דילוג לתוכן העיקרי

ויצא | מדוע חזר יעקב על עקביו?

קובץ טקסט

סיכום שיחה שנאמרה בפרשת ויצא תשנ"ב. סיכם דני אורנבוך

"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום וילן שם..."

מפשט הכתוב אנו למדים, שמגמת הליכתו של יעקב היתה לחרן, אולם במדרש נזכרת מחלוקת האם יעקב כבר הגיע לחרן ואז נזכר ששכח דבר מה וחזר ל"מקום", או שאכן היה הדבר בדרכו לחרן. לדעה שאכן חזר על עקביו, עולה השאלה מה מניע אדם, שהלך כברת דרך כה רבה, במיוחד במושגים של אותם ימים, לחזור את כל הדרך בשל דבר מה ששכח? מהי חשיבות אותו מקום שבגללה ראה יעקב צורך לחזור על עקביו?

ניתן לומר, שמקום זה הוא בעל אופי כפול. מצד אחד ייתכן, שהאבות שהתפללו בו והעקדה שהיתה עליו הם אלו שנתנו למקום את אופיו הקדוש. אך מאידך ניתן לומר, שקדושת המקום כבר היתה טבועה בו, ובשל כך התפללו בו האבות, כלומר - לא האבות נתנו לו את הקדושה אלא הקדושה היא של המקום בלבד.

אולם עדיין לא אמרנו מה משך כל כך את יעקב לחזור. ניתן להסביר את זיקתו של יעקב למקום ב- 3 נימות אפשריות:

היציאה לעולם הגדול

ראשית - מבחינת מעמדו האישי והנפשי של יעקב. מהנאמר בפרשה הקודמת אנו למדים שהאיש אשר היה השולט בבית - "יוצא ובא" - היה עשיו, הוא היה האדם החזק, הגיבור, הערמומי. לעומתו יעקב היה איש תם יושב אוהלים, אשר כל דבר הקשור לעולם המעשה - רחוק ממנו. תמיד מביע הוא פחדים: "והייתי בעיניו כמתעתע". הכל הוא עושה עפ"י ציוויה של רבקה אימו - הוא איננו עצמאי. הוא לא מתמודד עם העולם הגדול. עתה עליו להתמודד עם בריחה, עליו לעזוב הכל לתקופה בלתי מוגבלת - לעזוב בית, משפחה ולצאת להתמודד עם העולם הרחב והגדול. ללא ספק קשה הדבר ליעקב - האיש התם - לצאת ללא התראה מוקדמת, לקום, לברוח ולהתמודד עם עולם חדש. לפיכך, בהגיעו לחרן, נזכר הוא לפתע במקום שעבר - מקום בו דרכו רגלי אבותיו, מקום הנושא את אויר אבותיו. הוא רוצה להימצא שם עוד רגע אחד, בטרם יתנתק מהכל ויעבור לעולם חדש, שמי יודע מתי ישוב ויצא ממנו. לפיכך הוא מגיע לאותו מקום ומתפלל על עתידו הצפון.

יעקב כחולייה לא יציבה בשלשלת האבות

שנית - מבחינת מעמדו של יעקב בשלשלת האבות. עד עתה, מאברהם אבינו היתה מגמת עלייה. אברהם אבינו היה חי עדיין בתוך התרבות האלילית, והוא הוא, שמצא את הדרך אל הא-להים - הוא החזק שיצא מאותה תרבות אלילית והגיע אל התרבות הא-להית. יצחק מסמן אף הוא מגמת עלייה - אמנם הוא כבר לא נולד לתרבות אלילית, אך הוא נימול בן שמונת ימים לעומת אברהם שנימול בגיל 99 שנה. הוא כבר חי ברמה אחרת - לו אסור, למשל, לצאת מן הארץ. יעקב, ביודעו שהוא ממשיך השרשרת, חשב שגם עליו מוטלת החובה להיות במגמת עלייה. והנה עתה הוא במגמת ירידה - יוצא לחרן - לזמן לא ידוע (אמנם, רבקה אומרת "ימים אחדים" - אך ראינו עד לאן התמשכו אותם ימים...). לפיכך, בשל האחריות הכפולה הנובעת ממעמדו - הן אחריות לאבות, כממשיך השושלת, והן אחריות לעתיד העם, הוא חש בצורך להתפלל שאותה שרשרת לא תנותק ואכן תמשיך הלאה.

"לתפוס את הרגע"

ושלישית - מבחינת האמת האוניברסלית, במבט כללי לכל החיים. על האדם, בכל מקום והזדמנות לתפוס את הרגע ולדעת לנצלו, למצוא את המקום והזמן ולנצלם על מנת להגיע ולהידבק בקב"ה. יעקב נזכר בלכתו לחרן, שהוא פספס את אותה נקודה מיוחדת, את אותה הזדמנות להתעלות אחרונה, לפני שהוא יורד מטה מטה אל לבן ותרבותו. לכן הוא חוזר על מנת לנצל את הרגע - עוד רגע אחד של התעלות ודבקות בקב"ה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)