דילוג לתוכן העיקרי

חולין | דף יד | מוקצה מחמת איסור

הרב אביהוד שורץ
11.08.2014

 

כך היא דרכו של תלמוד; מעניין לעניין באותו העניין, ומעניין לעניין שלא באותו העניין. בדפים הנלמדים היום ומחר נבחנות בהרחבה שאלות שכלל לא קשורות לענייני שחיטה, אלא דווקא להלכות שבת: בדף י"ד עסקינן בהלכות מוקצה, ואילו בדף ט"ו עסקינן בהלכות הנאה ממעשה שבת. דברי הגמרא, ובעיקר דברי הראשונים, בשתי סוגיות אלה, משמשים מקור מרכזי ביותר ללימוד שני העניינים בעוסקנו בהלכות שבת.

במשנה בדף י"ד נאמר, ששחיטה בשבת כשרה. הגמרא מביאה את הערת רב, שלפיה אף שהשחיטה כשרה, אין להנות ממנה בשבת עצמה, אלא רק במוצאי שבת, וזאת משום שפוסקים כדעת ר' יהודה. הגמרא מניחה, שרב מכוון לאחד מחידושיו של ר' יהודה בהלכות מוקצה, וכך סוקרת משניות שונות בעניין זה, ובהן מצבים שבהם איסור הנאה מחפץ זה או אחר נאסר בשבת עצמה, ומותר רק במוצאי שבת. בסיומה של הסוגיה, מסיקה הגמרא כי רב מתכוון לעמדתו של ר' יהודה בעניין הנאה ממעשה שבת, ולא בעניין מוקצה, ולכך נתייחס, בעזרת ה', בעיון הבא.

הגמרא מתייחסת לשתי סוגיות מרכזיות בהלכות מוקצה: סוגיית נולד, וסוגיית מוקצה מחמת איסור. בעיון זה נדון בסוגיה השניה, ובחידוש מעניין שמחדש הרשב"א בסוגייתינו.

הגמרא (יד:-טו.) מצטטת את שיטת ר' יהודה, שלפיה אסור לטלטל נר שדלק בכניסת השבת. מן הגמרא עולה, כי לדעת ר' יהודה נר כזה הוא "מוקצה מחמת איסור". בפוסקים מבואר (ראה בבית יוסף אורח חיים סימן רע"ט), כי מוקצה מחמת איסור נקבע בשעת כניסת השבת. לאמור - אם דבר מה אסור היה בטילטול בכניסת השבת מחמת איסור מלאכה, אין לטלטלו גם בהמשך השבת. הנר שבו עסקינן אסור בטלטול, משום שהזזת נר דולק כרוכה בכיבוי, ומלאכת הכיבוי אסורה בשבת. ובכן, אם אסור היה לטלטל את הנר בכניסת השבת מחמת איסור מלאכה, שוב אין לטלטלו במשך כל השבת.

הגמרא בסוף מסכת שבת (קנז.) קובעת:

"בכל השבת כולה הלכה כרבי שמעון ... לבר ממוקצה מחמת איסור, ומאי ניהו - נר שהדליקו בה באותה שבת".


ר' שמעון ור' יהודה נחלקו במחלוקות רבות בענייני מוקצה, ובכולן מקבלים אנו את דעת ר' שמעון, המיקל. עם זאת, בעניין מוקצה מחמת איסור, מקבלים את דעת ר' יהודה. דעה זו, שלפיה פוסקים כר' יהודה במוקצה מחמת איסור, הובאה להלכה ברמב"ם ובשולחן ערוך.

לכאורה, טעם הלכה זו של מוקצה מחמת איסור ברור ומובן: העובדה שלאדם לא היתה נגישות אל החפץ בכניסת השבת מחמת איסור המלאכה, מפקיעה את החפץ מעולמו של האדם, ואוסרת את השימוש בו במהלך השבת כולה.

אלא, שהגמרא בסוגייתינו אינה מסתפקת בסברה זו, ומוסיפה:

"ודלמא שאני התם, דהוא דחי ליה בידים?!".


סברה זו - "דחי בידיים" - היא סברה מרכזית בהלכות מוקצה. החידוש שבה: בכדי להפקיע חפץ מעולם האדם, יש לבצע מעשה אקטיבי, שיבהיר כי אין כל כוונה להשתמש בחפץ. דומה, שהגמרא איננה מסתפקת במערכת הלכתית המונעת את השימוש בחפץ, אלא דורשת שהאדם מיוזמתו שלו ייקבע שאין בכוונתו להשתמש בחפץ.

ניסוח קולע לסברה זו מצאנו ברשב"א בראשיתה של סוגייתינו. אביי (יד.) מסביר, שלדעת ר' יהודה בהמה חיה איננה מוגדרת מוקצה, משום שהיא מוכנה לאדם. לכאורה, דברי אביי קשים: אמנם, ניתן לאכול מן הבהמה, אך מוכרחים תחילה לשחוט אותה. היות שפעולת השחיטה אסורה בשבת, יש להגדיר את הבהמה "מוקצה מחמת איסור"! הרשב"א מקשה קושיה זו, ומיישב:

"דסבירא ליה לאביי דאין מוקצה אלא מה שמקצה האדם מדעתו, והקצאת בהמה בחייה אינה באה מדעת האדם אלא דאריא דאסורא רכיב עלה, וכיון שנשחטה הותרה".


הרשב"א מנסח באופן ציורי את הסברה שהצגנו לעיל. לדבריו, כדי להפוך חפץ למוקצה יש צורך שהאדם יחליט באופן מודע ורצוני שלא להשתמש בו. בנידוננו, נושא האדם את עיניו אל הבהמה, ומבקש להשתמש בה. דא עקא, ישנו "אריה" החוצץ בינו ובין הבהמה - איסור שחיטה בשבת. כאשר משום מה נסוג אותו אריה בעיצומה של השבת, שוב אין כל איסור להשתמש בבהמה.

מדבריו של הרשב"א, המבוססים על הגמרא שצוטטה לעיל, למדנו שרק כאשר בנוסף לאיסור המלאכה ישנה דחייה בידיים, וגילוי דעת מפורש שאין כוונה להשתמש בחפץ, הוא הופך למוקצה. ואמנם, פשטות דברי השולחן ערוך (רע"ט א', שכ"ה ב', שי"ח ב') שמוקצה מחמת איסור קיים רק כאשר נוסף לו גם אותו מימד של דחייה בידיים.

מעבר לחידוש ההלכתי שמחדש הרשב"א, פותחים דבריו פתח גם לשאלות מחשבתיות עמוקות: האם ההלכה הינה "אריה" המאיים על האדם ומונע ממנו להשיג את מבוקשו האמיתי? האם רצונו של האדם המאמין לשמור על ההלכה ולא לחלל שבת איננו מוגדר כשלעצמו כגורם שיוצר הקצאה? ובכלל, מה הזיקה שבין הוראות התורה ובין דעותיו ורצונותיו האישיים של האדם?

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)