לחיות על קידוש השם | 1

א. יסוד המצווה ומקורה

מצוות קידוש ה' ואיסור חילול ה' מופיעים בתורה בכמה הקשרים שונים. בפרשת אמור, מצווה אותנו התורה:*

ושמרתם מצוותי ועשיתם אותם, אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם.     (ויקרא כ"ב, לב-לג).

בפסוקים אלה בא לידי ביטוי פן כפול: מחד גיסא, קיימת מצווה לקדש את ה' עד ש"נקדשתי בתוך בני ישראל". חז"ל הבינו ש"ושמרתם מצוותי" אינו מביא באופן אוטומטי לתוצאה של "ונקדשתי" בתוך בני ישראל", אלא יש כאן חובה ממוקדת וספציפית לקדש את ה'. מאידך גיסא עומד לצדה איסור חילול ה': "ולא תחללו את שם קדשי".

ב. תוכן המצווה

התורה אינה מפרטת ומבארת מהו "חילול" זה? הגמרא (יומא פו, ע"א) אמנם אינה מגדירה "חילול השם" מהו, אך נותנת לנו כמה דוגמאות. הדברים באים אגב סוגיה שעניינה חילוקי כפרה, שמופיעים בחז"ל בכמה הקשרים, ומציבה סולם שבו קיימת הירארכיה מסוימת. מתוך סוגיה זו, ניתן להסיק שחילול ה' נמצא בדרגה החמורה ביותר ועונשו הוא הקשה ביותר. וכך אומרת הגמרא:

היכי דמי חילול השם?

אמר רב: כגון אנא, דשקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר [=כגון אני, שנוטל בשר מהקצב ואיני משלם דמיו לאלתר].

אמר אביי: לא שנו אלא באתרא דלא תבעי, אבל באתרא דתבעי לית לן בה [=במקום שנהוג לתת ללוקח בשר בהקפה – אין לחשוש]...

רבי יוחנן אמר: כגון דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין.

יצחק דבי רבי ינאי אמר: כל שחבריו מתביישין מחמת שמועתו.

אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי שרא לה מריה לפלניא.

אביי אמר, כדתניא: 'ואהבת את ה' אלוקיך'  שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא, ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמד תורה, ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באומנה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו? אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלימדו תורה, פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר 'באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו'.

הגדרה אין כאן, אבל דוגמאות יש כאן. המאפיין הבולט לקראת סוף הקטע הוא שימת הדגש על דברים שאינם מזוהים בהכרח עם שמירת מצוות.

לצד לימוד תורה ושימוש תלמידי חכמים, נזכרות כאן גם תופעות אחרות. אדם שאינו מעורב בדעת עם הבריות, או שאינו נושא ונותן באמונה, ניתן להסיק לגביו את המסקנה העגומה, שדבקותו בתורה ומצוות אינה מעשירה אותו אלא להיפך.

בגמרא מופיע כיוון מסוים, שעיקרו הרושם החיצוני. באיזו מידה יש לך השפעה על מידת ההערכה וההערצה ל"שם שמים", לחיי תורה ומצוות. לאחר מכן, יש בגמרא גם התייחסות לרמת ההשפעה.

ברובד אחד, חמור למדי, ניצב אדם שאין משאו ומתנו באמונה עם הבריות. זו דרישה שניתן להעלותה לא רק כלפי יחידי סגולה אלא כלפי כל מי שקשור ומזוהה עם עולם של תורה ומצוות.

מעבר לזה, מדברי האמורא רב על אנשים רמי מעלה שהזדהותם עם תורה ומצוות הינה ייחודית, מהם ניתן לצפות ולדרוש יותר, וממילא פוטנציאלית הם חשופים יותר לעבירה של חילול השם: אם איחר אדם מן השורה כמה ימים בתשלום החשבון – לא נורא; אבל רב, מגדולי האמוראים בתקופתו, ממנו ניתן היה לצפות שישלם תיכף ומיד, ושלא ידבק רבב בו ובעולם שהוא מייצג.

ברור, מכל מקום, שאין כוונת הגמרא לומר שחילול השם מתמצה רק בדוגמאות אלה. במקורות אחרים חז"ל לעתים נותנים דוגמאות קיצוניות ביותר, שנועדו לחדד פן מסוים. כך, לדוגמה, מבקשת הגמרא בערכין (טז, ע"ב) לתת דוגמאות ל"תכלית יסורין" – ליסורין שאין פחותין מהן (רש"י). ומה הדוגמאות שניתנות שם?

אמר אבי אלעזר: כל שארגו לו בגד ללבוש ואין מתקבל [=עולה] עליו... גדולה מזו אמרו: אפילו נתכוונו למזוג לו חמין, ומזגו לו צונן, צונן – ומזגו לו חמין... מר בריה דרבינא אמר: אפילו נהפך לו חלוקו [=שלא לבשה כסדר וצריך להופכה ולפושטה - רש"י].

ברור שלו היינו מתבקשים לתת דוגמאות ל"תכלית יסורין", לייסורים הקשים ביותר, לא היינו בוחרים דווקא בדוגמאות אלה...

והוא הדין בענייננו: יש להניח, שהדוגמאות שנשנו כאן הן בכלל "חילול השם", אך בוודאי שיש מעשים חמורים יותר של חילול השם, המכתיבים את עולם התורה ועולם אהבת ה', שמיוצגים על ידי אדם המזהה עצמו כדתי.

ומכל מקום, אנו מתייחסים לפן זה של התודעה הציבורית. האיסור אינו מתמצה בכך, אך מתמקד בה. כ"חילול השם" יכול להיחשב מעשה שלו היה נעשה בחדרי חדרים ניתן היה, אולי, לחפות עליו, אבל כשהוא נעשה ברבים, לעיני כל ישראל, "יכתבו עליו בעיתונות החילונית", מיד מתנוסס מעליו אותו דגל שחור של "חילול השם".

ג. חומרות המיוחדת של איסור חילול ה'

בהרבה מקרים הבעיה אינה בתופעה עצמה אלא בפן ה"יחצ"ני" שלה. ואין לזלזל בפן זה, של "מה הבריות אומרות עליו". הבריות עשויות להסיק מהתנהגותו של אדם מסקנות ביחס לתוכן, משמעות והשפעתם של העיסוק בתורה ובעבודת השם על אישיותו של אדם.

ועם זאת, מבחינה הלכתית צרופה, יש להניח שחומרתו המיוחדת של איסור חילול השם אינה נעוצה דווקא בפן החיצוני והיחצ"ני, אלא בדבר אחר. רש"י, בפירושו על הפסוק "ולא תחללו את שם קדשי", מפרש: "לעבור על דברי מזידין". העובר במזיד מחלל את שם השם. רש"י אינו מפרט באיזה סוג זדון מדובר. אם נבין שמדובר ב"מזיד" במובנו המקיף, יש כאן החמרה רבתי.

בדרך כלל, במינוח הרווח בעולם ההלכה כמו גם ב"לשון בני אדם", ה"מזיד" עומד בניגוד ל"שוגג". האם לפי זה ניתן לומר, שבכל פעם שאדם עובר עברה שלא בשגגה ועושה מעשיו לא מתוך שכחה או חוסר ידע אלא מתוך מודעות מלאה למעשיו, ייחשב כמי ש"חילל את השם"?

קשה לומר באופן קטיגורי שאין הדבר כך. אכן, בדרך כלל, ההתייחסות לחומרה שבחילול השם נוגעת למקרה היוצא מן הכלל, לתביעה קפדנית וקשה, ולא לכל מעשה עברה "שגרתי" שלא נעשה מתוך שגגה.

ד. שיטת הרמב"ם

ברמב"ם קיים סיווג מקיף יותר. הרמב"ם מתייחס לסוגיה זו בהקשרים שונים: בספר המצוות (ל"ת סג), במשנה תורה – ה"magnum opus" של הרמב"ם, וכן באיגרת השמד ומאמר "קידוש השם". יש הבדלי ניואנסים בין שלושת המקורות, אך המבנה הכללי דומה בשלושתם.

בפרק החמישי מהלכות יסודי התורה, פותח הרמב"ם בתיאור הצד החיובי, של מצוות קידוש השם:

כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', ומוזהרין שלא לחללו שנאמר 'ולא תחללו את שם קדשי'. כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'. 'וחי בהם' – ולא שימות בהם.

אכן, הרמב"ם מסייג כלל זה ואומר שבמצבים מסוימים כלל זה אינו חל: בשלוש עבירות חמורות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שעליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור"; בנסיבות מחמירות של "תקופת השמד", שבה כל פרט הופך להיות מוקד למאבק אידיאולוגי עקרוני, או כשרוצים להעבירו על דת בפרהסיה. במצבים אלה חל היוצא מן הכלל, של "ייהרג ובל יעבור", ואם עמד אדם במבחן קשה זה – הרי קידש את השם, ואם כשל בו - חילל את השם (שם, הלכה ד).

לגבי ג' מצוות החמורות, יש להיהרג גם ללא פרהסיה: אם אדם עבד עבודה זרה, בא על עריות או שפך דמים אפילו בצנעה, כיוון שנאמר בו "ייהרג ואל יעבור" ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם. ואם היה בעשרה מישראל – הרי זה חילל את השם ברבים, וביטל מצוות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצוות לא תעשה שהיא חילול השם.

הרובד הראשון הוא מבחן אולטימטיבי שאדם צריך לעמוד מולו. תובעים ממנו את חייו והוא צריך לבחור. האם יקריב את עצמו למען המצווה ולמען עבודת השם באותן נסיבות שהתורה מחייבת אותו להיהרג ולא לעבור, או שמא מתוך פיק ברכיים, בהיותו אנוס, ייכנע ללוחציו.

בהלכה י באותו פרק, מגיע הרמב"ם לרובד השני:

כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס, הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר 'וחללת את שם אלקיך אני ה'', ואם עבר בעזרה מישראל - הרי זה חילל את השם ברבים. וכן כל הפורש מן העבירה או עשה מצווה לא מפני דבר בעולם, לא פחד, ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו, הרי זה מקדש את השם.

יש כאן נקודה שיכולה להקביל לדברים שהובאו לעיל ברש"י, אבל בניסוח שונה. לפי רש"י, העובר עברה במזיד – לעומת השוגג בה – עובר על 'לא תחללו את שם קדשי'.

ברמב"ם יש גישה שונה: אין הוא מבין בין "שוגג" ל"מזיד", אלא מדבר על עשיית עברות ב"שאט נפש". יש עושה עבירה – א פילו במזיד – אך רק "לתיאבון", אבל העושה אותה "בשאט נפש", "להכעיס", הוא-הוא המחלל את השם.

ה. העושה "בשאט נפש להכעיס"

במאמר מוסגר נעיר, כי בראשונים יש שתי גישות עיקריות בהגדרת מהותו של העושה "להכעיס":

א. הוא מבטא גישה שלילית כלפי המִצוָוה וכלפי המְצוֶוה:

ב. הוא אדיש כלפי מעשה העברה.

מדברי הרמב"ם משתמע כי נקט כגישה הראשונה, ורק העושה ב"שאט נפש" ייחשב כעושה "להכעיס", לעומת מי שהנו "רק" אדיש למעשהו ותוצאותיו, ו"אינו חושש" לו, שלא ייחשב כעושה "להכעיס".

בספר המצוות (ל"ת סג, מהד' הר"ח העליר, עמ' קיג) כותב הרמב"ם:

והחלק השני [=בחילול השם], הכולל גם כן שיעשה האדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה, אבל כיוון בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה.

ולפיכך אמר 'לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך', כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה.

מכאן, שכדי שאדם ייחשב כ"עושה להכעיס", אין די לו בעשיית עבירה נטולת הנאה, אלא צריכה להתלוות אליה "כוונת מרד ופריקת עול מלכות שמים", כמאמר חז"ל על נמרוד, ש"יודע ריבונו ומתכוון למרוד בו" (רש"י בראשית י', ט; וראו אצל אנשי סדום, רש"י שם, י"ג, יג; ויקרא כ"ו, יד ועוד).

ו. חילול השם בשבועת שקר

במאמר מוסגר נציין שבנקודה אחת בדברי הרמב"ם משתמעת סתירה לדברים שהובאו לעיל. בדברים שבספר המצוות, מסביר הרמב"ם שיש חילול השם בשבועת שקר, כיוון שאין בה כל הנאה, ואם עשה כן – כנראה שעושה זאת מתוך "שאט נפש להכעיס", וזהו אב הטיפוס לקטגוריה השנייה של הרמב"ם לעניין חילול השם. לכן נאמר בשבועת שקר "וחללת את שם אלוקיך".

עניין זה תמוה לעצמו: וכי חסרות סיבות מדוע שאדם יישבע לשקר? יש סיבות למכביר: כדי למלט את עצמו, כדי לסחוט טובת הנאה ממישהו, כדי להימנע מתשלום ממון. כל אלה הם "לתיאבון" ואף על-פי כן הם נכנסים למסגרת שבועת השקר.

במקום אחר (הלכות שבועות יב, א) עומד הרמב"ם על החומרה שבשבועת שקר, מבלי להתייחס לממד ה"שאט נפש להכעיס" שבה, אלא מצד אופייה הספציפי:

אף על-פי שלוקה הנשבע לשווא או לשקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון מביא קרבן, אין מתכבר להן עוון השבועה כולו, שנאמר 'לא ינקה ה'', אין לזה ניקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר 'וחללת את שם ה' אלוקיך אני ה'', לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה יותר מכל העבירות.

עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה. אף על-פי שאין בו לא כרת ולא מיתת בית דין, יש בו חילול השם המקודש שהוא גדול מכל העוונות.

מכאן ברור שהחומרה שבשבועת שקר נובעת מהפגיעה בשם שמים והיא ברורה: השבועה, מעצם מהותה, זקוקה ל"שם" כלשהו. אדם שיבוא ויאמר "אעשה כך וכך", הוציא מפיו היגד סתמי, נטול עוצמה או מחויבות. לעומת זאת, השבועה היא עניין מטאפיזי, טרנסצנדנטלי, שחייב להיות מלווה ב"שם שמים". ממילא, בכל פעם שאדם נשבע כוונתו היא להיעזר ב"שם שמים". במידה ונשבע לשקר, הרי רתם "שם שמים" לשקר, השתמש בו למטרה פגומה, והטמיע אותו בתוך עולם של שקר. ומכאן החומרה שבדבר.

ז. חילול השם שמכוון כלפי הבריות

אכן, כפי שציינתי לעיל, לא כך משתמע מן הפרק החמישי בהלכות יסודי התורה. בפרק זה (הלכה יא) מתייחס הרמב"ם גם לדוגמאות של "חילול השם" שנזכרו בגמרא דיומא:

ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם. ואף על-פי שאינם עבירות, הרי זה חילל את השם. כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, והוא שיש לו ונמצאו המוכרים תובעין והוא מקיפן, או שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלן בסבר פנים יפות אלא בעל קטטה וכעס, וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גודלו של חכם צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין.

אם כן, הרמב"ם מדבר כאן על שלוש קטגוריות שונות של "חילול השם", ונוספה אליהן קטגוריה רביעית בהלכות שבועות:

* חילול השם של "ייהרג ואל יעבור", אם אדם אינו עומד במבחן;

* חילול השם שנובע מאיכות מסוימת של עברה שנעשית ב"שאט נפש ולהכעיס";

* חילול השם בעברות מסוימות, דוגמת שבועת שקר, שבהן אדם נעזר בשם שמים כדי להגשים את העברה ומתוך כך פוגע בשם שבו הוא משתמש;

* חילול השם שביטויו במעשים מסוימים שתוצאתם היא ש"הבריות מרננים אחריו";

לגבי הסוג הרביעי, הרמב"ם אמנם מדבר – בעקבות הגמרא ביומא – על "אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות", ועל רמה מסוימת של התנהגות פסולה ובלתי הולמת גם כשאינה מלווה בעבירה. אך העיקרון שמופיע בגמרא ביומא, שיש פן של חילול השם שקשור ברושם שנוצר ובפגיעה בשם שמים ובשמה הטוב של תורתו, תיתכן גם כשמדובר על אנשים פשוטים, אם כי ברמה אחרת.

אפשר שכאשר אדם "רגיל" – בניגוד לגדול בתורה – אינו משלם דמי המקח לאלתר, או אינו מקבל פני אדם בסבר פנים יפות, לא יביא בכך לחילול השם. אבל לגבי דברים אחרים, דוגמת מעשי רמייה, הרי שבמידה והוא מזוהה כתלמיד חכם או כנושא דגל התורה, יש בכך בוודאי חילול השם, מעבר לעברה כשלעצמה.