דילוג לתוכן העיקרי

תהילים | מזמור ל' | ארוממך ה' כי דליתני | 1

הרב אלחנן סמט
30.12.2015
קובץ טקסט

א. ספר תהילים ומזמור ל' בפרשת מאסרו של נתן שרנסקי

בספרו הבלתי נשכח של נתן שרנסקי "לא אירא רע"[1] תופס ספר תהילים מקום מרכזי בתיאור שנות מאסרו הקשות עד שחרורו. דבר זה ניכר כבר בשמו של הספר ובמוטו המופיע לפני תחילת הספר מתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע, כי אתה עמדי".

באומרנו 'ספר תהילים' כוונתנו אינה רק למזמוריו ולתכניו של הספר, אלא לספר תהילים ממשי קטן-מידות שליווה את שרנסקי בכל אותן תשע שנים קשות.

וזה דבר הספר: נתן שרנסקי הגיש בקשה להיתר יציאה מברית המועצות לישראל בשנת 1973. כשנה לאחר מכן נשא לאישה את אביטל, שהיה בידה היתר יציאה בעל תוקף ליום שלמחרת נישואיהם. אביטל יצאה לישראל, ובני הזוג הטרי קיוו שגם נתן יקבל היתר במהרה, והם יתאחדו בארץ. כשלוש שנים נאבק נתן על זכותו לצאת את ברית המועצות, ובשנים אלו הפך לפעיל מרכזי של תנועת מסורבי העלייה ושל תנועת הנאבקים למען זכויות האדם בברית המועצות.

לאחר שלוש שנים של מאבק ציבורי וגלוי נכלא שרנסקי על ידי הק.ג.ב. ונשפט באשמת ריגול ובגידה ל- 13 שנות מאסר. ימים ספורים לפני שנאסר קיבל נתן מכתב מאביטל (המכתב הועבר בידי תייר), ובו ספר תהילים קטן. "הספר הקטן היה ברשותי זמן רב" כתבה לו אביטל, "אני מרגישה שהגיע הזמן לשולחו אליך".[2]

ספר תהילים זה הוחרם על ידי הק.ג.ב. בעת חקירתו ואחר כך נשמר במחסן כלאו של שרנסקי. והנה, כשלוש שנים לאחר מאסרו, ולאחר בקשות חוזרות ונשנות לקבל את "אוסף שירי העם היהודים" שלו,[3] זכה שרנסקי לקבלו. למחרת קבלתו נתבשר שרנסקי לפתע במברק לכלאו כי אביו נפטר, והוא הוכה בהלם ובצער עמוק:

ביום שבו הגיע המברק, ואף ביום המחרת, לא רציתי לעשות דבר, אך נזכרתי בספר התהילים. פתחתיו ומיד החלטתי שאקרא את כל ק"ן פרקיו, לא אי פעם בעתיד, כי אם אתחיל מיד.

האותיות היו זעירות ביותר, ועיני החלו לכאוב[4]... התחלתי להעתיק את המזמורים באותיות גדולות אל דף נייר. נזקקתי לכחצי שעה כדי להעתיק כל אחד. לאחר שנתתי לעיני מנוחה ממושכת, התחלתי בתרגום.

ללא ידיעה מסודרת של השפה העברית[5] הצליח שרנסקי בעמל רב לפענח את מובנם של מזמורי התהילים:

איני יכול לומר שהבנתי את המזמורים הבנה מלאה, אך חשתי את רוחם, והבנתי לשמחותיו לסבלותיו של המלך דוד, מחברם... אהבתי במיוחד את המזמור כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמות, לא אירא רע כי אתה עמדי"... גם במזמור כ"ז מצאתי נחמה: "אל תטשני ואל תעזבני, א-להי ישעי, כי אבי ואמי עזבוני, וה' יאספני...".

במשך 40 יום העתקתי את מזמורי התהילים וקראתים. הייתה זו מלאכה אינטנסיבית, אשר כמעט שלא הותירה לי זמן למחשבות נוגות ולזכרונות מכאיבים. בנוסף, המשימה סייעה לי ללמוד עברית ולמלא את אחד החללים בהשכלתי היהודית. ולבסוף, קריאת המזמורים גרמה לי לחשוב ללא הרף על אבא, אמא ואביטל, על העבר והעתיד ועל גורל משפחתנו... תחושות הכאב והאבדן שחשתי התחלפו בהדרגה בעצב מתוק ומלא תקוות.

כעבור חודשים מספר, כתבה לי אמא ושאלה בעצתי לכתובת שתיחקק על מצבתו של אבא. אין זה פלא שפניתי אל תהילים, ובמיוחד אל מזמור כ"ה, עם התייחסותו הנבואית לישראל, לאבי ואל בנו האסור אך מלא התקווה. הפסוק היה: "נפשו בטוב תלין, וזרעו יירש ארץ".

בהמשכה של אותה שנה הועבר שרנסקי מבית הסוהר אל מחנה עבודה לאסירים, אך עקב אי-נכונותו לשתף פעולה עם הק.ג.ב. הועבר לבית הכלא של המחנה. כשנה לאחר שהוחזר לו ספר תהילים, מתנת אביטל אשתו, שוב נלקח ממנו הספר בהיותו בכלא המחנה.[6]

בתגובה על מחאותי הופיע אצלי נציג התביעה... ואמר: "חובת המדינה לגונן עליך בכלא מהשפעות שליליות, כך שהספרות הדתית שלך הוחרמה בהסכמתנו".

שרנסקי הכריז על שביתה מעבודה עד שיחזירו לו את ספר התהילים. הוא נענש בהכנסה לצינוק בתנאים קשים ביותר למשך 15 יום, ובכל פעם שסירב לשוב לעבודה בטרם יוחזר לו ספר התהילים, הוחזר מיד לצינוק למשך 15 יום נוספים. כך נמשכה ישיבתו בצינוק ברציפות כ- 100 ימים, ובריאותו נדרדרה עד ששלטונות הכלא נאלצו לאשפזו בבית החולים של הכלא. משהוטבה מעט בריאותו, הוחזר לצינוק, ושהה בו עוד 86 יום. אז נשפט על 'פשעיו' במחנה, ונידון לשלוש שנים מאסר בבית הסוהר שממנו הגיע למחנה, ושם הוחזר לו סוף סוף ספר התהילים.[7]

בהיותו בבית הסוהר פתח שרנסקי בשביתת רעב, מפני ששלטונות בית הסוהר סירבו לאפשר לו לשלוח מכתבים לבני משפחתו ולקבלם מהם.[8] לאחר 110 ימי שביתת רעב, שבהם הוזן שרנסקי בכוח בידי שלטונות בית הסוהר, ולאחר שחייו היו בסכנה, נכנעו שלטונות בית הסוהר וחדשו את קשר המכתבים בינו לבין אמו. כשהגיע אליו סוף סוף מכתבה של אמו, קרא בו שרנסקי וידע כי לא ימות:

לאט, החלה ההכרה שאחיה משתלטת עלי, על ראשי, על לבי, על כל גופי, כובד משקלו של המוות הממשמש ובא החל לעזוב אותי.... נטלתי בידי את ספר התהילים שלי, ובמשך ימים וללא הפסק, כשצילומי יקיריי ניצבים לפני, קראתי את כל ק"ן מזמורי התהילים של המלך דוד, פסוק אחר פסוק.

חשיבותו העצומה של ספר תהילים לעמידתו האיתנה של שרנסקי בתנאים הקשים של מאסרו והשפעת ספר תהילים עליו, מתוארות במקומות נוספים בספרו.[9] אנו נעבור עתה לפרק המופלא, שבו מתואר שחרורו המפתיע ממאסר, 9 שנים לאחר שנאסר, וגירושו מברית המועצות.[10]

פעמיים במהלך שחרורו חשש שרנסקי שספר התהילים נלקח ממנו ולא יוחזר לו יותר, ובעקבות כך לא היה מוכן לשתף פעולה עם מלוויו ולהמשיך לקראת החופש בטרם יוחזר לו הספר. וכמובן, הוא "ניצח" גם בפעמים אלו.[11]

בטיסה ממוסקבה שנועדה להביא את שרנסקי לברלין המזרחית, הגיח הממונה על הטיסה מאחורי וילון והכריז בקול חגיגי[12]:

"שרנסקי אנטולי בוריסוביץ', אני מוסמך להצהיר באזניך שבפקודת הסובייט העליון של ברית המועצות, בשל התנהגות שאינה ראויה לאזרח סובייטי, נשללה ממך אזרחותך הסובייטית, וכמרגל אמריקאי אתה מגורש מברית המועצות".

שרנסקי הגיב בהצהרה נגדית, שבה הכחיש כמובן את היותו מרגל אמריקאי, ולאחר מכן:

ישבתי ותרועת חצוצרות באזני. תמיד ידעתי שיום זה חייב להגיע. ועתה נטלתי את ספר התהילים בידי ופניתי אל מזמור ל' שזה מכבר נמניתי וגמרתי שאותו אקרא בשעת שחרורי. "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" - כך החל. ועתה קראתי מזמור זה בדרכי לבית שלי, בירושלים!

וכאן מופיע בספר מזמור ל', כשהוא רשום בשורות קצרות כשיר הודיה - השיר שאותו מצא נתן שרנסקי כמתאים ביותר להיאמר בשעה מרוממת זו.[13]

 

ב. מזמור הודיה

(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

א

(ב) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי
וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי.

ב

(ג) ה' אֱ-לֹהָי,שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ
וַתִּרְפָּאֵנִי.

ג

(ד) ה', הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי
חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר.

ד

(ה) זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו
וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

ה

(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ
חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ,

ו

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי
וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

ז

(ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי
בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם.

ח

(ח) ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז
הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ - הָיִיתִי נִבְהָל.

ט

(ט) אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא
וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן:

י

(י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי
בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת?

יא

הֲיוֹדְךָ עָפָר?
הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?

יב

(יא) שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי
ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי.

יג

(יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי
פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.

יד

(יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם
ה' אֱ-לֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

מדוע מצא שרנסקי מזמור זה מתאים ביותר להביע באמצעותו את רגשותיו בשעה שנתבשר על שחרורו? התשובה ברורה: זהו מזמור הודיה נמרץ, שבו מביע האדם את תודתו לה' על שהצילו מסכנת מוות, ועל כך שההצלה הייתה בבחינת מהפך מהיר וקיצוני: מבירא עמיקתא לאיגרא רמא.

כמובן, אין זה מזמור ההודיה היחיד בספר תהילים: כמוהו מצויים עוד מזמורים אחדים, חלקם מזמורי הודיה לאומיים או ציבוריים,[14] וחלקם, בדומה למזמורנו, הם מזמורי הודיה של הפרט.[15] אף מחוץ לספר תהילים מצויים מזמורי הודיה אחדים.[16]

מה הם הרכיבים המאפיינים מזמור הודיה של הפרט? נראה כי ארבעה הם, וכולם מצויים גם במזמורנו:

א. תיאור הצרה שבה היה נתון האדם, שהביאה אותו עד שערי מוות.

ב. תיאור פנייתו אל ה' שיצילנו.

ג. תיאור היענות ה' - הצלת המתפלל.

ד. הבעת התודה לה' על ששמע את תפילתו והצילו מצרתו.

רכיבים אלו כמובן אינם מופיעים במזמור ההודיה כסדרם הכרונולוגי וההגיוני המובא כאן. הרי נקודת המוצא של מזמור הודיה היא בשלב ההודיה על ההצלה - הרכיב הרביעי שמנינו.[17] אלא שכדי שהבעת התודה של האדם תהיה מנומקת היא חייבת לכלול מִטבע העניין התייחסות לכל שלושת הרכיבים הקודמים.

הבה נדגים זאת בשלושת הבתים הראשונים של מזמורנו: המילים הפותחות את מזמורנו "ארוממך ה'" כבר רומזות כי נושאו הוא הודיה לה' (הפועל 'לרומם' בא בספר תהלים פעמים אחדות בהקבלה ל'להודות' ול'להלל'). בהמשכו של בית א מנומקת הקריאה שבראשו בכך שה' "דלה" את המודה מן המצב הירוד שבו היה נתון, ובכך שמנע מאויביו לשמוח במפלתו.

בבית ב מודה המתפלל על כך שה' שמע את שוועתו וריפא אותו, ובבית ג נאמר כי הסכנה שבה היה נתון, וממנה הצילו ה', היתה סכנת מוות. כלומר יש כאן את כל ארבעת הרכיבים מעורבים זה בזה, אלא שהרכיב הרביעי - רכיב ההודאה הוא שמהווה נקודת מוצא, וממנו נובעת הפרספקטיבה על כל שאר הרכיבים.

הבה ננסה עתה לשחזר את האירועים העומדים ברקע של מזמורנו: מה עבר על המתפלל משעה שנקלע אל הצרה הנוראה ועד לשעה שבה הוא נושא את שיר התודה הכלול במזמורנו. מן הדברים הקודמים שאמרנו, ברור שנצטרך לשחזר זאת על פי המזמור בשלמותו, שבו אין מוקדם ומאוחר. אולם אנו נסדר את המידע שניתן לשאוב מתפילת ההודיה על פי סדרו הכרונולוגי:

א. הצרה תקפה את המתפלל באופן פתאומי, בעת היותו נתון בשלווה, וגרמה לו לבהלה - בתים ז - ח.

ב. הוא היה בסכנת מוות קרובה - בית ג ובתים י - יא.

ג. אויביו ציפו לשמוח במפלתו - בית א.

ד. בעת צרתו התחנן אל ה' שיצילו מצרתו - בית ב ובתים ט - יב.

ה. המתפלל נהג כאבל בזמן צרתו - לבש שק והשמיע הספד - בית יג.

ו. ה' שמע את תפילתו והצילו בזמן קצר, וכך לא ארכה צרתו אלא 'רגע' - לילה שבבוקר שאחריו נושע - בתים ה - ו.

ז. הצלתו הפכה את מצבו מקצה לקצה והביאה אותו לידי שמחה ומחול - בית יג.

ח. לאחר הינצלו הוא נשא תפילת הודיה נרגשת לה' שהצילו - בתים א - ג.

ט. כהמשך להודאתו לה' הוא פונה אל חסידיו של ה' ומזמין אף אותם להודות ולזמר לה' על החסד הא-לוהי שנתגלה בישועתו - בתים ד - ו.

י. זמרתו והודאתו לה' לא ייפסקו, אלא יימשכו לעולם - בית יד.

ובכן, מתגלה לפנינו סיפור עשיר ומפורט המתאר את האירועים העומדים ברקע של מזמורנו. מה חסר בסיפור זה? רק דבר אחד: מה הייתה אותה צרה פתאומית ונוראה שהביאה את המתפלל עד שערי מוות? ממילא אף אופיה של הצלתו מאותה סכנה אינו ברור, שהרי הא בהא תליא.

לכאורה, טענה זו אינה צודקת: הרי נאמר בבית ב "שועתי אליך ותרפאני", ואם כן מפורש הדבר שהצרה שמדובר בה במזמורנו הייתה מחלה קשה ומסוכנת שממנה רפאו ה'. ואכן, שניים ממפרשינו פירשו בדרך זו את מזמורנו. הראשון שבהם הוא ראב"ע האומר: "אותו הזמן (- שבו חנך דוד את בית הארזים שלו) חלה דוד, ויחי מחליו". ובפירושו לפס' ג הוא כותב: "שועתי אליך - לבדך, ולא לרופא, ותרפאני". אף המלבי"ם פירש בדרך דומה: "המזמור כולו יוסד לתת הודאה בחלותו ויחי מחליו".[18]

אלא שפירוש זה רחוק מלהיות וודאי: מילים מן השורש רפ"א מופיעות במקרא לא אחת במשמעות מטפורית של תיקון, שיפור, או הצלה הן במשמעות הריאלית והן במשמעות הרוחנית.

בכמה מקומות רווח הדימוי של מצב החוטא לחולה, ואילו קבלת תשובתו - לרפואתו.[19] בהתאמה לכך פירשו רש"י, רד"ק ומפרשים נוספים כי "ותרפאני" במזמורנו "היא סליחת עוון" (לשון רש"י).

אולם, כאמור, השורש רפ"א משמש גם במצבי תיקון ושיקום בתחומים אחרים.[20] בהתאמה לכך ניתן לפרש כי "ותרפאני" במזמורנו היא מטפורה להצלתו של המתפלל משברו, מצרתו הנידונה במזמור בהרחבה, אך בלא שהוגדרה צרה זו.[21]

נמצא כי אין די במילה "ותרפאני" כדי לקבוע שצרתו של המתפלל במזמורנו הייתה מחלה. קביעה כזאת היתה מוצדקת לו היה תיאור הצרה גם במקומות אחרים במזמור אופייני למחלה.[22] אולם באמת אין הדבר כן: סכנת מוות הנמשכת זמן קצר, תקוות האויבים לשמוח, כל אלו יכולים לאפיין צרות מסוגים שונים.

תופעה זו שנוכחנו בה עתה, אופיינת מאד לספר תהילים: מזמורי התחינה וההודיה מציינים אמנם רקע עשיר ומפורט לצרה המתוארת בהם ולישועה ממנה, אך אינם מציינים מהי אותה צרה ומהי הישועה. הם משאירים את הגדרתם של אלו פתוחה, כדי שכל קורא בכל מצב יוכל לאמץ את המזמור כביטוי לצרתו שלו ולישועתו שלו. וכך נוצר הפער בין הפירוט הנפשי במזמורי תהילים אלו, שאותו יכול לאמץ כל אדם במצב נפשי דומה, לבין הערפול הריאלי של המצבים המתוארים במזמור, ערפול המאפשר לכל אדם למצוא במזמור ביטוי לרחשי לבו.

ג. מבנהו הייחודי של מזמורנו

מהו ייחודו של מזמורנו ביחס למזמורי הודיה אחרים בספר תהילים ומחוצה לו? כדי לענות על שאלה זו, עלינו לעמוד על מבנה מזמורנו.

שלושת הבתים הראשונים של המזמור הם תפילת הודיה על ההצלה שהציל ה' את המתפלל: בשלושתם הוא פונה אל ה' כנוכח, ובשלושתם הוא פונה אליו בהזכרת שמו: "ארוממך ה'"; "ה' א-להי!"; "ה'!". בשלושת הבתים הללו גם מתואר טיב ההצלה, וממילא נרמז או פורש גם טיבה של הצרה:

 

ההצלה

הצרה

בית א

"דִלִּיתָנִי"

היה במעמקים

 

"וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי"

האויבים ציפו לנפילתו

בית ב

"וַתִּרְפָּאֵנִי"

היה חולה / היה במשבר

בית ג

"ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי

 
 

חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר"

היה בסכנת מוות

בבית ד ניכר שינוי באופי ההודאה: פניית המתפלל עתה היא אל חסידיו של ה': הם הנוכחים עתה, ואילו ה' הופך להיות זה שמדובר עליו בגוף שלישי.

אין כאן ירידה ברמת ההודאה, אלא אדרבה, זוהי התרחבות ההודאה מן הפרט המתפלל אל ציבור רחב יותר - חסידיו של ה' - וציבור זה נקרא לזמר ולהודות לה' על הצלת המתפלל.

בתים ה - ו אינם אלא הנמקה לאותה פנייה לחסידים שבית ד, ועל כן פותח בית ה בתיבה "כי". כיוון שבתים ה - ו הם המשך הדיבור אל החסידים, ממשיך הדיבור על ה' להיות להיות בגוף שלישי - נסתר "באפו... ברצונו".

מסתבר שאף בבתים ה - ו מתוארת ההצלה של המתפלל, ונוסף כאן המידע שהסכנה החמורה שבה היה נתון הייתה קצרה מאד ("רגע", לילה אחד), וה' ברצונו הושיעו כבר "לבוקר",[23] וישועה זו - "חיים" היא, כלומר יש בה גם יציאה מסכנת מוות לחיים (כבבית ג) אך היא גם ישועה לכל החיים (בניגוד ל'רגע').

אף שבתים ה - ו עוסקים בהצלתו של המתפלל, אין הוא מנסח דבריו בגוף ראשון: אין הוא אומר 'רגע נהג עמי באפו, וחיים נתן לי ברצונו, בערב לנתי בבכי, ולבוקר קמתי ברינה' או בדומה לכך. סיבת הדבר היא שדברים אלו נאמרים לחסידיו של ה', ועל כן מנסח המתפלל את תיאור הצלתו האישית בדרך שיש בה מסקנה כללית ביחס למדתו של ה' - שהוא רב חסד וממהר להתרצות לאדם. בדרך זו הופכת הודאתו האישית של המתפלל להיות תשתית ללקח דתי כללי. זמרתם והודאתם של החסידים אינה רק על טובתו האישית של חברם, אלא על טוב ה' הכללי שנתגלה להם באמצעותו.

הצד השווה בבתים א - ו הוא אפוא שכולם מבטאים את תודתו של המתפלל לה' על שהצילו מצרתו, אלא שתודה זו הולכת ומתרחבת מחטיבת הבתים הראשונה (א - ג) לחטיבה השנייה (בתים ד - ו), הן מבחינת היקף האישים המודים (מן היחיד אל הרבים) והן מבחינת רוחב ההודאה (מן הפרטי אל הכללי).

בהגיענו לבית ז אנו חשים בשינוי ניכר:

וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם.

מתי היה המתפלל בשלווה, מתי אמר לעצמו "בל אמוט לעולם"?

התשובה ברורה: דבר זה היה בעבר הרחוק, עוד לפני בוא הצרה עליו. במשפט זה נשמע מעין וידוי: בטרם בוא הצרה, כשהייתי נתון בשלווה, לא תליתי את שלוותי בחסד ה' עמי, אלא חשבתי שכך טבעו של עולם, ושעל שלוותי חל חוק ההתמדה, וממילא "בל אמוט לעולם".[24]

נמצא שבבית ז הזמן משתנה, ואנו עוברים מן הזמן שלאחר ההצלה - זמן אמירת ההודיה - לזמן עבר, ואפילו עבר רחוק, כזה שקדם לצרה. כלומר בבית ז מתחיל שחזור של אירועים מן העבר. האם דבר זה נמשך גם בבתים הבאים?

התשובה על כך חיובית: גם בית ח ממשיך בשחזור העבר, אלא שעבר זה כבר קרוב יותר. זהו העבר שבו נפסקה שלוותו של המתפלל, והוא למד בדרך הקשה כי רק רצון ה' הוא שהעניק לו שלווה ויציבות. אולם ברגע שרצון ה' - מאור פניו - התחלף בהסתר פנים, באה הצרה, ובמקום הבטחון היהיר של עת השלווה - "הייתי נבהל". וכך אפוא יתפרש בית ח:

ה', [עתה אני יודע כי] בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז (- בשעה שהייתי בשלוותי)

[ואילו כאשר] הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ (- בשעה זו) - הָיִיתִי נִבְהָל.

מהי אפוא 'נקודת הזמן' שבה נאמרים בתים ז - ח? דברים אלו נאמרים בשעת הצרה, ויש בהם חשבון נפש ולימוד לקח מן הצרה שבאה על המתפלל. האם בזאת הסתיים שחזור העבר במזמורנו? לא כן. אף בית ט ממשיך לשחזר את אותו עבר שבו היה המתפלל נתון בצרתו:

אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן

משמעות לשון העתיד בבית זה היא שכך אני עושה עתה: אליך אני קורא ומתחנן עתה בשעת צרתי. זאת יש ללמוד הן מלשון הפסוק עצמו והן מהמשכו בבתים הבאים. מן הפסוק עצמו - ה'קריאה' וה'תחנון' אינם מתאימים בנקודת הזמן שלאחר ההצלה, שכן לאחר ההצלה לשון התפילה אל ה' היא לשון שמחה: "ארוממך", "זמרו... והודו". והרי המשורר עצמו העיד (בבית ב) על אופי תפילתו בשעת הצרה: "שועתי אליך", וזאת כדבריו בבית ט: "אליך ה' אקרא ואל א-דני אתחנן". ההבדל בין בית ב לבית ט הוא שהפרספקטיבה בבית ב היא שעת ההצלה "שועתי אליך - ותרפאני", ואילו הפרספקטיבה בבית ט היא שעת הצרה: בשעה ש"הסתרת פניך, הייתי נבהל", אז "אליך ה' אקרא ואל א-דני אתחנן".

אפשר ללמוד שבית ט הוא שחזור העבר בעת בוא הצרה גם מן ההמשך: הבתים הבאים אינם אלא ציטוט הדברים ש'קרא' המתפלל אל ה' ו'התחנן' אליו: "מה בצע בדמי... היודך עפר...?" ופשיטא שדברים אלו נאמרים בשעה שהוא חש שהוא קרוב למיתה - כפי שתיאר את צרתו בבית ג.

עד היכן נמשכת אותה תפילה שאותה נשא המתפלל בשעת צרתו? התשובה היא שתפילה זו נמשכת עד לסוף בית יב:

שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי.

בית זה 'סוגר' את דברי התפילה הקודמים - את הטענות שטען המתפלל בבתים י - יא - והוא מקבילו של בית ט הפותח את התפילה: "ואל א-דני אתחנן" - "שמע ה' וחנני".

נמצא אפוא שבתים ז - יב מתארים את העבר, את התקופה שבה היה המשורר בצרתו, בטרם נושע. לו היינו מבודדים בתים אלו מחלק הראשון של המזמור, וקוראים אותם בפני עצמם, היינו אומרים בצדק שזהו מזמור תחינה של אדם שה' הסתיר פניו ממנו והוא נקלע לסכנת מוות, ומתפלל עתה להצלתו, שכן בבתים אלו אין כל רמז שהמצב המתואר בהם כבר השתנה.

רק סמיכותם של בתים אלו לחלקו הראשון של המזמור, לבתים א - ו, מלמדת אותנו, שהמתפלל כבר נושע, ואילו בבתים ז - יב הוא משחזר את שעת צרתו, וחוזר אליה בדרך שבה הוא מחיה את העבר, וכאילו הוא חוזר אליו בתודעתו.

ניתוח המזמור עד עתה מגלה לפנינו את שני חלקיו הגדולים של המזמור - את שתי מחציותיו: במחצית הראשונה - "ההודאה" - ששה בתים הכלולים בחמשה פסוקים, ובהם 37 מילים; אף במחצית השנייה - "התחינה" - ששה בתים הכלולים בחמשה פסוקים ובהם 38 מילים.

כל מחצית נחלקת לשני חלקי משנה: המחצית הראשונה: בתים א - ג תפילת הודיה לה'; בתים ד - ו - פנייה לחסידים להודות לה'. המחצית השנייה: בתים ז - ח 'חשבון הנפש' בעקבות הצרה; בתים ט - יב - התפילה להצלה.

בסעיף ב לעיל אמרנו כי בכל מזמור הודיה חייב להופיע רכיב של תיאור הצרה שממנה נושע המודה, שכן ללא הכרת הצרה לא תהא משמעות ההצלה מובנת, וממילא בכך תיפגם ההודאה עצמה. אלא שתיאור הצרה במזמור הודיה מופיע בדרך כלל מפרספקטיבה של אחר הישועה, וכך הדבר במחצית הראשונה של מזמורנו בבתים א - ו.

ייחודו של מזמורנו הוא בכך שאין הוא מסתפק בתיאור הצרה רק אגב דברי ההודיה, כמו במחצית הראשונה (בתים א-ו) אלא הוא מקדיש לשעת הצרה את המחצית האחרת של המזמור (בתים ז-יב); ובמחצית זו אנו חוזרים אל אותה שעה, לא כעבר שחלף ואיננו, אלא כהווה המתרחש כעת.

לשון אחר: באמצע המזמור, מתחלפת נקודת התצפית שבה נתון המשורר, מכזו שבה הוא מתבונן על האירועים לאחר שניצל, לכזו שבה הוא מתבונן באירועים הקשים שעברו עליו בעצם שעת התרחשותם.

הסיבה המשוערת לכך היא שהעבר חשוב למשורר מזמורנו, לא רק בשל כך שבלעדיו לא יובן ההווה שבו הוא נתון - בשעה שהוא מודה לה' על הצלתו - אלא משום שבעבר זה ישנה חשיבות עצמית, וכדי שניטיב להבינה ולחוש בה עורך לנו משורר מזמורנו מעין ' מסע אל העבר', מסע שבו אנו חווים את אותו עבר כאילו הוא הווה.

אולם מהו המיוחד בעבר זה, שמשורר מזמורנו ראה צורך להבליטו בדרך שבה הוא מחיה אותו על פני מחצית המזמור? על כך נענה בסעיף ז של עיוננו, ואילו בסעיף זה ובסעיפים הבאים אחריו נשלים את הדיון במבנה המזמור.

מובן שלא ניתן היה לסיים את המזמור עם סיום המחצית השנייה שלו בבית יב "שמע ה' וחנני, ה' היה עזר לי". הרי מזמורנו הוא מזמור הודיה, ולו היה מסתיים בקריאתו הנואשת של המשורר בשעת צרתו, היינו נותרים נבוכים: ובכן האם שמע ה' את קריאתו? האם ניצל מן הסכנה שהיה נתון בה? מבוכה זו הייתה עשויה להביאנו למסקנה שלפנינו בעצם שני מזמורים שונים: מזמור הודיה בפסוקים ב-ו ומזמור תחינה בפסוקים ז- יא, ואז היינו תוהים על הסיבה לחיבורם של שני המזמורים הללו תחת קורת גג אחת, ודווקא בסדר הזה (סדר הפוך היה מתקבל יותר על הדעת).

אולם הרי מזמורנו כולו הוא מזמור הודיה, ובתים ז-יד אינם אלא 'גיחה' אל העבר שכל מטרתה היא לצורך ההודיה. לפיכך חייב מזמורנו לחתום בפסוקי הודיה, וכך להקיף את פסוקי הצרה בפסוקי הודיה לפניהם ולאחריהם. במילים אחרות: רק החזרה בסיום המזמור אל הזמן שלאחר ההצלה תצדיק את הגדרת מזמורנו כמזמור הודיה.

לפיכך לאחר סיום שתי מחציותיו של המזמור, נצרכת החתימה שלו בבתים יג-יד. שני בתי החתימה הללו מחזירים אותנו לנקודת הזמן של המחצית הראשונה- הזמן שלאחר ההצלה: בית יג מתאר את ההצלה ואת השחרור ממועקת הסכנה ומן האבל שהיה כרוך בה. ובכן, מסתבר שנשמעה קריאתו של המשורר אל ה' בבתים ט-יב.

בית יד מחזירנו אל מוטיב ההודאה, שהיה המוטיב העיקרי במחצית הראשונה של המזמור: "לעולם אודך".

 

כך אפוא יראה מבנה מזמורינו:

(א) מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד.

מחצית ראשונה: הודיה

מחצית שנייה: תחינה

א

(ב) אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי
וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי.

ז

(ז) וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי
בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם.

ב

(ג) ה' אֱ-לֹהָי,שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ
וַתִּרְפָּאֵנִי.

ח

(ח) ה', בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז
הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ - הָיִיתִי נִבְהָל.

ג

(ד) ה', הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי
חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר.

ט

(ט) אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא
וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן:

ד

(ה) זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו
וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ.

י

(י) מַה בֶּצַע בְּדָמִי
בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת?

ה

(ו) כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ
חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ,

יא

הֲיוֹדְךָ עָפָר?
הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?

ו

בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי
וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

יב

(יא) שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי
ה' הֱיֵה עֹזֵר לִי.

חתימה: הודיה

יג

(יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי
פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה.

יד

(יג) לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם
ה' אֱ-לֹהַי, לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

 


[1] הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות 1989.

[2] המסופר כאן מופיע בעמ' 216-213 בספר.

[3] בהגדרה זו של ספר תהילים ניסה שרנסקי להסתיר מעיני שוביו את היות הספר בגדר 'ספרות דתית', שאותה מנעו השלטונות מן האסירים.

[4] תנאי המאסר הקשים ומחסור באור השמש גרמו לשרנסקי בעיות קשות בעיניו, עד כדי קושי לקרוא.

[5] ידיעותיו של שרנסקי בעברית היו בסיסיות, ובכלא לא היה כל סיכוי לקבל ספרים ללימוד עברית. על כן ביקש שרנסקי וגם קיבל ספרים ללימוד ערבית, וקיווה שידיעת הערבית תסייע בידו בהבנת העברית.

[6] עמ' 242 ואילך.

[7] עמ' 250.

[8] פרק 22 'שביתת רעב' עמ' 270-258.

[9] ראה עמ' 275; עמ' 281-280; עמ' 284.

[10] הפרק ה-25, עמ' 215-303.

[11] עמ' 304 ועמ' 309.

[12] עמ' 311-309.

[13] שרנסקי מוסיף שם (עמ' 311): "הוספתי לקרוא מזמור ניצחון אחד אחר משנהו: 'שיר המעלות, בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים'. אכן, כחולמים ממש".

אף בהמשך דרכו אל החופש לא סר ספר תהילים מידיו (עמ' 313): "היה ברור שלא אצליח להירדם (- בוילה במזרח גרמניה, שם הוחזק בלילה האחרון לפני שחרורו)... קמתי ולא שכבתי עוד... מחר - לא, עוד היום! - אהיה חפשי. היום אפגוש את אביטל. היום נטוס לישראל. הדלקתי את האור והתחלתי לקרוא תהילים".

ולבסוף, כשהגיע לירושלים מיד אחר נחיתתו, והובא אל הכותל המערבי, מופיע שוב ספר התהילים, כמוטו החותם אותה דרמה גדולה (עמ' 315): "כשאני מחזיק את ספר התהילים שלנו, נשקתי את אבני הכותל ובירכתי: 'ברוך מתיר אסורים'".

[14] לדוגמה: מזמור קכ"ד "לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל". אף מזמורים ס"ו, ע"ה, ע"ו מתאימים להגדרה זו.

[15] לדוגמה: מזמורים ט', י"ח, ל"ד, מ', מ"א, קט"ז וקי"ח (שני מזמורי הלל), קל"ח. יש להדגיש כי ההבחנה בין הודאת היחיד להודאת הציבור (ואפילו להודאת עם ישראל כולו) אינה חדה וברורה. בסיומו של מזמור ס"ו שצוין בהערה הקודמת ישנם גם פסוקי הודאה של יחיד, ואילו במזמור ט' שצוין בהערה זו ישנם כמה פסוקים שמתאימים להודאה לאומית של עם ישראל. ההבחנה ביניהם היא על פי לשון המודה בהם - לשון יחיד או לשון רבים. אולם אין זו הבחנה חותכת, שכן היחיד המודה עשוי להיות האישיות הקולקטיבית של ישראל כולם ("יאמר נא ישראל"), או יחיד שמשמש פה לרבים. הבחנה אחרת ביניהם היא על פי טיב האירוע שממנו ניצל המודה. אלא שגם זו אינה הבחנה חותכת: סכנה האופיינית לפרט עשויה לשמש כמשל לסכנה לאומית.

בכלל יש לומר, כי ההבחנה החריפה שעושה האדם המודרני בין האישיות האינדיבידואלית לבין האישיות הקולקטיבית - החברה או העם, אינה תקפה ביחס לאדם בתקופת המקרא, ולפיכך ההבחנה שעשינו בין שני סוגים של מזמורי הודיה קצת מפוקפקת.

כתוצאה מן האמור בפסקה הקודמת, לא התקשו עורכי ספר תהילים לחתום מזמורים הנושאים אופי אישי מובהק בפסוק בעל אופי לאומי ברור, כשם שראינו בחתימתו של מזמור קל"א (ראה סעיף ג בעיוננו למזמור זה). כיוצא בזאת, לא ראו במהלך הדורות כל קושי לאמץ מזמורי הודיה אישיים, כדי לבטא באמצעותם הודאה לאומית. כך מזמורי ההודאה האישיים של ההלל (קט"ז, קי"ח) נקבעו במסגרת ה'הלל' שבו מודה עם ישראל על הצלתו. נראה שאף מזמור ל' אומץ כהלל לאומי בימי בית שני על ידי החשמונאים, שמצאו בו ביטוי לניצחונם המזהיר על אויביהם, ולהפיכת אבלם לשמחה. לכך רומזת המסורת של אמירת מזמור זה בימי החנוכה (מסכת סופרים פרק י"ח) עד ימינו. וראה עוד משנה ביכורים פרק ג' משנה ד.

למזמורי ההודיה בספר תהילים יש להוסיף את המזמור החשוב ביותר בתחום ההודיה - מזמור ק"ז. אף שהוא עצמו אינו מזמור הודיה במובן הרגיל, שכן אין הוא פונה את ה' בתפילה, הרי שבמזמור זה מנוסחת 'תורת ההודיה' - על מה יש להודות ומהו סדר ההודיה.

[16] תפילת חנה (שמ"א ב', א- י); תפילת יונה (יונה ב', ג-י); תפילת חזקיהו (ישעיהו ל"ח, ט-כ) שיש בה קשרים אחדים למזמור ל', הן בתוכן והן בסגנון (וראה הערה 18). כל אלו הם מזמורי הודיה של הפרט. דוגמאות למזמורי הודיה לאומיים הן שירת הים ושירת דבורה.

[17] דבר זה צריך הדגשה: מזמורים רבים בספר תהילים הם מזמורי תחינה של מי שנתון בצרה (נראה שמזמורים כאלו הם הנפוצים ביותר בספר תהילים). והנה, ברבים ממזמורים אלו מתוארת בסיום המזמור הצלת המתפלל והודאתו לה' על הצלתו (ראה לדוגמה מזמורים ג', ד', ו', ז', י"ג, כ"ב, כ"ו, כ"ח, ל"א, כולם בחומש הראשון של ספר תהילים, וכמותם ישנם עוד רבים גם בחומש זה וגם בחומשים הבאים). נמצא שגם במזמורי תחינה אלו מצויים כל ארבעת הרכיבים שמנינו למעלה ביחס למזמורי ההודיה: תיאור הצרה, תפילה לישועה (שני אלה בחלקו העיקרי של המזמור) ולבסוף תיאור הישועה וההודיה עליה (שני אלה בסיום המזמור, לעתים בקיצור רב). ובכן במה נבדלים מזמורי התחינה הללו ממזמורי ההודיה?

התשובה היא שמזמורים אלו הפוכים בנקודת המוצא שלהם, או שמא יש לומר בפרק הזמן של אמירתם. מזמורי ההודיה נאמרים לאחר הישועה שנושע האדם, ועל כן לעולם הם פותחים בלשון הודיה ושמחה, ורק מתוך לשונות ההודיה ומן הפרספקטיבה שלה באים גם תיאורי הצרה והתפילה שקדמו לישועה.

מזמורי התחינה לעומת זאת, נאמרים מתוך המצוקה, ובשעה שעדיין זו בתוקפה, ועל כן לעולם הם פותחים בקריאת הצלה אל ה' (לדוגמה כ"ב, ב "א-לי א-לי, למה עזבתני?!"). תיאור ההצלה וההודיה בסופם של כמה ממזמורים אלו עושה רושם שאינו מכוון לתאר מציאות אובייקטיבית, אלא להביע את בטחונו של המתפלל שה' אכן יצילנו, ולהתחייב להודות לו על כך. סיומים אלו נועדו לחתום את המזמורים הללו הנאמרים מתוך מצוקה גדולה, בנימה אופטימית של אמונה ותקוה. נמצא שהפרספקטיבה במזמור תחינה היא המצוקה והצרה, ורק מנקודת הראות של אלו נידונה בסופם הישועה וההודיה, ממש הפוך ממזמורי ההודיה.

נמצא שההבחנה הראשונית בין מזמורי הודיה למזמורי תחינה ניכרת כבר בראש כל מזמור ומזמור. מזמור הודיה פותח ב"אודה ה' בכל לבי, אספרה כל נפלאותיך" (ט', ב) או בדומה לכך, ואילו מזמור תחינה פותח ב"ה', מה רבו צרי, רבים קמים עלי" (ג', ד) או בדומה לכך.

[18] המילים "בחלותו ויחי מחוליו" לקוחות מישעיהו ל"ח, ט: "מכתב לחזקיהו מלך יהודה בחלתו ויחי מחליו". פסוק זה עומד בראש מזמור ההודיה שאמר חזקיהו על הירפאו ממחלתו, ובנוגע למזמור זה, אין ספק שהרקע לאמירתו הוא מחלת חזקיהו (ל"ח, א "בימים ההם חלה חזקיהו למות"). כבר ציינו בהערה 16 כי ישנם קווי דמיון בולטים בין מזמורנו לתפילת חזקיהו, ונציג אחדים מהם:

תפילת חזקיהו

מזמור ל'

(י) בְּשַׁעֲרֵי שְׁאוֹל פֻּקַּדְתִּי

(ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי

(יב) מִיּוֹם עַד לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי.

(ו) בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.

(טז) וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי.

(ג) וַתִּרְפָּאֵנִי.

(יז) חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת

(י) בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת

(יח) כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדֶךָּ, מָוֶת יְהַלְלֶךָּ

(יא) הֲיוֹדְךָ עָפָר? הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ?

(יח) לֹא יְשַׂבְּרוּ יוֹרְדֵי בוֹר אֶל אֲמִתֶּךָ.

(ד) ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מיורדי (מִיָּרְדִי) בוֹר.

אפשר אפוא שכוונת המלבי"ם (ואולי גם כוונת ראב"ע) לרמוז לקשר בין שתי התפילות הללו ולחזק בכך את הפירוש שגם במזמור ל' מדובר במי שחלה ונרפא מחוליו.

[19] לדוגמה: ישעיה ו', י "ולבבו יבין ושב ורפא לו"; תהילים ק"ג, ג "הסלח לכל עונכי / הרפא לכל תחלואיכי".

[20] בכמה מקומות במקרא שיפורם של מים רעים קרוי 'ריפוי' (מלכ"ב ב', כא-כב; יחזקאל מ"ז, ח-ט). גם תיקון שברים נקרא 'ריפוי', בין אם מדובר בשבר אנושי: "וירפאו את שבר עמי על נקלה" (ירמיהו ו', יד); "הרופא לשבורי לב" (תהילים קמ"ז, ג), ובין אם מדובר בחפץ שבור: "וירפא את מזבח ה' ההרוס" (מלכ"א י"ח, ל).

[21] בדרך זו פירש המאירי: "ותרפאני - רוצה לומר, מחולי צרות האויבים והטרדותיהם ורוב מלחמותיהם עמי". בכך אמנם קבע המאירי שצרת המתפלל היא התגברות האויבים עליו, וזאת עשה מחמת המילים בפסוק ב "ולא שמחת אויבי לי", אולם אין צורך בכך: שמחת האויבים אינה עצם הצרה אלא תוצאתה, והצרה עצמה היא ה'חולי' המטפורי שממנו 'רפאו' ה'.

[22] דבר זה נדיר מאד בספר תהילים. במזמור מ"א, שאף הוא מזמור הודיה של יחיד, נאמר: "ה' יסעדנו על ערש דוי / כל משכבו הפכת בחליו" (פסוק ד), ואם כן מפורש שהצרה היא מחלה מסוכנת. אולם במקומות אחרים (כמו במזמור ו') אין ראיה מוכחת.

[23] אין הכרח לפרש דברים אלו כמשמעם המילולי המדויק, אלא כהבעה פיוטית של המודה לה', החפץ להגדיל את תיאור חסד ה' עמו: כעסו של ה' עמו ("אפו") היה קצר מאד, ואילו חסדו של ה' וישועתו הופיעו מהר מאד כהיענות לתפילתו.

[24] בדברים אלו ישנה ביקורת עצמית, שכן במזמור י' הרשע הוא ש"אמר בלבו בל אמוט / לדר ודר אשר לא ברע" (פסוק ו).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)