הנבואה ליהודי מצרים (פרק מ"ד)

  • הרב דוד סבתו

א. מבוא – פרקנו כחותם הנבואות

פרק מ"ד חותם את סיפורו של ירמיהו. פרק מ"ג סיפר על ירידתם של יוחנן בן קרח ושארית הפליטה למצרים, בניגוד לדברי ירמיהו (יחד עם ירמיהו וברוך שנלקחו כנראה בעל כרחם). בפרק מ"ד מתואר הדיאלוג בין ירמיהו לשארית יהודה במצרים, שבמוקדו נבואת תוכחה על חטא עבודה זרה. זו הנבואה האחרונה של ירמיהו לעם ישראל בספר, והיא כוללת כמה לשונות מרכזיים בנבואת ירמיהו ומהווה מעין סיכום מר של שליחותו הנבואית. 

 

ב. מבנה הנבואה

הנבואה נחלקת לשלושה חלקים:

  1. ראיית רעות העבר [א-ו]: 'כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם... מִפְּנֵי רָעָתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ'.
  2. תוכחה על המצב בהווה [ז-י]: 'וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה...'.
  3. נבואת פורענות לעתיד [יא-יד]: 'לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי שָׂם פָּנַי בָּכֶם לְרָעָה...'.

שלושת החלקים נקשרים זה לזה: מתוך חוויית רעות העבר - הגלות וחורבן הארץ ['אתם ראיתם את כל הרעה'] שבאו בעקבות החטא ['מפני רעתם'], היה עליהם להפיק לקח לחטאי ההווה ['ועתה... למה אתם עושים רעה?']. אולם כיוון שהלקח לא הופק, עובר ירמיהו למסקנה לעתיד ['לכן...לרעה'] – הרעה העתידית תהיה השמדת שארית יהודה והכרתתה.[1]

 

למי פונה ירמיהו בנבואתו? לכאורה אל היהודים עמם ירד מצרימה, אולם אלה הגיעו לתחפנחס [מג, ז], ואילו בפתח נבואתו כאן ניכרת תפוצה רחבה של היהודים ברחבי מצרים:

  1. הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַיְּהוּדִים הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הַיֹּשְׁבִים בְּמִגְדֹּל וּבְתַחְפַּנְחֵס וּבְנֹף וּבְאֶרֶץ פַּתְרוֹס לֵאמֹר...

יתכן שמדובר בשלב מאוחר יותר, לאחר שהשארית נפוצה בכל מצרים. אולם מסתבר שהנבואה מופנית אל היהודים שירדו קודם לכן מהארץ והשתקעו במצרים.[2] מכאן הנבואה החריפה כנגד העבודה הזרה, שאינה מופיעה בנבואה הקודמת. מסתבר שאותן קבוצות הספיקו להתערות בתרבות המצרית ולאמץ את הפולחנים האליליים.[3] אם כן הוא, בנבואה זו אנו מוצאים לראשונה תיאור של התבססות יהודים בארצות ניכר, המובילה להתבוללות תרבותית.

 

ג. עבר

כאמור, דברי ירמיהו כאן מזכירים את הנבואות הקודמות שלו, נעקוב אחר כמה מביטויי המפתח בנבואה. במרכז הפסקה הראשונה נמצא כאמור חורבן ירושלים. הוא מהווה גם מסגרת לפסקה הפותחת במילים: 'אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה וְהִנָּם חָרְבָּה הַיּוֹם הַזֶּה וְאֵין בָּהֶם יוֹשֵׁב', ומסיימת: 'וַתִּתַּךְ חֲמָתִי וְאַפִּי וַתִּבְעַר בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַתִּהְיֶינָה לְחָרְבָּה לִשְׁמָמָה כַּיּוֹם הַזֶּה'.

ירמיהו פותח את סקירת העבר במילים 'אתם ראיתם' – זהו ביטוי שמופיע בתורה שלוש פעמים בדברי משה לעם, תמיד בהקשר של לימוד לקח מהעבר המבוסס על ראייה בלתי אמצעית של העם המוכיחה באופן חד משמעי את דברי ה'. פעמיים בהקשר של עשיית שפטים במצרים והושעת העם, בשמות יט, ד: 'אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי'; ובדברים כט, א: 'אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ'. ופעם אחת בהקשר של מעמד הר סיני, בשמות כ, יט: 'אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם'. אלה שני האירועים המכוננים בתולדות העם. בנבואתנו שואל ירמיהו את הביטוי שטבע משה, ומשתמש בו ביחס לחורבן ירושלים, ובכך הוא  מצרפו לשרשרת האירועים המכוננים שראה העם בתולדותיו. אלא שיש הבדל גדול בין שימושו של הביטוי אצל משה לשימושו אצל ירמיהו. משה חזק את אמונת העם באמצעות אירועים היסטוריים חיוביים ששינו את פני העם, יציאת מצרים ומעמד הר סיני: הפיכת ישראל לעם בן חורין וקבלת התורה, ואילו ירמיהו מנסה לחזקה באמצעות החורבן שעליו ניבא – אירוע מהופך ליציאת מצרים, איבוד החירות והיציאה לגלות. הצד השווה שבהם שהם מעידים על השגחת ה' על עמו ועל אמיתות נבואתם של נביאיו, משה וירמיהו. בכך מבקש ירמיהו לומר לעם שזהו אירוע מכונן לא פחות מהאירועים שבראשית יצירת האומה. הגאולה והגלות הם שני צידיו של אותו מטבע.

ביטוי מרכזי נוסף בנבואה הוא 'השכם ושלוח'  [ד] – המתייחס לנביאים הקודמים שנשלחו אל העם ונכשלו. ביטוי זה חוזר פעמים רבות בנבואות מפתח בספר ירמיהו, כחלק מסקירת העבר החל מיציאת מצרים [ז, כא; יא, ז; כה, ד; כט, יט], ומבטא את היות ירמיהו חלק משושלת נביאים, שראשיתה במשה, שנשלחה פעמים רבות ונכשלה. לכן העונש הוא עונש מצטבר.

 

ד. הווה ועתיד

החלק השני פותח במילה – 'ועתה', ללמדנו שזו מסקנה מראיית העבר בפסקה הקודמת,[4] 'לָמָה אַתֶּם עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה אֶל נַפְשֹׁתֵכֶם?'. משפט כמעט זהה נאמר בנאום הסנגוריה במשפטו של ירמיהו בפרק כו: '...הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה? הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם, וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ!'. משמעות הדברים שם היא שאי שמיעת הנבואה והרצון להמית את הנביא איננו מסלק את הרעה אלא דווקא מביא אותה על העם. מעין זה גם אצלנו: שכחת החורבן וההתראה הנבואית יביאו לנזק גדול יותר.

בחלק השלישי באה מסקנת הדברים: 'לכן... הנני שם פני בכם לרעה...'. כשם שבעבר הביאה רעת העם ל'רעה' בדמות החורבן, כך רעתם במצרים תביא עליהם רעה מאת ה'. הנביא מקביל בין החורבן לבין העונש שעתיד לבוא על שארית יהודה במצרים: 'וּפָקַדְתִּי עַל הַיּוֹשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם כַּאֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עַל יְרוּשָׁלִָם בַּחֶרֶב בָּרָעָב וּבַדָּבֶר'. אולם העונש בעתיד יהיה חמור יותר מזה שבעבר, כפי שעולה מהלשונות החוזרים בפסוקים אלה: הכרתה, מקטן עד גדול, לא יהיה פליט. בשונה מחורבן ירושלים, כאן מדובר על הכרתתה המוחלטת של השארית שנותרה במצרים. תקוות  השיבה לארץ לא תתממש: 'וְלָשׁוּב אֶרֶץ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֵמָּה מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב לָשֶׁבֶת שָׁם כִּי לֹא יָשׁוּבוּ כִּי אִם פְּלֵטִים'. כאן משתמש ירמיהו בלשון בה נקט כלפי גולה אחר – יהויכין, בפרק כב, כו-כז: 'וְהֵטַלְתִּי אֹתְךָ וְאֶת אִמְּךָ אֲשֶׁר יְלָדַתְךָ עַל הָאָרֶץ אַחֶרֶת אֲשֶׁר לֹא יֻלַּדְתֶּם שָׁם וְשָׁם תָּמוּתוּ: וְעַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הֵם מְנַשְּׂאִים אֶת נַפְשָׁם לָשׁוּב שָׁם שָׁמָּה לֹא יָשׁוּבוּ'.

 

ה. תגובת העם

כאמור, בנבואת ירמיהו יש זיקות לשוניות רבות לנבואותיו הקודמות. מלבד הלשונות המקבילים לנבואות קודמות, בולטת בנבואת ירמיהו כאן הזיקה לנבואה בפרק הקודם לשארית יהודה קודם ביאתם מצרימה.[5] אולם הניגוד הגדול הוא בתגובת העם. כזכור, יוחנן ואנשיו טענו כלפי ירמיהו 'שקר אתה דובר, לא שלחך ה''. למעשה, זו היתה הטענה המרכזית שבה נדחו דברי ירמיהו לכל  אורך שליחותו. אולם כאן טוען העם כלפי ירמיהו טענה שונה לחלוטין:

(טו) וַיַּעֲנוּ אֶת יִרְמְיָהוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַיֹּדְעִים כִּי מְקַטְּרוֹת נְשֵׁיהֶם לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וְכָל הַנָּשִׁים הָעֹמְדוֹת קָהָל גָּדוֹל וְכָל הָעָם הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּפַתְרוֹס לֵאמֹר: (טז) הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ: (יז) כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ: (יח) וּמִן אָז חָדַלְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים חָסַרְנוּ כֹל וּבַחֶרֶב וּבָרָעָב תָּמְנוּ: (יט) וְכִי אֲנַחְנוּ מְקַטְּרִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הֲמִבַּלְעֲדֵי אֲנָשֵׁינוּ עָשִׂינוּ לָהּ כַּוָּנִים לְהַעֲצִבָה וְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים:

הם אינם אומרים 'שקר אתה דובר', אדרבה - הם מאמינים בכך שירמיהו דבר אליהם בשם ה' אולם לא מוכנים לציית להם - 'הדבר אשר דברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך'  (ואולי זו ראיה נוספת שמדובר בקבוצה שונה באופיה של יהודים שכבר הפנימו את הפולחן האלילי). זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הנבואית של ירמיהו שבה הוא איננו נאבק על שאלת האמת והשקר – מי דובר בשם ה'. כאן הוויכוח הוא על הנחה עקרונית הרבה יותר – האם יש לשמוע לדבר ה' או לדבר אחר?

אנשי יהודה שוללים את תוכחת ירמיהו ואינם מקבלים את דבר ה'. במקום זה הם מציגים פרשנות אלטרנטיבית, הפוכה לחלוטין, למהלך הרוחני-היסטורי שהביא לחורבן. ביסוד טענתם ניצב קושי תיאולוגי חמור שהטריד את דור החורבן. בתיאור מעשי יאשיהו בספר מלכים עולה קושי גדול ביחס לעונש החורבן המושת על יהודה. יאשיהו הוא שטיהר את המקדש ואת הארץ מעבודת הבעל האשרה וצבא השמים במהלך דרמטי ומקיף [מל"ב כ"ג, ד-ז]:

(ד) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: (ז) וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה:

הכתוב מעיד עליו שכמוהו לא היה לפניו ואחריו לא קם כמוהו. ולמרות זאת – סופו היה טראגי ביותר: מוות בקרב מול פרעה נכה. אירוע זה סימן את תחילתה של ההידרדרות המהירה של ממלכת יהודה, עד לחורבנה. תהליך זה עומד בניגוד חריף למצב היציב ששרר בממלכה בשנות שלטונו הממושכות של מנשה, הרשע במלכי יהודה. המסקנה שהסיקו אנשי שארית יהודה מרצף האירועים הזה היא שכל טענת הנבואה על הקשר שבין עבודה זרה לחורבן איננה נכונה, וההפך הוא הנכון: דווקא הפסקת הפולחן האלילי ל'מלכת השמים', ביוזמתו של יאשיהו, היא שהביאה כנראה לזעם האלים ולחורבן [יח]: 'ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים... חסרנו כל ובחרב וברעב מתנו'. בפסוקים טז-יז מנגיד העם בין הדבר שיצא מפיו לדברי ירמיהו. כנגד דברי ירמיהו: 'הַשְׁכַחְתֶּם אֶת רָעוֹת אֲבוֹתֵיכֶם וְאֶת רָעוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֵת רָעוֹת נָשָׁיו וְאֵת רָעֹתֵכֶם וְאֵת רָעֹת נְשֵׁיכֶם אֲשֶׁר עָשׂוּ בְּאֶרֶץ יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם', משיב העם באותו מטבע בדיוק: 'כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּיךְ לָהּ נְסָכִים כַּאֲשֶׁר עָשִׂינוּ אֲנַחְנוּ וַאֲבֹתֵינוּ מְלָכֵינוּ וְשָׂרֵינוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם וַנִּשְׂבַּע לֶחֶם וַנִּהְיֶה טוֹבִים וְרָעָה לֹא רָאִינוּ'. יש מתח עמוק בין שני ה'דברים': 'הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלֵינוּ בְּשֵׁם ה' אֵינֶנּוּ שֹׁמְעִים אֵלֶיךָ. כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ..'. שניהם מפרטים את רשימת המקטירים בערי יהודה ובחוצות ירושלים לעבודה הזרה: האבות, המלכים ועוד, אולם ירמיהו מצרף לכל אחד את השיפוט המוסרי: 'רעות',[6] ואילו העם מתייחס לאותם מעשים בדיוק בצורה הפוכה: 'ונהיה טובים, ורעה לא ראינו'. מושגי הטוב והרע מתהפכים בדבריהם! ומכאן המסקנה: 'עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו...'. זו ההצדקה שמביא העם להוכחת נכונות דבריו. לא שכחנו – להיפך. נמשיך בדרך זו כיוון שזו הדרך שבה הצלחנו בעבר, ונבטל את המהפכה שהוביל יאשיהו. אין כאן 'רעות' כלל כפי שטוען ירמיהו, אלא תוצאת הדברים היא – 'ורעה לא ראינו'.

בניגוד לתיאור ההיסטורי שפורש ירמיהו בפני שארית יהודה, מציבות הנשים המקטרות תאור היסטורי אלטרנטיבי: לפי תיאורן דווקא הפסקת הקיטור לעבודה הזרה הוא שהביא את החורבן ואילו המשכתו מביאה עליהם את השלום.[7]

 

ו. תשובת ירמיהו

תשובתו של ירמיהו נחלקת לשניים: בחלק הראשון הוא מתמודד עם הקושי התיאולוגי שהוצב בדבריהם [כ-כג]. התמודדות אחת עם הקושי מופיעה בספר מלכים, בין תיאור הברית שכרת יאשיהו והשבחים הרבים הניתנים לו, לבין תיאור מותו הטרגי בידי פרעה נכה [שם, פסוקים כו-כז]: 'אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה. וַיֹּאמֶר ה' גַּם אֶת יְהוּדָה אָסִיר מֵעַל פָּנַי כַּאֲשֶׁר הֲסִרֹתִי אֶת יִשְׂרָאֵל וּמָאַסְתִּי אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי יִהְיֶה שְׁמִי שָׁם'. כלומר, מעשי יאשיהו היו חשובים ומשמעותיים, אולם לא היה בהם די כדי לבטל את הגזרה. הם באו מאוחר מידי.[8] בדברי ירמיהו כאן עולה תשובה דומה: 'הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר אֲשֶׁר קִטַּרְתֶּם בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִַם אַתֶּם וַאֲבוֹתֵיכֶם מַלְכֵיכֶם וְשָׂרֵיכֶם וְעַם הָאָרֶץ אֹתָם זָכַר ה' וַתַּעֲלֶה עַל לִבּוֹ. וְלֹא יוּכַל ה' עוֹד לָשֵׂאת מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִפְּנֵי הַתּוֹעֵבֹת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם וַתְּהִי אַרְצְכֶם לְחָרְבָּה וּלְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה מֵאֵין יוֹשֵׁב כְּהַיּוֹם הַזֶּה...'. כלומר חטאי העבודה הזרה בימי מנשה, בימי האבות, הגדישו את הסאה. הם נזכרו והצטרפו זה לזה עד שהכריעו את הכף, וה' לא יכל עוד לשאתם. בדומה לדבריו לעיל מדגיש ירמיהו את הרצף הבין דורי בחטא ובנביאים, ואת האחריות הבין דורית.                                             

 

בהמשך דבריו לעם [כד-ל] מתאר ירמיהו את הפורענות העתידה לבוא על שארית יהודה, פורענות שעתידה להוכיח את נכונות נבואתו (כפי שכבר ראינו במקומות נוספים בספר). לאורך פסוקים אלה שזורים לשונות רבים הקשורים לענייני נדרים ושבועות:

(כה) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַתֶּם וּנְשֵׁיכֶם וַתְּדַבֵּרְנָה בְּפִיכֶם וּבִידֵיכֶם מִלֵּאתֶם לֵאמֹר עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת נְדָרֵינוּ אֲשֶׁר נָדַרְנוּ לְקַטֵּר לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וּלְהַסֵּךְ לָהּ נְסָכִים הָקֵים תָּקִימְנָה אֶת נִדְרֵיכֶם וְעָשֹׂה תַעֲשֶׂינָה אֶת נִדְרֵיכֶם: (כו) לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַיֹּשְׁבִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה' אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי אֲדֹנָי ה' בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם... וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת נְאֻם ה' כִּי פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה: (ל) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ:

מעקב אחרי הנדרים והשבועות מלמד שהקשריהם שונים – בדברי העם, בתגובת ה' ובעונש.

בתשובת העם לירמיהו נזכרים נדריהם למלכת השמים שאותם קיימו, ובזכותם כביכול זכו לחיים טובים: 'כִּי עָשֹׂה נַעֲשֶׂה אֶת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יָצָא מִפִּינוּ...'. כנגד נדרים אלה וקיומם [כה] מציב ירמיהו בתשובתו השניה שבועה אחרת: שבועתו של ה' להכרית את שארית יהודה בירושלים. ניסוח העונש קשור לחטא [כו]: 'הִנְנִי נִשְׁבַּעְתִּי בִּשְׁמִי הַגָּדוֹל אָמַר ה' אִם יִהְיֶה עוֹד שְׁמִי נִקְרָא בְּפִי כָּל אִישׁ יְהוּדָה אֹמֵר חַי אֲדֹנָי ה' בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם'. ה' נשבע בשמו שלא ייוותר מיהודה מי שיוכל להישבע בשם ה', גם אם ירצה. לשונות הלקוחים מעולם השבועה מופיעים גם בהמשך הנבואה [כט]: 'וידעו... דבר מי יקום... קום יקומו דברי עליכם לרעה'. יש כאן שבועה כנגד שבועה, שבועת העם מול שבועת ה', ונראה דבר מי יקום...

בפסוקים אלה חוזר ירמיהו על לשונות הפורענות שבנבואת ההקדשה: 'הנני שוקד עליהם לרעה ולא לטובה'. זו סגירת מעגל שלילית – בניגוד לתקוה ל'שקידה לטובה' לאחר החורבן, שהתמקדה בדמותו ובפעלו של גדליהו. כעת השקידה לטובה מתחלפת שוב בשקידה לרעה.

ירמיהו חותם את דבריו באות נבואי, שיוכיח את דבריו:

(כט) וְזֹאת לָכֶם הָאוֹת נְאֻם ה' כִּי פֹקֵד אֲנִי עֲלֵיכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה: (ל) כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי נֹתֵן אֶת פַּרְעֹה חָפְרַע מֶלֶךְ מִצְרַיִם בְּיַד אֹיְבָיו וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר נָתַתִּי אֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה בְּיַד נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֹיְבוֹ וּמְבַקֵּשׁ נַפְשׁוֹ:

גם כאן קושר ירמיהו בין נבואותיו הקודמות על חורבן ירושלים לבין נבואתו הנוכחית על שארית יהודה שבמצרים – 'הנני נותן את פרעה... כאשר נתתי את צדקיהו...'. גורלו של פרעה יהיה כגורלו של צדקיהו. אין זה אות נבואי סתמי – מותו של פרעה חפרע מסמן את ראשיתו של החורבן. ממקורות חיצוניים אנו יודעים כמה נתונים על חייו וגורלו של פרעה חפרע.[9] הוא היה המלך הרביעי בשושלת העשרים ושש, ובימיו היתה מצרים פעילה בזירה המדינית של המזרח הקרוב וניסתה להמריד ארצות שכנות בנבוכדנצר מלך בבל. על פי קווי מדיניות אלה סייע חפרע לצדקיהו מלך יהודה לעמוד נגד בבל במצור ירושלים. התערבות מצרית זו גרמה לנסיגה זמנית של צבא בבל. אך הצלחתם לא האריכה ימים. הם נאלצו לשוב לארצם באותה שנה עצמה, וירושלים נכבשה ונהרסה. חפרע ניסה לגייס בכח את צידון ואת צור, אך הדבר לא עלה בידו. בכך לא נסתיימו כשלונותיו: הלובים, שכניו ממערב ביקשו את עזרתו נגד המושבה היוונית בקירני. במסעו מערבה נחל צבא מצרים מפלה, ובעקבותיה התמרד הצבא במלכו. אחד המצביאים של פרעה חפרע, יעחמס, הכריז על עצמו שהוא פרעה וכפה על המלך שותפות במלוכה. בשנה השלישית לשותפות זו יצא חפרע למלחמה נגד יעחמס אך נוצח בקרב ונהרג. למוות זה התכוון ירמיהו בפסוק שלפנינו. בטקסט בבלי מקוטע מסופר על מסעו של נבוכדנאצר למצרים: "בשנה השלושים ושבע צעד נבוכדנאצר מלך בבל למצרים למלחמה... יעחמס של מצרים גייס את צבאו... הוא קרא לעזרתו..." השנה היא שנת 567 לפנה"ס, והמלך הוא כנראה יעחמס השני, שהפיל קודם לכן את פרעה חפרע. יוסף בן מתתיהו מספר, שבשנה העשרים ושלוש לנבוכדנאצר "חדר למצרים לדכאה והרג את מלכה שמלך בזמן ההוא, והקים מלך אחר. ואת היהודים שהיו בארץ לקח שוב בשבי והוליכם בבלה". 

 

ז. אחרית נבואתו של ירמיהו

גם במצרים ממשיך אפוא ירמיהו להתנבא ולהוכיח את העם. העימות הממושך בינו ובין העם מסתיים בנבואת פורענות ליהודים יושבי מצרים, החתומה בשבועת ה', ובנימה קשה זו מסתיימת נבואתו האחרונה של ירמיהו לישראל בספרנו. שוב, גם לאחר התממשותן המלאה של נבואותיו הקשות, נבואתו של ירמיהו אינה נשמעת בקרב עמו. סיום טראגי זה אופייני לדמותו של ירמיהו, ולשליחותו כפויית הטובה. אולם דמותו של ירמיהו נחקקה בתודעת הדורות לא רק כנביא החורבן והגלות, אלא גם כנביא שחזה את השיבה ממנה כעבור שבעים שנה (דה"י ב לו) – נביא הגאולה!

וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן־הַחֶרֶב אֶל־בָּבֶל וַיִּהְיוּ־לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד־מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס:  לְמַלֹּאות דְּבַר־ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד־רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת־שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל־יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה: וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר־ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר ה' אֶת־רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ־פָּרַס וַיַּעֲבֶר־קוֹל בְּכָל־מַלְכוּתוֹ וְגַם־בְּמִכְתָּב לֵאמֹר: כֹּה־אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל־מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא־פָקַד עָלַי לִבְנוֹת־לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי־בָכֶם מִכָּל־עַמּוֹ ה' אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל:

 

[1] במהלך הנבואה חוזרים כמה לשונות מנחים: כרת, שאר, פליט, שריד, תם, כמה פעמים.

[2] עדות על ראשית ההתיישבות היהודית במצרים מצויה בספר החיצוני 'איגרת אריסטיאס'. ממנה עולה שהוא התבסס בראשיתו על אנשי צבא שכירי חרב שישבו במבצרי המלך שבספר המצרי. נתון זה תואם את העולה מדברי ירמיהו הפונה אל היהודים שבערי הספר הצפוניות של מצרים: מגדול, תחפנחס ונוף [=מוף].

[3] מגדול, תחפנחס ונוף נזכרות גם בפרק מו – הפרק הראשון מהנבואות על הגויים – ונראה שסמיכות הפרקים נועדה ללמד על התגשמות איומו של ירמיהו.

[4] גם כאן נמשכת ההקבלה לדברי משה. בשמות יט אומר משה לעם: ' אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי', ואחר כך: 'וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי... וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ'.

[5]לא יהיה שריד ופליט, חרב רעב ודבר, כאשר נתך אפי על ירושלים – כן תתך עליכם.

[6] המילה 'רע' היא המילה המרכזית בנבואת ירמיהו. היא מופיעה עשר פעמים בדבריו הראשונים וארבע פעמים נוספות בתגובתו לדבריהם. בדברי העם מופיע הצמד רע/טוב פעם אחת, כאמור, במשמעות הפוכה.

[7] נשות יהודה נזכרות כמה פעמים בפרק וממלאות תפקיד מרכזי בויכוח עם ירמיהו. בפסוק ט מתייחס ירמיהו בפירוש גם לרעות הנשים. בפסוק טו נאמר שהאנשים ידעו 'כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים', ויחד עמם ענו 'כל הנשים העומדות קהל גדול'. בפסוק יט נאמר: 'המבלעדי אנשינו עשינו לה כונים', ומכאן שהנשים הן הדוברות המרכזיות, וטענתן היא שהן הקטירו בתמיכת אנשיהן. בהמשך עונה ירמיהו 'אל כל העם על הגברים ועל הנשים'. הם אינם משתמשים בתירוץ של אי ידיעה על מעשי נשותיהם, אלא מביעים הסכמה מלאה וגורפת עימן. הסבר מסוים לתפקידן של הנשים בפולחן זה עולה בפסוק יט, שבו נאמר שהן קיטרו 'לִמְלֶכֶת השמים'. כפי שפירש מ' בולה (ב'דעת מקרא') "הכונה למַלְכַּת השמים. ושנה הכתוב את הלשון לגנאי. הכונה כנראה אל כוכב הלכת נגה, אלילה אשורית, הקרויה אשתר, שהיתה נחשבת לגברת הראשונה בין אלי אשור... בתפילות האשורים והבבלים היא מכונה 'מלכה'. "

[8] חולדה הנביאה אומרת שם שהרעה תבוא על ירושלים, אבל בזכות מעשיו של יאשיהו יידחה החורבן כדי שעיניו לא יראו זאת [מל"ב כב, כ].

[9] הנתונים להלן לקוחים מתוך: רפאל גבעון, עולם התנ"ך לספר ירמיהו, עמ' 192.