כוהנים ובני אהרון

  • הרב יאיר קאהן

פרשת צו                                                                             הרב יאיר קאהן

כוהנים ובני אהרון


א. תורת המילואים

פרשת הקרבנות מסתיימת בפסוקים:

"זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים: אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם ל-ה' במדבר סיני" (ויקרא ז, לז-לח)

קשה להבין, מדוע התורה הזכירה כאן מילואים? כל שאר הקרבנות מופיעים בפסוקים שקדמו לסיום, אך דיני קרבן המילואים נאמרו בפרשת תצוה (שמות כ"ט). גם עשיית המילואים, המופיעה בספר ויקרא, תתבצע רק  בפרק הבא (ויקרא ח'). מדוע, אם כן, הפסוקים המסכמים את פרשת הקרבנות, מזכירים קרבן שכלל לא נמצא בפרשה עצמה?

 

האבן עזרא מפרש:

"ולמלואים - ככתוב בפרשת ואתה תצוה" (ויקרא ז', ל"ז ד"ה ולמלואים)

לדעת האבן עזרא, פסוקי הסיום אינם מזכירים רק את הקרבנות שהוזכרו בפרשה זו, אלא את כלל הקרבנות. נכון אמנם שרוב סוגי הקרבנות הוזכרו בתחילת ספר ויקרא, אך בסיום התורה כוללת גם קרבן המילואים המופיע בספר שמות.

במבט ראשון, פירוש זה נראה רחוק. אולם, בעיון נוסף נראה שיש לו עוגן בפסוקים. בפסוק שצוטט לעיל נאמר:

"אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני"      (שם ל"ח)

הפסוק מזכיר את הר סיני בנוסף למדבר סיני. ועל כך העיר הרמב"ן:

"ועל דרך הפשט, שיעורו אשר צוה ה' את משה בהר סיני וביום צוותו את בני ישראל במדבר סיני להקריב את קרבניהם ל-ה', כי צוה במלואים בהר סיני וכן בעולה וחטאת, וצוה במנחה ואשם ובזבחי השלמים במדבר סיני באוהל מועד"            (רמב"ן שם)

על פי קריאה זו, התורה הוסיפה במפורש קרבנות שכבר ניתנו בהר סיני. על כן, אין לתמוה על הזכרת המילואים.

אולם, הרמב"ן עצמו מודה שהר סיני כולל גם את הדינים שניתנו במשכן, כאשר בני ישראל חנו מסביב להר:

"ויתכן כי טעם בהר סיני, במקום הזה לפני הר סיני, והוא באוהל מועד, וכן עולת תמיד העשויה בהר סיני כי איננו בהר ממש, כי עולת תמיד לא התחילו בה רק באוהל מועד" (שם)

זאת ועוד, פתיחת הסיכום "זאת התורה" מצביעה דווקא על הפרשיות המופיעות בפרשת צו הפותחות בלשון "זאת תורת". לכן, פחות מסתבר לטעון שאזכור המילואים כאן מכוונת כלפי הפרשה בשמות, בה חסרה לשון דומה.

 

פירוש אחר יוצא מדברי המשך חכמה:

"הנה לפי סידור הכתובים, היה לו לאמור לעולה ולמנחה ולמלואים ולחטאת, כי כן כתוב קודם קרבן מילואים בתר קרבן מנחה" (משך חכמה שם ד"ה זאת התורה)

המשך חכמה טוען שקרבן המילואים מופיע אחרי קרבן מנחה ולפני חטאת. מכך, נראה שאין כוונתו לאיל המילואים שהקריבו בשבעת ימי המילואים, כי אם למנחת חינוך. קרבן זה אכן מופיע בפרשת הקרבנות בויקרא:

"זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ל-ה' ביום המשח אותו עשירת האיפה סולת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב" (יקרא ו', י"ג)

לפי זה, משמעות המושג "מילואים" היא חינוך. כדי לחנוך את המשכן כולו, הביאו את קרבן המילואים המוזכר בספר שמות. אבל ישנו עוד מילואים שמביא כל כוהן בתחילתו עבודתו, מנחת חינוך.

הקושי בפירוש המשך חכמה (כפי שהעיר בעצמו), הוא הסדר של רשימת הקרבנות המוזכרות בסיום. לשיטתו, מנחת החינוך אמורה להופיע מיד אחרי המנחה (עיין שם במה שתירץ). קושי נוסף הוא, שהתורה מעולם לא הגדירה את מנחת החינוך כמילואים. ממילא, יש דוחק בטענה שהמונח "מילואים" מתייחס למנחה זו, כאשר התורה מעולם לא מכנה אותה כך.

קושיא נוספת על שיטת המשך חכמה היא הקושיא שהעלנו לעיל על פירוש האבן עזרא. הפתיחה "זאת תורת" לא מופיעה בפני עצמה בנוגע למנחת חינוך. לכן קשה לפרש שהסיכום "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" תעסוק בקרבן זה.

 

ב . חזה התנופה ושוק התרומה

לפני שנציע פתרון נוסף, נדון בעוד קושי הקשור לקרבן המילואים.לפי פירוש אחד ברש"י, השם קרבן שלמים משקף את המיוחד בקרבן זה, שיש בו חלק למזבח (האימורים), חלק לכוהנים (חזה ושוק) וחלק לבעל הקרבן (שאר הבשר). כך כותב רש"י:

"שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכוהנים ולבעלים"         (רש"י ויקרא ג', א')

בדרך כלל מתייחסים לחלק הכוהנים, החזה והשוק, כמקשה אחת. אולם, בתורה ישנה הבחנה ברורה ביניהם:

"ידיו תביאינה את אשי ה' את החלב על החזה יביאנו את החזה להניף אותו תנופה לפני ה': והקטיר הכוהן את החלב המזבחה והיה החזה לאהרן ולבניו. ואת שוק הימין תתנו תרומה לכוהן מזבחי שלמיכם"           (ויקרא ז', ל'-ל"ב)

למרות שגם החזה וגם השוק ניתנים לכוהן, החזה בא יחד עם החלבים המוקטרים על המזבח, ואילו השוק ניתן לכהן בנפרד.

מחלוקה זו נראה, שבאופן עקרוני החזה הוא חלק מהאימורים אלא שבפועל הוא ניתן לכוהן (בבחינת "משולחן גבוה קא זכו", שבת כד: ועוד). כלומר, החזה הוא בעצם חלק מהאימורים שדינם להיקרב על המזבח, והכוהן זוכה בחלק ממה שמיועד למזבח, כעבד הנוטל פרס מבית רבו (לשון רש"י ביצה כא.). השוק, לעומתו, הוא מלכתחילה חלק המגיע לכוהנים, ומעולם לא היה מיועד למזבח.

הנצי"ב עמד על נקודה זו בפירושו. בדבריו, מסביר הנצי"ב מדוע התורה השתמשה במונח "תנופה" כדי לתאר את החזה, בניגוד לשוק הנקרא "שוק התרומה":

"אף על גב שגם הוא בעי תנופה לדורות כמבואר להלן... 'שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו להניף וגו' ', מכל מקום אינו דומה לחזה שעיקרו במזבח בכלל חלב, אלא שהקב"ה זיכה לכוהנים מחלק גבוה. מה שאין כן שוק הוא חלק בעלים ככל הבשר אלא שהוא תורמה לכוהנים. ומשום הכי גם בתנופה אינן דומין דהחזה מביאין יחד עם החלבים והשוק רק בשעת תנופה מעלין אותו על החלבים" (העמק דבר שם)

 

דא עקא, שהתבוננות בתיאור קרבן המילואים  מצביעה על הבחנה הפוכה.

"ויקח את החלב ואת האליה ואת כל החלב אשר על הקרב ואת יתרת הכבד ואת שתי הכלית ואת חלבהן ואת שוק הימין: ומסל המצות אשר לפני ה' לקח חלת מצה אחת וחלת לחם שמן אחת ורקיק אחד וישם על החלבים ועל שוק הימין. ויתן את הכל על כפי אהרן ועל כפי בניו וינף אתם תנופה לפני ה': ויקח משה אותם מעל כפיהם ויקטר המזבחה על העולה מלאים הם לריח ניחוח אשה הוא ל-ה': ויקח משה את החזה ויניפהו תנופה לפני ה' מאיל המלאים למשה היה למנה כאשר צוה ה' את משה"       (ויקרא ח', כ"ה-כ"ט)

כאן השוק מצטרף עם החלב ומוקטר על המזבח, כאשר החזה ניתן למשה למנה באופן ישיר. על פניו, תיאור זה מוביל דווקא למסקנה ההפוכה ממה שהצגנו עד עכשיו: זכיית הכוהנים בשוק היא משולחן גבוה, בעוד שהחזה הוא לכתחילה חלק של הכוהנים.

 

אכן, יש מקום להבחין בין קרבן המילואים לשלמים. אולם, לגבי החזה והשוק חילוק זה נראה בלתי אפשרי. הפסוקים על ציווי המילואים בפרשת תצוה מתארים את קרבן המילואים כמקור לקדושת החזה והשוק:

"וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו: והיה לאהרן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם ל-ה' "  (שמות כ"ט, כ"ז-כ"ח)

אם קרבן המילואים הוא המקור לקדושת החזה והשוק והבסיס לזכות שיש לכוהנים בהם, כיצד נוכל להסביר את הסתירה הזאת? מדוע השוק מצטרף לחלב בקרבן המילואים, כאשר החזה הונף עם החלב בקרבן שלמים?

בניסיון לפתור תעלומה זו, נעסוק בקצרה בימי המילואים ובניסיון להגדיר את מעמדו של משה ששימש ככוהן באותם הימים. 

 

ג. משה הכוהן

בגמרא בזבחים נאמר:

"אמר רב משה רבינו כהן גדול וחולק בקדשי שמים היה, שנאמר 'מאיל המלואים למשה היה למנה' "      (זבחים קא:)

הגמרא שם מקשה על שיטת רב, משום שלא היה לו למשה דין כוהן לגבי ראיית נגעים, ומתרצת:

"אמר רב נחמן בר יצחק שאני מראות נגעים דאהרן ובניו כתובין בפרשה"  (שם קב.)

לאור דברי הגמרא, נראה שיש להבחין בין שני מובנים של המונח "כוהן". מצד אחד, כוהן מתאר תפקיד. כוהן הוא המופקד על שרות במקדש ועבודת הקרבנות. כך הוזכר במדרש:

"שבכורי ישראל במדבר היו כוהנים שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל' " (שמות רבה משפטים פרשה ל"א)

מצד שני, כוהן תלוי בייחוס. אהרון ויוצאי חלציו הזכרים, הם כוהנים.

לאור זאת, ניתן להסביר את דברי הגמרא. לפי רב היה למשה מעמד של כוהן גדול בימי המילואים, אך הכוונה היא אך ורק לתפקיד המוטל עליו. אי אפשר להעלות על הדעת שמעמדו של משה ככוהן הוא משום ייחוסו.

כאשר הגמרא הקשתה על שיטת רב מכך שמשה לא היה יכול לראות נגעים, הגמרא הניחה שכל מי שמתפקד ככוהן יכול לראות נגעים (ומכך שמשה לא היה יכול לראות נגעים מסתבר שאיננו כהן). תשובת רב נחמן בר יצחק היא, שבנגעים אין להסתפק בכהן כמשרת במקדש, אלא בכוהן מזרע אהרון.

במשך שבעת ימי המילואים, משה שירת במשכן. משה מילא את התפקיד של הכוהן, אך לא היה כוהן מצד ייחוסו. החלק בו זכה משה בקרבנות קשור לחלק המגיע לכוהן בבחינת המקריב את הקרבן, אבל אין למשה שום זכות באותם חלקים המוקדשים לאהרון ובניו.

לאור העובדה שמשה קיבל רק את החזה מקרבן המילואים, אפשר להסיק שהכהן המקריב זוכה בחזה עקב עבודתו. אולם, השוק הוקטר עם שאר האימורים בקרבן המילואים. זאת, משום שהשוק הוא חלקם של הכוהנים בני אהרון ואין למשה שום זכות בו.

כאשר כוהן מזרע אהרון מקריב קרבן שלמים רגיל, הכוהנים זוכים גם בחזה וגם בשוק, כפי שביאר הנצי"ב:

"דבאמת אף על גב שמצות תנופה היה בשניהם מכל מקום היה שנוי ביניהם גם בטעם גם במעשה. דשוק הימין ניתן לכוהנים מחלק בעלים תרומה לכהן כמו תרומה מתבואה... מה שאין כן החזה להיפך היה ראוי ליקרב על המזבח בכלל חלב... אלא שהמקום נתן לכוהנים שכר ההקרבה... ומשום הכי באיל המלואים שהיה משה המקריב לא נתן שוק הימין משום שלא נהג בו מצות תרומה מישראל אלא לכוהנים שהוא אהרן וזרעו. אבל חזה שהוא שכר הטורח ניתן למשה"  (העמק דבר ויקרא י', י"ד)

 

ד. מילואים וזבח השלמים

עד כה, הסברנו שבשעת קרבן המילואים הוקדשו החזה ושוק לדורות. החזה לכוהנים בתור עובדים במקדש והשוק לכוהנים זרע אהרון. אם כן, אזכור החזה והשוק בפרשת קרבן השלמים, אינו אלא תיאור כיצד ליישם בפועל אותו דין של חזה ושוק שמקורו במילואים.

אך, לפי הבנה זו קשה להבין את הפירוט והכפילות בפרשת השלמים:

"כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכוהן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל: זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' ביום הקריב אותם לכוהן ל-ה': אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל חקת עולם לדורותם" (ויקרא ז', ל"ד-ל"ו)

הלוא כל הדברים האלו כבר נאמרו בפרשת תצוה לגבי קרבן המילואים! מדוע שוב חזרה התורה על כל הפירוט?!

לאור זאת, נראה להציע שההלכה של חזה ושוק מושרשת בשני המקורות, גם קרבן המילואים וגם קרבן השלמים. מצד אחד, החזה והשוק הוקדשו לדורות בשעת קרבן המילואים. אז משה תיפקד ככוהן המשרת, וזכה משום כך בחזה על אף שאינו מזרע אהרון. אבל השוק לא ניתן למשה, אלא הקטירו אותו על המזבח כדין האימורים. וכך פירש רש"י בלשונו הקצר והמדויק:

"שלמים, לשון שלמות שמושלם בכל. מגיד הכתוב שהמלואים שלמים, שמשימים שלום למזבח ולעובד העבודה ולבעלים, לכך אני מצריכו החזה להיות לו לעובד העבודה למנה, וזהו משה ששימש במלואים, והשאר אכלו אהרן ובניו שהם בעלים, כמפורש בענין" (רש"י שם כ"ט, כ"ב ד"ה כי איל)

פרשת השלמים מתארת מקור נוסף לזכות של הכוהן בחזה ושוק, כמו שפירש רש"י :

"שלמים - שיש בהם שלום למזבח ולכוהנים ולבעלים"     (שם ג', א' ד"ה שלמים)

רש"י דייק והחליף את המושג "עובד העבודה" למושג "כוהנים". מסתבר, שהכוונה היא לשבט הכוהנים שהם קבוצה מסוימת בתוך עם ישראל, הכוהנים בני אהרון.

בהתאם לדברים אלו, הגמרא (זבחים צט.) מעלה שכוהן בעל מום הפסול לעבודה, מקבל חלקו בחזה ושוק. כך מפורש בפרשת קורח:

"וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל לך נתתים למשחה ולבניך לחק עולם... וזה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם... ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה"                    (במדבר י"ח, ח'-י"ח)

לכן, אפשר לטעון שפרשת קרבן שלמים אינה חוזרת על הנאמר בפרשת המילואים, אלא מוסיפה היבטים נוספים של זכות כוהנים בחזה ושוק.

כאמור, לדעת הנצי"ב ישנו הבדל בין החזה לבין השוק. באופן עקרוני, החזה הוא חלקו של מזבח וכוהנים זוכים בו משולחן גבוה, בעוד שהשוק, שהוא מבשר הזבח, ניתן לכוהנים מבעלי הקרבן ומעולם לא נועד למזבח. לכאורה לפי זה, צריך היה להניף את החזה עם האימורים, ולהרים את השוק בנפרד[1]. אבל, בהלכה לא מצאנו הבחנה זו, כפי שפסק הרמב"ם:

"וכיצד מניחן על ידי הבעלים, נותן את החלבים על ידי הבעלים וחזה ושוק למעלה ושתי הכליות ויותרת הכבד למעלה מהם, ואם יש שם לחם מניחו למעלה ומניף הכל" (מעשה הקרבנות ט', ח')

לאור השילוב בין שתי הפרשיות, שיטת ההלכה ברורה היא. הנפת השוק עם החלב, היא על פי מה שנעשה באיל המילואים. במקביל, צירוף החזה עם החלב מושרש בפרשת השלמים.

 

המורכבות של החזה והשוק באה לידי ביטוי בפסוקים עצמם. בפרשת המילואים נאמר:

"וקדשת את חזה התנופה ואת שוק התרומה אשר הונף ואשר הורם מאיל המלאים מאשר לאהרן ומאשר לבניו" (שמות כ"ט, כ"ז)

וממשיכה התורה:

"והיה לאהרן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל כי תרומה הוא ותרומה יהיה מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם תרומתם ל-ה' " (שם כ"ח)

הפסוק הראשון מתיחס לאיל המילואים, ממנו משה קיבל את החזה תמורת עבודתו. לעומתו, הפסוק השני עוסק בשלמים ובחלק הנועד לאהרון ובניו מאת בני ישראל.

 

כעין זה מצאנו בפרשתנו:

"כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכוהן ולבניו לחק עולם מאת בני ישראל" (ויקרא ז', ל"ד)

פסוק זה חוזר על הנאמר בפסוק השני בפרשת המילואים העוסק במתנת החזה והשוק המושרשת בקרבן השלמים. בשלב זה, ממשיכה התורה:

"זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' ביום הקריב אותם לכוהן ל-ה': אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל חקת עולם לדורותם"    (שם ל"ה-ל"ו)

"ביום הקריב אותם לכוהן ל-ה' " מכוון כלפי קרבן המילואים, כמו שכתוב:

"ויקרב משה את אהרן ואת בניו"        (שם ח', ו')

 

מדוע התורה מצינת את קרבן השלמים בפרשת המילואים, ואת המילואים בפרשת השלמים? נראה לומר, שדבר זה נובע מהצורך לצרף את קרבן המילואים יחד עם קרבן השלמים על מנת לקיים את מצוות חזה ושוק בצורה שלמה.

מצד אחד, השוק שייך לאהרון ובניו באופן ישיר, כפי שמתואר בפרשת השלמים. מצד שני, יש לצרף את השוק עם החלב על מנת להנציח את קרבן המילואים כאשר משה שימש ככוהן. צירוף החזה עם האימורים הוא משום שבני אהרון זוכים בחזה משולחן גבוה, כמו שלמדנו מפרשת השלמים. מצד שני, הכוהנים גם זוכים בחזה בצורה ישירה תמורת עבודתם, כפי שזכה בו משה בקרבן המילואים.

 

ה. למילואים ולזבח השלמים

כעת אפשר לחזור לקושי שהבאנו בתחילת דברנו. מדוע פסוקי הסיכום מזכירים את קרבן המילואים שלכאורה אינו מופיע בפרשת "תורת" הקרבנות? לפי מה שביארנו, ייתכן לטעון שאין כוונת הסיכום למילואים בתור סוג קרבן עצמאי. המילואים מצטרף לזבח השלמים, שהרי בכל קרבן שלמים, יש בו גם דיני המילואים.

הפרשה הפותחת "וזאת תורת זבח השלמים" (שם ז', י"א), היא בעצם תורת המילואים וזבח השלמים. הפרשה הרי עוסקת בדיני אכילת השלמים, ובחזה ושוק שניתנו לכוהנים. כפי שראינו, זכות הכוהנים בחזה ושוק היא מורכבת. מצד אחד, זכותם נובעת מתפקידם כמשרתי המקדש, כפי שזכה משה בחלקו מאיל המילואים. מצד שני, הם מקבלים את החזה ושוק כשאר מתנות כהונה, מצד היותם בני אהרון.

כאמור, המורכבות הזאת מוזכרת בפרשה תורת זבח השלמים במפורש:

"כי את חזה התנופה ואת שוק התרומה לקחתי מאת בני ישראל מזבחי שלמיהם ואתן אותם לאהרן הכוהן ולבניו לחוק עולם מאת בני ישראל: זאת משחת אהרן ומשחת בניו מאשי ה' ביום הקריב אותם לכוהן ל-ה': אשר צוה ה' לתת להם ביום משחו אותם מאת בני ישראל חקת עולם לדורותם" (שם ז', ל"ד-ל"ו)

בכך, מתייחסת התורה במפורש לאיל המילואים שהקריב משה "ביום משחו אותם מאת בני ישראל".

 

 

 

 

 

 



[1] הנצי"ב עצמו הציע הבדל בין החזה להשוק גם במישור ההלכתי, עיין העמק דבר ויקרא י', י"ד.