה כזו אפשרית בשני מצבים. מצב אחד הוא, שהאדם מצליח לבחור תחום כזה, שמצד אחד יש בו היענות לצרכי הדור, ומצד שני הוא מרגיש סיפוק והנאה כאשר הוא עוסק בו, בלי שום קשר לתחושת הנתינה שיש בכך. כך, למשל, ישנם אנשים שנמשכים ללימוד תורה בכל נימי נפשם, ומוצאים בו עניין ושעשוע, בלי קשר לחשיבות הערכית שיש בו. אדם שיש בו אהבת תורה ברמה כזו אשריו וטוב לו, והוא ניצל בקלות מפני קרע בין רצונותיו האישיים לצרכי הדור.

ברם, ישנו גם מצב שני, שבו האדם לא נמשך מטבעו לתחום שבו הוא בחר מחמת צרכי החברה, ובכל זאת בסופו של דבר ישנה חפיפה בין רצונו לבין טובת הכלל. המשנה באבות (פ"ב מ"ד) אומרת: "בטל רצונך מפני רצונו". אפשר להבין שכוונת המשנה לכך, שבמישור המעשי, בסופו של דבר, האדם לא יבצע את מה שהוא רוצה, אלא את מה שהקב"ה רוצה. ברם, ניתן להבין את דברי המשנה גם באופן אחר: כאשר האדם מפנים את העובדה שזהו רצון ה', הדבר הופך להיות גם רצונו. אין לאדם יצר לעבור על רצון ה', וגם אם יש לו כזה יצר, הוא מפנה אותו לאפיקים חיוביים בעבודת ה' ("בכל לבבך" - "בשני יצריך"). האדם רוצה בכל מאודו לקדם את תוכניותיו של ה' בעולם, וגם אם נדמה לו שרצונו האישי הוא אחר, הוא מפנים את העובדה שהגשמת רצון ה' חשובה יותר מהגשמת רצונו האישי.

ובכן, ההתלבטות בעניין בחירת מקצוע לא היתה נחלתם של מרדכי והסנהדרין בלבד, אלא העסיקה ותעסיק רבים מאיתנו. בעניין זה אין תשובה אחידה, ולא כל אחד מתאים בהכרח לעולם התורה. לכל אחד כישורים משלו, שבהם הוא יכול להעשיר את העולם. ברם, תחושת שליחות, ורצון לתרום לחברה, יכולים וצריכים להיות נחלתם של כל אחד ואחד. אדם צריך לעשות חשבון נפש, לבחון היטב מהם השיקולים המניעים אותו בבחירת מקצוע, ולהגיע בעזרת ה' למסקנה הנכונה.

יהי רצון שנדע לקבוע סדרי עדיפויות נכונים, ונזכה לסייעתא דשמיא בבחירת תחום העיסוק הראוי!

השיחה הועברה בתענית אסתר תשס"ג, וסוכמה ע"י זאב פרימר.