דילוג לתוכן העיקרי

וארא | חטאו של משה ויחסנו לחטאי גדולי ישראל

קובץ טקסט

הסיכום לא עבר את ביקורת הרב

"וידבר א-להים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו', ב-ג)

 פסוקים אלו לא ברורים – מה רצה הקב"ה לומר במלים "אני ה'" ולשם מה הזכיר כאן את האבות? רש"י מקשר זאת לסוף הפרשה הקודמת. משה בא בטענות – "למה הרעות לעם הזה למה זה שלחתני..." (ה', כב), וכאן עונה לו הקב"ה שהוא נאמן לשלם שכר טוב להולכים לפניו ומכיוון שהבטיח לאבות שיגאל את עם ישראל ויביא אותם אל ארץ כנען הוא בודאי יקיים את הבטחתו ואל לו למשה לפקפק בכך.

נראה שניתן ללכת בכיוון הכללי של רש"י אך בואריאציה קצת שונה. הגמרא בסנהדרין קיא. מותחת ביקורת על דבריו של משה בסוף הפרשה הקודמת (רש"י מביא דברים אלו בפסוק ט'):

 "אמר לו הקב"ה – חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל שדי ולא הרהרו על מידותי ולא אמרו לי "מה שמך". אמרתי לאברהם – "קום התהלך בארץ לאורכה ולרוחבה כי לך אתננה", ביקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה ב- 400 שקל כסף ולא הרהר על מידותי. אמרתי ליצחק – "גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך", בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה… ולא הרהר אמר מידותי. אמרתי ליעקב "הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה", בקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מידותי ולא אמרו לי "מה שמך", ואתה אמרת לי "מה שמך" בתחילה ועכשיו אתה אומר לי "והצל לא הצלת את עמך" – "עתה תראה אשר אעשה לפרעה" (ו', א) – במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלושים ואחד מלכים".

דברי הגמרא מעלים תמיהה עצומה – איך ייתכן שמשה רבנו גדול הנביאים הרהר אחר מידותיו של הקב"ה וחשב שלא יקיים את דברו, זה בודאי מסתדר עם דמותו של משה רבנו כפי שנצטיירה בעיני חז"ל? אמנם באותו זמן היה משה בראשית דרכו וכך גם המדרש מכנהו "טירון לנבואה", אך עדיין לא ייתכן שעשה חטא כ"כ חמור. נראה שיש להבין את משה לאור דברי הגמרא שם לפני כן:

ה-"הוא אמינא" של משה

"תניא אמר ר"א בר"י – פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי – בוא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך: מהם טיבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין, ועל דבר זה נענש משה רבינו וכו'"

 המצב של עם ישראל במצרים מתואר כאן בצורה מזעזעת. רבים נהרגו מדי יום ביומו בדרכים שונות. על רקע זה אפשר אולי להבין את התנהגותו של משה רבנו. משה לא חשב לרגע שהקב"ה לא יקיים את הבטחתו לגאול את עם ישראל, הוא רק לא הבין מדוע הקב"ה לא עושה זאת כעת, מדוע הוא נותן לעם ישראל לסבול בצורה נוראה כל כך!

 משה רבנו שלא יכול היה לראות בסבלו של אדם אחד (השוטר שהוכה ע"י המצרי), בודאי לא יכול היה לראות בסבלו של עם שלם. הוא ידע שהאבות לא הרהרו כלל אחר מידותיו של הקב"ה, אך חשב שאי אפשר להשוות בין הדברים – לאבות היו בעיות קטנות יחסית – הם נאלצו לשלם עבור חלקת קרקע או לריב עבור באר מים. כאן מדובר באנשים שנהרגים בדרכים מזעזעות מדי יום ביומו. אצל האבות היה מדובר באנשים בודדים, וכאן- בעם שלם, גברים נשים וטף. אי אפשר אם כן לומר שמשה לא חטא, אך אפשר להבין את חטאו. הוא לא יכול היה לראות עוד בסבלו הכבד של עם ישראל ולא הבין מדוע הגאולה מבוששת לבוא.

"וירא ה' אל אברם ויאמר אליו אני א-ל ש-ד-י התהלך לפני  והיה תמים"(בראשית י"ז א')

רש"י מסביר "אני הוא שיש די בא-להותי לכל בריה…".

 הרמב"ן הסביר בהרחבה פירוש זה – מידה זו פירושה התגברות על מערכת המזלות ועל ידה נעשים נסים נסתרים. אין זה טבעי שכאשר מקיימים מצוות יורד יותר גשם או האדמה מצמיחה יותר יבול. מבחינת הטבע והמזלות אין קשר בין מעשי האדם להתנהגות הטבע. קשר זה נוצר ע"י הקב"ה שמתגבר על מערכת המזלות וקובע מתי ירד גשם וכו'. זו המידה שבה נהג הקב"ה עם האבות – הוא לא עשה להם נסים גלויים שבהם יש שינוי ממנהגו של עולם כמו קריעת ים סוף, הוא עשה להם רק נסים נסתרים, קבע את התנהגות הטבע ע"פ מעשיהם. שם הוי"ה לעומת זאת קשור לנסים הגלויים החורגים מן הטבע – עשרת המכות, קריעת ים סוף וכד'.

משה רבנו ידע שדרך הטבע היא שגאולה דורשת גם יסורים וקרבנות – "א"א לעשות חביתה בלי לשבור ביצים". הוא הבין שכל עוד מדובר במידת "א-ל שדי" סבלו של עם ישראל הוא טבעי וא"א להתלונן על כך שלפני הגאולה באים סבל ויסורים. תלונותיו של משה רבנו התבססו על כך שלקב"ה יש גם מידה נוספת, מידת הוי"ה – אם הקב"ה יכול לעשות נסים ולשנות סדרו של עולם, מדוע הוא לא מפסיק את סבלו הרב של עם ישראל וגואל אותו מיד?

תשובתו של הקב"ה לתלונה זו היא "אני ה'", כלומר באמת יש לקב"ה מידה של נסים גלויים, אך גם ע"פ מידה זו עם ישראל צריך לסבול. הסבל אינו מובן רק ע"פ מידת "א-ל שדי", הוא מובן גם ע"פ מידת הוי"ה אלא שמשה לא יכול להבין זאת וכך גם אנחנו. הקב"ה בעצם אומר למשה שאל לו להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, בן אדם אינו מסוגל להבין זאת. כך גם ענה הקב"ה לבקשתו של משה בהמשך "הודיעני נא את דרכיך" (שמות ,ל"ג, יג).

גם כאשר אנחנו נתקלים במצבים קשים שבהם נתון עם ישראל אנו חייבים לזכור שאין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה.אכן, יש בידו הכוח לעשות אפילו נסים גלויים ואסור לנו למתוח ביקורת על כך שאינו משתמש ביכולת זו.

יחסנו הכללי לחטאי גדולי ישראל

 בעיה דומה לבעייתנו מתעוררת בקשר לחטאיהם של גדולי ישראל אחרים כמו חטא דוד בבת שבע ועוד. בציבור ישנם שתי גישות קיצוניות בעניין זה: רוב הציבור החילוני מאמץ את גישת ההשכלה וביקורת המקרא המתייחסת לגדולי ישראל כאנשים מן השורה – הם חטאו משום שהם בני אדם כמונו וכמו שאנחנו מועדים מדי פעם כך גם הם.

  רבים מבני היהדות הדתית מאמצים את הגישה ההפוכה – גדולי ישראל הם על-אנושיים – אין לעשות שום השוואה בינינו לבינם, אין להם רגשות, אין להם מאבקים ויצרים ובודאי שאין לייחס להם שום חטא – "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה" (שבת כה: נו.) וכך גם לגבי חוטאים אחרים. גישה זו יוצאת מתוך מגמה חיובית מאד – יחס של כבוד והערצה לגדולי ישראל, אך היא מגיעה לידי אבסורד – א"א להתעלם מחטאים המוזכרים במפורש בכתובים ובמדרשים.

הגישה שלנו צריכה להיות אחרת – א"א להתעלם מחטאים של גדולי ישראל, אך אסור להסתכל עליהם בהקשרם המצומצם. מהמדרש עולה במפורש שמשה חטא. דוד המלך בודאי חטא שהרי נתן הנביא הוכיח אותו והוא עצמו אומר שחטא. חזרתו בתשובה מובאת בפרוטרוט במזמור נ"א בתהילים. הגמרא בכתובות ט. מתלבטת בעניין חטאו של דוד, האם בת שבע היתה אשת איש או לא, אך בין כך ובין כך ברור שהיה כאן איזשהו חטא וא"א להתעלם ממנו. גם לגבי ראובן ברור שהיה חטא, הגמרא בשבת רק באה לומר שלא בא על בלהה אלא רק בלבל יצועי אביו אך ברור שעשה חטא, שהרי יעקב מבקר אותו בחריפות לפני מותו – "פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך וכו'" (בראשית מ"ג, ד). א"א להכחיש חטאים אלו אך חייבים להסתכל עליהם לאור היחס של חז"ל לאותם אישים באופן כללי. חז"ל וכל הראשונים התייחסו למשה רבנו בהערצה גלויה. הרמב"ם מדבר באריכות בהל' יסודי התורה (ז', ו) על ההבדלים בין משה לשאר הנביאים, והוא כותב שם שמשה היה מזומן ועומד לנבואה כמלאכי השרת. הרמב"ם גם מקדיש אחד מ- 13 העיקרים לייחודו של משה רבנו. למעשה, את שבחיו של משה רבנו מונה הקב"ה בעצמו (במדבר י"ב, ו-ח) – "פה אל פה אדבר בו… ותמונת ה' יביט וכו'". גם לשאר גדולי ישראל התייחסו חז"ל בכבוד והערכה, כאל ענקים במידות ובמעשים. אנו חייבים להתייחס לגדולים אלו כשם שהתייחסו אליהם חז"ל. כשם שיש מסורת בהלכה כך יש מסורת בעניינים אלו, כשם שאיננו סוטים במאומה מדברי חז"ל לעניין 4 מינים למשל, כך אסור לנו לסטות מדבריהם לעניין דמותו של דוד המלך. אנו חייבים א"כ לראות במשה, דוד ואחרים ענקים בכל מובן, אולם עדיין אין להתייחס אליהם כעל-אנושיים, אנשים נטולי רגש וחוויה. מדובר עדיין בבני אדם בעלי רגשות, וייתכן שאפילו יש להם יצרים גדולים יותר מאתנו – "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו" (סוכה נב.). גם אנשים אלו עלולים למעוד מדי פעם מפני שגם להם יש יצרים. אילו לאברהם לא היו רגשות ויצרים והוא היה לוקח את יצחק במטרה להקריבו כמו שאדם לוקח בהמה להקריב, הרי שלא היה בכך מעשה גדול ועקידת יצחק היתה מאבדת את משמעותה. אין להתעלם א"כ מחטאיהם של כמה מגדולי ישראל, אך יש להסתכל עליהם בהקשר הרחב של יחס חז"ל אל גדולים אלו.

אלו אנשים ענקים בכל מובן שאמנם עשו חטאים אך חטאים אלו לא מורידים מגדולתם.

כיום ישנם רבים בציבור שלא אמונים על מסורת חז"ל ולכן הם מסתכלים רק על החטאים של גדולי ישראל ולא על גדולתם. לכן דווקא כיום עלינו להיזהר ולא להוציא חטאים אלו מהקשרם אלא להתייחס לגדולי ישראל כמו שהתייחסו אליהם חז"ל והראשונים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)