בהר-בחוקותי | ונתתי שלום בארץ

 

            בברכות המופיעות בתחילת פרשת השבוע מבטיחה התורה: "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבר בארצכם" (ויקרא כ"ו, ה-ו).

 

            בפסוק הראשון התורה מבטיחה שפע כלכלי. בחברה חקלאית שפע כלכלי פירושו ריבוי תבואה. הפסוק השני מרחיב את הבטחת השכר גם אל מישור השלווה הלאומית. רש"י מפרש את הפסוק כך: "שמא תאמרו הרי מאכל והרי משתה אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת, ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר עושה שלום ובורא את הכל"(ד"ה "ונתתי").

 

            ניתן להבין את דברי רש"י בשלוש דרכים. הבנה אחת אפשרית היא כי השלום שווה מבחינה כמותית לכל הברכות שקדמו לו. לשפע כלכלי יש ערך מסוים עבור מי שרוצה לחיות את חייו בשלווה, ואילו לשלום יש ערך גדול יותר מבחינה זו. במאה ה18-  וה19- , היו קבוצות באנגליה שהשתייכו לפילוסופיה התועלתנית (מבית מדרשם של בנתם ומיל) והלכו בעקבות עקרון ה"חישוב הפילוסופי". מטרתה של תורה מוסרית זו היה להביא את מרב האושר למרב האנשים. כל מעשה מוסרי נמדד לפי קנה מידה זה- כמה הנאה או סבל מביא המעשה, ולכמה אנשים הוא מביא אותם. לפי שיטה זו, האמירה שלשלום יש ערך השקול לכל הברכות אחרות כרוכה בחישוב אובייקטיבי. לשלום יש ערך גדול יותר משום שהוא מביא אושר והנאה למספר רב יותר של אנשים.

 

            הבנה שנייה אפשרית מניחה שהשלום מצד עצמו אינו עולה בערכו על הברכות האחרות. לו ניתנה לנו האפשרות לבחור בין שלום לרווחה כלכלית, ייתכן שהיינו מעדיפים רווחה כלכלית. ואולם, שגשוג ללא שלום אינו בטוח. השקעות בביטחון, והאפשרות שכל הרווחה תאבד במלחמה, מעיבים על הברכה שברווחה כלכלית ללא שלום. השלום אינו עולה מצד עצמו על השגשוג, אך שילוב שני המרכיבים עדיף על העדר שניהם. על פי גישה זו, השלום שקול כנגד המאכל והמשתה בכך שהוא המאפשר את קיומם של השניים.

 

            האפשרות השלישית היא להסביר שהשלום שונה מהותית ואיכותית מרווחה כלכלית. בפסוק ה' השגשוג מתואר כמצב של שלמות אידאלית, אך רק בתחום הנורמלי של ההוויה האנושית. התורה מציגה את השלמות הפיסית כחלק מההצלחה הכרוכה במערכת הטבעית. בפסוק ו' התורה מתארת את השלום כמצב קיום על-טבעי. רש"י (ד"ה "וחרב") סבור כי סוף  הפסוק ("וחרב לא תעבר בארצכם") מהווה הבטחה לכך שאפילו צבאות זרים העוברים בדרכם להילחם במקומות אחרים, לא יעברו בארץ  ישראל. במילים אחרות, בארץ ישראל לא יהיה אפילו רמז למלחמה. פירוש זה מסביר מדוע הבטחת השלום גדולה אפילו מההבטחה שבסוף הפסוק הקודם "וישבתם לבטח בארצכם". בעוד שהפסוק הראשון מתייחס למצב שבו אין כל מלחמה, הפסוק השני מתייחס למצב של שלום והרמוניה.

 

            הרמב"ן (כ"ו, ו, ד"ה "והשבתי") אכן מסביר את הברכות כשייכות לקיום על-טבעי. הוא מפרש את פסוק ו' כמתייחס לימות המשיח. המילים "והשבתי חיה רעה מן הארץ" מתייחסות לנבואה המפורסמת של ישעיהו "וגר זאב עם כבש... ונער קטן נהג בם... ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן..." (י"א, ו-ז). לפי הרמב"ן, השלכות  השלום  משמעותיות הרבה יותר מהשלכות  הרווחה הכלכלית. השלום המתואר כאן הוא שיא הקיום האנושי- רמה אחת מעל כל סוג של הצלחה כלכלית. לפי הבנה זו, שלום שקול כנגד כל הברכות משום שהוא מביא את החברה למצב קיומי שונה לחלוטין.

 

            חשיבות השלום מוארת במקורות רבים ביהדות, כמו למשל המשנה האחרונה בש"ס: "אמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום' " (עוקצין ג', יב). ר' שמעון מלמד אותנו שני דברים נפרדים במימרה זו: הראשון, שהשלום הוא האמצעי היעיל ביותר להשיג ברכה, בהתאם להבנה השנייה שהעלינו; ברכות שונות באות לעולם באמצעות השלום. השני, שהשלום יוצר את הכלי שבאמצעותו הקב"ה משפיע ברכה בעולם. השלום יוצר את הרקע הנדרש לכל יתר הברכות שמקבל עם ישראל.

 

            חשוב להעריך את המשמעות של ערך השלום. לעתים קרובות, אנשים נוטים להתעלם מהערך של השלום ביהדות, ולאור המצב הפוליטי הנוכחי בישראל, חשוב להדגיש כי השלום הוא אידאל נשגב. אנשים רבים במחנה הדתי מתנגדים לתהליך השלום הנוכחי. ישנם מקורות שונים להתנגדות זו, וגישות שונות אלו משקפות מידת נאמנות שונה לעיקרון שהועלה לעיל.

 

            יש אנשים המתנגדים לתהליך השלום משום שהם חושבים שהוא אינו מועיל. אנשים אלו סבורים כי מסירת שטחים לא תוביל לשלום, אלא, חלילה, להפכו. גישה זו, של התנגדות לתהליך השלום מטעמים אסטרטגיים, אינה מתנגדת לשלום כערך. מרגע שמונחות ההנחות האסטרטגיות הנדרשות, ההתנגדות מובנת מאליה. לאנשים המחזיקים בעמדה כזו, השלום נותר ערך אידאלי ורב משמעות.

 

            יש אנשים המתנגדים לתהליך השלום הנוכחי מטעמים עקרוניים יותר. הם חושבים כי למרות הערך הרב שיש לשלום, החזקת שטחי ארץ ישראל בידי יהודים היא ערך גדול יותר. לפי גישה זו, מצוות כיבוש ארץ ישראל ויישובה מונעת כל סוג של פשרה טריטוריאלית למען השלום. גישה זו מניחה הנחות מסוימות באשר לסדר העדיפויות של היהדות, הנחות שאפשר להטיל בהן ספק. גישה זו אינה ממקמת את השלום בראש מעייניה, אולם היא אינה מכחישה את ערכו.

 

            ישנה התנגדות נוספת, בעייתית יותר, לתהליך השלום. גישה זו בונה את עצמה מהצהרות של פוליטיקאים תומכי שלום, המנמקים את הצורך בשלום משיקולים כלכליים - פרגמטיים. אנשים המחזיקים בדעה זו, וכבר שמעתי ברדיו יותר מאחד כזה, טוענים שלעם היהודי אין כל צורך או רצון בשלום מצד עצמו. הם סבורים כי לשלום אין כל ערך מעבר למה שהפוליטיקאים הללו מעניקים לו, קרי, מצד ערכו הכלכלי. או אז, הם מטילים ספק בטיעונים הכורכים את השלום בשגשוג כלכלי, או שהם טוענים שישנם ערכים גדולים יותר משגשוג כלכלי. אנשים אלו מתכחשים לערך שאותו מייחסת היהדות לשלום! מדוע הם מגבילים את ערכו של השלום אל הערך המוצג בידי הפוליטיקאים, בעוד שהיהדות נקטה עמדה ברורה בעניין זה?! גישה זו מסוכנת מאוד, והיא מנוגדת לתפיסה האמיתית של השלום. חשוב להעריך לפחות את הערך התיאורטי של השלום, גם אם סבורים שאין אפשרות ליישם ערך זה בזמננו.

 

            לסיכום, כדי למלא את תפקידנו כאומה עלינו לשאוף לשלום כאל אחת ממטרותינו המרכזיות. הדבר נכון מכל הסיבות שהוזכרו לעיל: משום שמבחינה כמותית הוא הברכה הטובה ביותר, משום שהוא מהווה הכלי המחזיק את יתר הברכות, ומשום שהוא מהווה קיום שונה איכותית ממה שאנו מורגלים בו, ולקיום כזה אנו משתוקקים.