כפייה על הצדקה

כפייה על הצדקה / הרב אהרן ליכטנשטיין

כפייה במצוות

מצוַת הצדקה היא מצווה מן התורה, שנאמר:

"על כן אנכי מצוך לאמר - פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים ט"ו, יא).

במצוות השונות אנו מכירים את הכלל של "כופין על המצוות" - כלומר: לבית הדין יש סמכות לכפות את אנשי העיר לקיים את המצוות, ובסמכותו אף להפעיל סנקציות בנושא. כך, לדוגמא, הגמרא במסכת ראש השנה ו ע"א דנה באיסור "בל תאחר", ולומדת מן הפסוק "יקריב אותו" - "מלמד שכופין אותו".

האם דין הכפייה על המצוות חל גם על מצוַת הצדקה?

מאי שררותא?

הגמרא בב"ב ח ע"ב קובעת כי "אין עושין שררות על הציבור פחות משניים". שואלת על כך הגמרא: "מאי שררותא?", ומשיבה - "לפי שממשכנין על הצדקה". מגמרא זו משמע שניתן לכפות אדם לתת צדקה, וגבאי הצדקה יכולים אפילו לגבות ממנו משכון כערובה לכך שיתן צדקה. בהמשך, הגמרא מגבילה את הדין וקובעת שרק על אדם אמיד כופים לתת צדקה, אולם אין כופים זאת על אדם שאינו אמיד.

תוספות במקום (ד"ה אכפיה) מקשים על דין זה: כיצד ניתן לכפות על מתן צדקה, והלא זוהי מצוַת עשה שמתן שכרה בצדה (כי מייד לאחר חובת הצדקה נאמר "למען יברכך ה' אלוקיך"), וכלל גדול הוא שאין כופין על מצוות עשה שמתן שכרן בצידן? התוספות מביאים ארבעה תירוצים לקושייתם:

א. יש לחלק בין כפייה בדברים לבין כפייה ע"י הטלת סנקציות ועונשים. על מצוַת הצדקה אכן אין כופין באמצעות עונשים, כיוון שמתן שכרה בצדה, אך ניתן לכפות עליה בדברים - כלומר, לשכנע את האדם בדברי כיבושין שיתן צדקה, וזוהי הכפייה המוזכרת בגמרא.

ב. כפייה זו אינה כפייה רגילה על המצוות, בדומה לכפייה על קיום מצוות עשה אחרות. זוהי כפייה שבני העיר הסכימו עליה כחלק מחובותיהם לבני העיר, מעין כפייה לשלם מיסים, וכפייה כזו היא מותרת.

ג. כשאמרו שאין כופים לקיים מצוות עשה שמתן שכרן בצדן - הכוונה הייתה שבית הדין אינו נענש אם לא יכפה את האנשים לקיים מצוות אלו, אולם אין מניעה שהוא יכפה גם עליהן. לפי הבנה זו, "אין כופים על מצוות שמתן שכרן בצדן" - משמעותו: אין חייבים לכפות על מצוות שמתן שכרן בצדן.

ד. באמת אין כופים על מצוות עשה שמתן שכרן בצדן, אולם במצוַת הצדקה יש גם לאו - "לא תאמץ את לבבך", ולכן ניתן לכפות עליה.

ניתן לראות שלפי שני התירוצים הראשונים - בעיקרון אין כופים על מצוַת הצדקה, ואילו לפי שני התירוצים האחרונים - בעיקרון כופים על מצווה זו. נראה כי התוספות נאלצו להביא את כל ארבעת התירוצים כיוון שחלקם ניתנים לדחייה:

· התירוץ השלישי נתון במחלוקת - האם יש חובה על בית הדין לכפות על המצוות - ולכן אי אפשר להסתפק בו.

· התירוץ הרביעי אינו מוחלט, כי העובדה שיש לאו של "לא תאמץ את לבבך" אינה הופכת את המצווה למצוַת לא תעשה. ייתכן שהלאו הוא רק תמריץ לקיום מצוַת העשה, ואינו הופך אותה למצוַת לא תעשה. אם אכן כך המצב, הרי שעדיין אין לכפות על מצווה זו, שכן זוהי מצוַת עשה באופייה, ואין כופים על מצוות עשה ששכרן בצדן.

נראה שניתן להציע תירוץ נוסף, שאינו מופיע בתוספות, לשאלה מדוע כופים על הצדקה למרות שאין כופים על מצוות עשה שמתן שכרן בצדן. אם נבדוק על איזו מצווה נאמר שמתן שכרה בצדה, נמצא את מצוַת כיבוד ההורים ("כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך"). בעוד שבציווי על מצווה זו השכר צמוד לציווי, בציווי על מצוַת הצדקה השכר אינו צמוד לציווי: "כי פתוח תפתח את ידך לו... ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך". השכר המובטח על מצוַת הצדקה אינו מובטח על עצם קיום המצווה, אלא רק נועד למנוע מצב שבו ירע לבבו של האדם והוא לא יתן צדקה. אם כנים דברינו, אזי מצוַת הצדקה אינה מוגדרת כמצוַת עשה שמתן שכרה בצדה משום שהשכר המובטח עליה אינו על קיום המצווה אלא על המצב הנפשי המוביל לקיומה - "ולא ירע לבבך בתתך לו". כיוון שכך, אין כלל בעיה לכפות על מצוַת הצדקה, שמתן שכרה אינו בצדה.

צדקה - מצווה או חיוב ממוני?

הכפייה על מצוַת הצדקה מוזכרת גם בכתובות מט ע"ב, ואף שם מתייחסים הראשונים לסתירה שבין כפייה זו לבין הכלל שאין כופים על מצוַת עשה שמתן שכרה בצדה. בתשובה לקושייה זו, הריטב"א מסייג את הכלל למקרה שיישומו אינו מהווה צורך חיוני. במקרה שלא ייגרם נזק אם לא נגבה צדקה - אכן אין כופים על הצדקה (למשל: אם אין עניים בעיר), אך אם עניי העיר יהיו בסכנה אם לא נגבה צדקה (למשל: אם אין להם אוכל) - אזי כופים על הצדקה.

למעשה, הריטב"א מסיט את מוקד דין הכפייה על הצדקה: אם בשאר המצוות מטרת הכפייה היא שהאדם יקיים את המצווה, הרי שלדעת הריטב"א בצדקה המטרה אינה קיום המצווה של הנותן אלא קבלת הצדקה ע"י העני. לכן, אם אין עניים - אין כופים על הצדקה, למרות שנותן הצדקה מקיים בדיוק את אותה מצווה כשיש עניים וכשאין עניים.

הסבר זה של הריטב"א קשה, משום שישנן מצוות עשה נוספות שמתן שכרן בצדן, ואכן אין כופים עליהן, למרות שהן מצוות ממוניות מובהקות, ועבירה עליהן גורמת לאנשים אחרים להפסיד ממון.

אמנם, ייתכן לחלק בין צדקה לבין שאר מצוות העשה הממוניות: הפסדם של העניים גדול ומשמעותי יותר מאי-מתן צדקה, ועלול אף להגיע לידי פיקוח נפש. לכן, אפילו אם לדעת הריטב"א כופים על הצדקה כשהעניים מפסידים, ייתכן שאין כופים על מצוות העשה הממוניות האחרות שמתן שכרן בצדן. כמובן, תירוץ זה דחוק כיוון שהוא מאלצנו לקבוע מהו הפסד גדול המחייב כפייה ומהו הפסד לא-גדול, שאין כופים בגללו.

הריטב"א מרחיב את הדיון בכפייה על הצדקה בביאורו לגמרא בראש השנה ו ע"א. שם הוא מביא שני טעמים לכך שכופים על מתן צדקה:

א. נתינת הצדקה היא מצווה, והכפייה היא מדין כפייה על המצוות.

ב. נתינת הצדקה היא חלק מהמחוייבויות הממוניות של אנשי העיר, והכפייה היא מסמכותם של פרנסי העיר.

אם אכן הכפייה על הצדקה אינה נובעת מהמצווה שבצדקה אלא מהחיוב הממוני, אזי הקושייה מהכלל של "מצוַת עשה שמתן שכרה בצדה" כלל אינה מתעוררת. אם חיוב הצדקה נובע משעבוד ממוני, ולא מהמצווה בלבד - ברור שניתן לכפות עליו.

אמנם, דומה שקשה להחיל הבנה זו על כל סוגי הצדקה. דברי הריטב"א אמורים כלפי הגמרא בראש השנה, העוסקת באדם הנודר לתת צדקה:

"תנו רבנן: מוצא שפתיך - זו מצוַת עשה; תשמור - זו מצוַת לא תעשה; ועשית - אזהרה לבית דין שיעשוך; כאשר נדרת - זה נדר; לה' א-לוהיך - אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים; נדבה - כמשמעו; אשר דברת - אלו קדשי בדק הבית; בפיך - זו צדקה".

ייתכן, אם כן, שרק צדקה שהאדם נדר מהווה חיוב ממוני מעין מס, שכן האדם התחייב לתתה. צדקה אחרת, שהאדם לא התחייב בנדר לתת - אולי אינה נחשבת לחוב ממוני, וממילא ניתן לכפות על נתינתה רק מדין כפייה על המצוות.

לקושייה זו ניתן להציע שתי פתרונות: ראשית - ייתכן שאכן אין כופים לתת צדקה שהאדם לא נדר, וכל הסוגיות העוסקות בכפייה על הצדקה עוסקת בצדקה שננדרה. שנית - ייתכן שגם ללא נדר קיים חיוב ממוני לתת צדקה, מכוח 'תקנות העיר' - המיסים שמטילים מנהיגי העיר על כל התושבים.

חיוב שוטה בצדקה

הבנה זו, של מצוַת נתינת הצדקה כחיוב ממוני הנובע מתקנות העיר, עולה בהקשר נוסף. הגמרא בכתובות מח ע"ב קובעת ששוטה פטור ממצוַת צדקה, אולם הרמב"ם בהלכות נחלות י"א, יא פוסק:

"ומי שנשטתה או שנתחרש - בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי".

כלומר, אף על פי שהאדם אינו בר דעת ואינו חייב במצוות, בית הדין יכולים לכפות עליו לתת צדקה. ואמנם, ה"כסף משנה" משיג על הרמב"ם: הלא שוטה פטור ממצוות, וכיצד אפשר לכפות אותו לקיים את מצוַת הצדקה? בעל "קצות החושן" (ק"ה, א) ענה על כך שתי תשובות:

א. כל אדם רוצה לתרום צדקה, ואנו משערים בדעתו של השוטה שגם הוא רוצה. לכן, למרות שאי אפשר לאמת השערה זו - ניתן לכפות את השוטה לתת צדקה.

ב. כפי שהסביר הריטב"א את הכפייה על הצדקה - יש חיוב ממוני לתת צדקה, מעבר לחיוב המצוותי. חיוב זה חל על כל בני העיר בשווה, בין פקחים ובין שוטים, ולכן אף השוטה חייב לתת צדקה למרות שהוא פטור ממצוות.