דילוג לתוכן העיקרי

הלכות הבדלה

קובץ טקסט

הבדלה* / הרב יוסף צבי רימון

מקור הדין

החקירה המרכזית בהבדלה היא האם דין זה הוא מדאורייתא או מדרבנן. יש ראשונים שמשמע מדבריהם שההבדלה היא מדרבנן, ויש ראשונים שמהם משמע שדין זה הוא מדאורייתא. לפי השיטות שחיוב הבדלה הוא מהתורה, עולה השאלה מהו המקור לדין זה. הרמב"ם בהלכות שבת בפרק כ"ט הלכה א' כותב:

"מצוַת עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר "זכור את יום השבת לקדשו", כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש. וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו - בקידוש היום, וביציאתו - בהבדלה."

מדבריו משמע שחיוב ההבדלה נובע מהציווי של 'זכור'. ה"מגיד משנה" שם מעיר שיש כאלו שלמדו את דין ההבדלה מהפסוק "להבדיל בין הקודש ובין החול" המופיע בחומש ויקרא. לשאלה זו יש כמה השלכות: ה"מנחת חינוך" במצווה ל"א דן בשאלה זו, ושואל מדוע לא מזכירים יציאת מצרים בהבדלה. אם נאמר שהחיוב של ההבדלה נובע מהפסוק של להבדיל בין הקודש ובין החול אין כלל שאלה, אבל אם הלימוד הוא מהפסוק של 'זכור' - לכאורה, לא צריך להיות הבדל בין הקידוש ובין ההבדלה בעניין הזכרת יציאת מצרים. ה"מנחת חינוך" נשאר בסופו של דבר ב'צריך עיון'. שו"ת "הר צבי" באורח חיים סימן קנ"ז הציע שייתכן ויוצאים ידי חובת הזכרת יציאת מצרים בתפילת ערבית שלפני ההבדלה. הרב אויערבאך כותב ב"שמירת שבת כהלכתה" בפרק נ"ח הערה י"ח שגם אם נבין שהבדלה היא חלק מדיני 'זכור' - לא צריך להזכיר יציאת מצרים כי כבר הזכיר בקידוש, ומן הדין מספיק להזכיר פעם אחת את יציאת מצרים.

הבדלה בתפילה

לכולי עלמא יוצאים ידי חובת ההבדלה באמירת אתה חוננתנו בתפילה, אלא שיש דין נוסף של הבדלה על היין. מצד שני, יש אנשים המקלים ראש באמירת אתה חוננתנו.

הגמרא בברכות אומרת שאדם ששכח לומר אתה חוננתנו - מצד הדין היה צריך לחזור על התפילה, אלא שבפועל לא חוזר כי יכול לתקן על ידי הקידוש על היין. אמנם, יש מקרים בהם האדם מחויב לחזור על תפילתו במידה ושכח לומר אתה חוננתנו. אם לאותו אדם אין יין, והוא אף לא מצפה שיהיה לו, חייב לחזור על התפילה ולומר אתה חוננתנו, ורק אז יכול לאכול. "ערוך השולחן" מוסיף שאף אדם שאין לו יין ויודע שמחר יהיה לו - חייב לחזור על התפילה במידה והוא רוצה לאכול במוצאי שבת.

במקרים אלו, כותב ה"משנה ברורה" בסימן רצ"א בסעיף קטן ו', שאם נזכר בברכת שומע תפילה - יאמר שם אתה חוננתנו. אמנם, בדרך כלל אנו נוהגים להוסיף רק תפילות ובקשות בשומע תפילה, אבל, כדי שאותו אדם לא יצטרך לחזור על תפילתו - עדיף שיאמר בשומע תפילה.

הגמרא בברכות בדף ל"ג ע"ב מביאה עוד מקרה בו אדם ששכח לומר אתה חוננתנו צריך לחזור על תפילתו. אם אדם שכח לומר אתה חוננתנו, וטעם לפני שהבדיל על היין - חייב לחזור ולהתפלל. אדם שלא עשה הבדלה כלל, יכול לתקן את זה על ידי הבדלה על הכוס, אבל אם אדם אכל לפני ההבדלה - כיוון שקלקל, צריך לחזור על תפילתו. הרשב"א הוסיף על דין זה שאף אם אותו אדם עשה מלאכה לפני ההבדלה - צריך לחזור על תפילתו.

ה"משנה ברורה" פוסק להלכה שרק במקרה שאכל לפני ההבדלה צריך לחזור. מדוע? קודם כל יש ראשונים שבכלל לא פוסקים את הדין שצריך לחזור על התפילה אם טעם לפני ההבדלה כמו הרמב"ם, ובנוסף לכך יש ראשונים הסוברים שדין זה הוא רק באכילה. ה"משנה ברורה" מעיר שכל זה אם האדם אכל ונזכר שלא אמר אתה חוננתנו לפני שהבדיל על הכוס, אבל אם הבדיל כבר - לא צריך לחזור על תפילתו למרות שטעם לפני ההבדלה. בכל אופן, כדי להתיר לאדם לעשות מלאכה מספיק לומר 'ברוך המבדיל בין קודש לחול'.

על מה מבדילים

כתבו הגאונים, וכך מובא בטור, שלא מבדילים על פת משום שאמנם קידוש אפשר לעשות על לחם כי לחם הוא חלק מהסעודה, ויש קשר בין הקידוש לסעודה, אבל להבדלה אין שום קשר לסעודה וללחם. ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ו בסעיף ב' אומר שיש מקום לבחון מה הדין ביום טוב שחל במוצאי שבת, ורוצה לקדש על הפת, הרמ"א כתב שניתן להקל בדבר.

מה לגבי חמר מדינה?

ראינו בדיון בקידוש שיש מחלוקת האם ניתן לקדש על חמר מדינה או לא.

ה"שולחן ערוך" פוסק שניתן להבדיל על חמר מדינה. ה"באור הלכה" כותב על פסק זה שהוא לכולי עלמא. לפי זה, מותר לכתחילה להבדיל על חמר מדינה. אמנם, כתבו הפוסקים שאם אותו אדם לא מעדיף שכר על יין - עדיף שיעשה הבדלה על היין.

מהו חמר מדינה?

הרשב"ם בסוגיא שם בפסחים בדיבור המתחיל חמר מדינה כותב שמים אינם חמר מדינה. ה"שולחן ערוך" כתב ש"הוא הדין לשאר משקים חוץ מן המים". מדברי ה"שולחן ערוך" משמע שניתן להבדיל על כל משקה חוץ ממים. החיד"א כתב בברכי יוסף, והובאו דבריו ב"משנה ברורה" בסעיף קטן כ"ד, שאין להבדיל על חלב, וכמה אחרונים הוסיפו שאפשר להבדיל רק על משקה משכר. כך מופיע גם בדברי הרב עובדיה בשו"ת יחווה דעת ובשנית בשו"ת יביע אומר. לעומת זאת, כתב "ערוך השולחן" בסימן רע"ב בסעיף י"ד, שכמה גדולים נהגו בשעת הדחק להבדיל על תה מתוק או על חלב, וכך פסק הרב פיינשטיין במצב של שעת הדחק, וכך גם ב"ציץ אליעזר", שהוסיף שכך הדין אף במקרה שאין לו יין או שכר בבית או מחמת בריאותו. הרב פיינשטיין הגדיר קצת אחרת את המושג חמר מדינה. הוא כתב שחמר מדינה הוא משקה שנותנים לאורחים לשתות גם אם הם לא צמאים.

חיוב נשים בהבדלה

נשים חייבות בכל מצוות השבת, הן במצוות לא תעשה והן במצוות העשה, משום שהוקש זכור לשמור.

ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ו בסעיף ח' מביא מחלוקת האם נשים חייבות בהבדלה. מה סברת המחלוקת? ה"בית חדש" מסביר ששורש המחלוקת הוא האם חיוב הבדלה הוא מדאורייתא או מדרבנן. אם החיוב הוא מדאורייתא - נשים חייבות כמו שאר מצוות השבת. אם החיוב הוא מדרבנן - נשים פטורות כמו בשאר מצוות עשה שהזמן גרמן.

על הסבר זה ניתן לחלוק משני הכיוונים: גם אם נאמר שהחיוב הוא מדאורייתא, יכול להיות שלומדים את החיוב לא מהפסוק של 'זכור', ואז נשים פטורות ממצווה זו. מצד שני, גם אם נאמר שהחיוב הוא מדרבנן, יש מחלוקת גדולה בראשונים האם נשים חייבות במצוות עשה מדרבנן שהזמן גרמן.

סיבה נוספת לחיוב נשים בהבדלה מופיעה בריטב"א בפסחים דף נ"ד ע"ב שחכמים תיקנו הבדלה כעין קידוש. הסבר זה מובא ב"משנה ברורה" בסימן רצ"ו בסעיף קטן ל"ד.

על פי כל זה כותב הרמ"א שם:

"על כן לא יבדילו לעצמן, רק ישמעו הבדלה מן האנשים."

דברי הרמ"א האלו תמוהים ביותר, שהרי לשיטתו הנשים יכולות לברך על מצוות שהן פטורות מהן, אם כך, מדוע לא יכולות להבדיל לעצמן? ואכן, ה"בית חדש" דחה את דברי הרמ"א להלכה, וכתב שנשים יכולות לעשות הבדלה.

אחרונים אחרים ניסו ליישב את דברי הרמ"א. ה"מגן אברהם" שם בסעיף קטן י"א טוען שיכול להיות שהרמ"א סבור שרק במצווה שיש בה עשייה - נשים יכולות לברך, אבל במצוות שכל המצווה היא הברכה - נשים אינן יכולות לברך. ה"טורי זהב" בסעיף קטן ז' מסביר שהרמ"א סבור שנשים לא יכולות לברך על מצוות עשה מדרבנן שהזמן גרמן. אמנם, קשה על הסבר זה מהברכה על הלל בראש חודש או על אכילה בסוכה בשאר ימי החג וכו'.

ה"משנה ברורה" כתב שלכתחילה עדיף שהאיש יעשה הבדלה ולא האישה, ובשם ה"מגן אברהם" הוסיף שהרי נהגו הנשים שלא לשתות מהיין של ההבדלה, ועל כן עדיף שהאיש יעשה את ההבדלה. בכל אופן, ברור שאם האיש עשה הבדלה, יצא ידי חובתו, ורוצה להוציא את אשתו - עדיף שהיא תעשה לעצמה.

עניין נוסף הוא ברכת הנר לנשים. ה"באור הלכה" בסימן רצ"ו בדיבור המתחיל לא יבדילו כותב שמסתבר שנשים אינן חייבות בברכת הנר. ובסימן רצ"ט בסעיף ה' מוסיף ה"באור הלכה" בשם רבי עקיבא איגר שאם אדם ברך בורא מאורי האש על דבר שאינו ראוי לברכה זו - צריך לברך שוב בורא פרי הגפן, משום שהברכה על האש מהווה הפסק. אם נחבר את שני הדינים האלו, נקבל שאישה שעושה הבדלה לא תוכל לברך את ברכת הנר בתוך ההבדלה. כך פסק ה"שמירת שבת כהלכתה" בפרק ס"א בסעיף כ"ד. אמנם, מובאת שם בהערה דעתו של הרב אויערבאך, הסובר שאישה יכולה לברך על הנר בתוך ההבדלה.

סדר ההבדלה

התוספות בברכות בדף מ"ג ע"א כותב שמשמע שיש יתרון לשֶבֶת בהבדלה מדין של קביעות. מצד שני, ה"אורחות חיים", ה"כלבו" ועוד ראשונים כתבו שמבדילים מעומד לכבוד המלך אותו אנו מלווים. ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ו בסעיף ו' פוסק שמבדילים מיושב, והרמ"א חולק ואומר שמבדילים מעומד. בכל אופן, את שתיית היין צריך לעשות בישיבה , משום שאין דרך ארץ לשתות בעמידה.

ה"מרדכי" כתב בברכות בפרק ד' בסימן קמ"ט בשם הראבי"ה שצריך לתת את היין בימין ואת הבשמים ביד שמאל, יברך בורא פרי הגפן, יחליף בין היין והבשמים, יברך על הבשמים, יניח אותם, יסתכל על צפורניו ויברך על הנר. לאחר מכן יעביר את היין לימינו ויברך את ברכת המבדיל. כך נפסק ב"שולחן ערוך" בסימן רצ"ו בסעיף ו', ושם ב"משנה ברורה" בסעיף קטן ל"א הוסיף שמסתכלים בציפורניים של יד ימין. למעשה, רוב העולם לא נוהגים כך, אלא מניחים את כוס היין בזמן הברכה על הבשמים ועל הנר, וסמך למנהג הזה נמצא ב"ערוך השולחן" שכותב שאנחנו לא נוהגים להחזיק את הכוס בזמן הברכה על הבשמים. הרב ליכטנשטיין נוהג על פי דברי ה"מרדכי".

הרמ"א כתב שנוהגים לשפוך מהיין על הארץ לסימן ברכה. ה"משנה ברורה" בסימן רצ"ז בסעיף קטן ה' כותב שהסכימו האחרונים שלא ישפוך יין על הארץ משום ביזיון, אלא ימלא את הכוס עד שיישפך. הרמ"א הוסיף שנוהגים לכבות את הנר ביין זה משום חיבוב מצווה. הרב קוק כתב שביין של שמיטה לא נוהגים כך בגלל קדושת היין.

בשמים

יש חיוב להריח בשמים בצאת השבת בגלל הנשמה היתרה שנמצאת באדם בשבת, ועוזבת אותו במוצאי שבת, ואחד הדברים שמשיבים את הנפש, על פי דברי הגמרא, הוא הריח. לאור דברים אלו, במוצאי יום טוב לא מברכים על בשמים. התוספות במסכת ביצה בדף ל"ג ע"ב מוסיף שבמוצאי שבת שחל בו יום טוב - לא מברכים על בשמים כי האוכל של יום טוב משמח את הנפש.

מהם הבשמים הכשרים לברכה?

צריך שהבשמים יהיו דבר מן הצומח. הראשונים נחלקו האם צריך שיהיה חלק מהצמח עצמו, או מספיק שיהיה דבר שקלט ריח מהצמח. לדוגמא, מה דינו של שמן ששמו בו בשמים והוציאו אותם מהשמן ונשאר רק הריח? ה"טור" בסימן רט"ז כתב שיש מחלוקת האם מברכים על השמן את ברכת הבשמים או בורא שמן ערב, ולכן, נפסק להלכה שלא יריח שמן כזה. אמנם, כתבו האחרונים שאם יש בכלי קצת ממשות מהבשמים - אפשר לברך על השמן הזה את ברכת הבשמים. דבר זה מאוד מצוי לאחרונה כאשר נמכרים בקבוקים עם שמן ריחני ובדרך כלל יש מיצוי של הפרח בתוך השמן, ועל כן זה כשר לברכת הבשמים.

לגבי דאודורנט, אם זה סנטתי - יש בעיה כי זה לא מוגדר צומח. במידה וזה מן הצומח, יש בעיה נוספת: ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ז בסעיף ב' פוסק על פי דברי הגמרא בברכות נ"א ע"א שאין מברכים על בשמים של בית הכסא ושל מתים. מדוע? מסביר ה"משנה ברורה" בסעיף קטן ג':

"דכל זה לאו לריחא עבידי, אלא לעבורי ריח הסירחון."

על פי זה, לא ניתן להשתמש בדאודורנט כבשמים להבדלה. מה לגבי בושם רגיל? לכאורה, אם הוא מהצומח ניתן להשתמש בו, אבל כתב ה"שולחן ערוך" בסימן רי"ז שלא מברכים על בשמים של נשים משום שיש בהם חשש להרהורי עבירה. לפי זה, באפטרשייב לא תהיה בעיה להשתמש כבשמים להבדלה.

האם ניתן להשתמש בפרות או במאכלים? האחרונים דנו האם דבר שעומד לאכילה ולא לריח - האם ניתן להשתמש בו לריח בברכת הבשמים: ה"חזון איש" בסימן ל"ה, ה"באור הלכה" בסימן רט"ז בדיבור המתחיל המריח ועוד. מדברי ה"משנה ברורה" משמע להקל, ומדברי ה"חזון איש" משמע להחמיר. למעשה, אם אדם רוצה לקחת מאכל כדי לצאת בו ידי חובת בשמים - יקח קצת בידו, ייחד את זה להרחה ולא לאכילה, יריח בו בהבדלה ויזרוק אותו לאחר מכן.

ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ז בסעיף ד' כותב:

"נהגו לברך על ההדס כל היכא דאפשר."

טעם הדבר הוא שכיוון שנעשה בו מצווה אחת - רוצים לעשות בו מצוות אחרות. לפי זה, מדובר דווקא בהדס שהיה בסוכות והשתמשו בו למצוַת ארבעת המינים. הרמ"א כתב שלאחר הסוכות ההדס מתייבש ואין בו ריח. על כן, נהגו לצרף את ההדס עם הבשמים הרגילים.

מה הברכה שמברכים על הבשמים?

לכל מין ממיני הבשמים יש ברכה מיוחדת. לעשבי בשמים - בורא עשבי בשמים, לבשמים המגיעים מעץ - בורא עצי בשמים, ולשאר הבשמים - בורא מיני בשמים. כך נוהגים הספרדים בהבדלה, לברך על כל מין את הברכה המתאימה לו. מצד שני, כתבו ה"אליה רבה", ה"מגן אברהם" וה"משנה ברורה" בסימן רצ"ז בסעיף קטן א' שנהגו לברך תמיד ברכת בורא מיני בשמים, כדי שאנשים לא יגיעו לכל מיני טעויות. על פי זה, כתב ה"משנה ברורה", שעדיף לקחת בשמים שברכת בורא מיני בשמים היא ברכתם לכתחילה.

מה דינו של אדם שאיבד את חוש הריח שלו, האם אדם כזה יכול לברך על הבשמים כדי להוציא את בני ביתו?

ה"טור" בסוף סימן רצ"ז מביא מחלוקת בעניין זה. לדעת רבנו אפרים אדם כזה לא יכול לברך, ואילו ה"טור" עצמו סובר בשם הרא"ש שיכול לברך ובני ביתו יריחו. לכאורה, מחלוקת זו נובעת מהבנת אופי ברכת הבשמים. רבנו אפרים סובר שזוהי ברכת הנהנין, ועל כן לא שייך שמישהו יברך ואחר ייהנה. הרא"ש והטור הבינו שלא כרבנו אפרים, אלא שזוהי מעין ברכת המצוות כחלק ממצוַת ההבדלה.

להלכה, פוסק ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ז בסעיף ה' כדעת הרא"ש וה"טור". הרדב"ז בתשובה בחלק ה' סימן ב' אלפים שכ"א כותב שדבר פשוט הוא שזוהי ברכת הנהנין, ועל כן מי שלא יכול להריח - לא יברך ברכה זו. דברים אלו התקבלו באחרונים כמו ה"טורי זהב", ה"מגן אברהם" וה"אליה רבה", כך פסק ה"משנה ברורה", וכך אף פסק ב"יביע אומר". ה"מגן אברהם" אומר שמי שכן מריח ומברך - צריך להריח בפועל גם אם יצא כבר ידי חובת הבדלה ובא להוציא אנשים אחרים ידי חובתם.

מה הדין כאשר עושים הבדלה במקום גדול, ולא כולם יכולים להריח בזמן הברכה? ניתן לעשות אחת משתי האפשרויות: מיד לאחר ברכת המבדיל ללכת ולהריח ללא שום הפסק, או להתכוון שלא לצאת ידי חובה בברכה, ולאחר ההבדלה לברך ולהריח.

הגמרא בברכות אומרת שלא צריך לחזר אחר האור כמו שצריך לחזר אחר היין. על פי גמרא זו אומר הרשב"א שכל שכן שאין צורך לחזר אחרי הבשמים. ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ז בסעיף א' מביא את הדברים להלכה ואומר שבשמים אינם מעכבים את ההבדלה, ואם ימצא בשמים לאחר מכן - ראוי לברך ולהריח את הבשמים.

נר ההבדלה

הנקודה המרכזית בעניין נר ההבדלה היא איזה סוג של נר צריך בשביל ההבדלה. הגמרא בפסחים בדף ק"ג ע"ב אומרת שמצווה מן המובחר להשתמש באבוקה בשביל ההבדלה. מדוע? ייתכן שהסיבה היא שלאבוקה יש הרבה אור, ולכן עדיף לעשות את ההבדלה עם אבוקה. סיבה נוספת היא שהדבר המיוחד באבוקה הוא שהיא מורכבת מכמה פתילות, ואז יש כמה סוגים של אש, וזה מזכיר את נוסח הברכה: בורא מאורי האש. בעל ה"אגודה" כותב שפתילה שאורה חזק - וודאי נחשב כאבוקה. ברור שהוא הבין את הדרישה לאבוקה על פי ההבנה הראשונה שהעלינו. מצד שני, כתבו ה"מגיד משנה" בפרק כ"ט בהלכה כ"א ועוד ראשונים שצריך כמה פתילות כדי שיהיו כמה אורות. המחלוקת הזו מובאת ב"באור הלכה" ומדבריו משמע שצריך לפחות שתי פתילות.

הרמ"א פוסק בסימן רצ"ח בסעיף ב':

"ונר שיש לו שתי פתילות מקרי אבוקה."

מה ההגדרה של נר כזה? ה"משנה ברורה" שם מסביר שהכוונה לנר של שמן עם כמה פתילות בתוכו. אבל, מוסיף ה"משנה ברורה", שזה רק בנר שלהם, אבל בנר שעווה שלנו - אי אפשר להשתמש עם נר בעל כמה פתילות. כיום, נר ההבדלה הרגיל הוא אמנם מחובר ליחידה אחת אבל זה בעצם כמה נרות שונים המחוברים ביחד, וזה וודאי כשר להבדלה. כל זה הוא למצווה מן המובחר, אבל אם לאדם אין נר כזה - יכול לברך על נר רגיל.

האר"י היה מקפיד לברך על נר שהיה מיוחד להבדלה. גם זה כמובן איננו מעכב.

שאלה שכיחה היא האם אפשר להשתמש בשני גפרורים. ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ח בסעיף ג' פוסק שניתן לברך על גחלים הבוערות. לכאורה, זה בדיוק כמו גפרור, שהחומר עצמו מתכלה מהאש, ועליו מברכים.

האם ניתן לצאת ידי חובה על ידי אור של מנורת חשמל? כמובן שאין מדובר על פלורסנט שאז התשובה שלילית כי לא מדובר כלל על אש, אלא השאלה היא לגבי נורת להט רגילה שאפשר לדבר עליה כעל אש. שאלה זו צריך לבחון מכמה נקודות, והנקודה העיקרית בה עסקו הפוסקים היא האם ניתן להשתמש באש שאינה גלויה אלא מכוסה על ידי זכוכית. הגמרא בברכות בדף נ"ג ע"ב אומרת:

"היתה לו נר טמונה בחיקו, או בפנס ... אינו מברך..."

מהו אותו פנס? רש"י מסביר שהכוונה לעששית. מדברי רש"י משמע שכשיש אש בתוך זכוכית - לא ניתן לברך עליה. הרשב"א שם הקשה על הסבר זה מגמרא אחרת בברכות האומרת שאי אפשר לקרוא קריאת שמע מול ערווה בעששית, משמע שלמרות העששית זה נחשב כדבר נראה, וזו סתירה למה שעולה מדברי רש"י בסוגייתנו. הרשב"א מסביר שפנס זה אש מאחורי מסך כהה ולא מאחורי זכוכית שקופה.

ה"באור הלכה" בסימן רצ"ח בדיבור המתחיל 'או' מסביר שדווקא לעניין ברכת בורא מאורי האש יש בעיה לברך על עששית, כי צריך לברך על אש דומיא דאשו של אדם הראשון שהייתה גלויה. אפשר לחלק בצורה אחרת ולומר שבאמת אש בעששית זה נחשב הפסק, אבל בערווה הנקודה היא אם זה נראה או לא, ולא אם יש הפסק או לא.

ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ח בסעיף א' סתם לאסור, וב"מגן אברהם" ובעוד אחרונים ישנו דיון נרחב בשאלה זו. למעשה, כיוון שהרמ"א לא השיג על דברי ה"שולחן ערוך" - ראוי לכתחילה להחמיר ולהסיר את הזכוכית בשעת הברכה, מה שאי אפשר לעשות בנורה.

היו כאלו שאסרו נורה מסיבות אחרות. בשו"ת הר צבי בחלק ה' סימן קי"ד כתב שחוט להט לא נקרא אש. מצד שני, היו כאלו שהתירו ואף המליצו לעשות כן. מספרים על ר' חיים מבריסק שהיה משתדל לברך על מנורת חשמל להוציא מלב הטועים הסוברים שנורה איננה אש ועל כן מותר להדליקה בשבת. למעשה, עדיף לברך על נר, אבל אם אין לו נר - יכול לברך על מנורת חשמל. אמנם, הרב עובדיה ב"יביע אומר" פסק שאין לברך על אור המנורה בשום מצב שהוא.

מהו האופי של ברכת מאורי האש? מדברי חלק מהראשונים עולה שזוהי ברכת הנהנין. כך עולה במפורש מדברי בעל "המכתם" בפסחים ק"ד ע"א. מאידך, יש ראשונים שחלקו על כך במפורש. התוספות בפסחים נ"ג ע"ב אומרים שזוהי איננה ברכת הנהנין כי תיקנו ברכת נהנין רק על דבר שנהנה ממנו בגופו. הרא"ש בברכות בפרק ח' בסעיף ג' כותב שאם זה היה ברכת הנהנין היינו צריכים לברך כל פעם שמדליקים אש. אם כן, איזו ברכה זו? כנראה ברכת שבח והודאה לקב"ה.

נפקא מינה לשאלה זו היא מתי צריכים ליהנות מאור הנר. ה"משנה ברורה" בסימן רצ"ו סעיף קטן ל"א אומר שקודם נהנה ואחר כך מברך. הקיצור שולחן ערוך, לעומת זאת, פוסק בסימן צ"ו בסעיף ג' שנהגו שלאחר הברכה מסתכל בציפורניים. הרב ליכטנשטיין מסתכל גם לפני הברכה וגם לאחריה.

מהי מידת ההנאה שצריך להפיק מהאור כדי שיהיה ניתן לברך עליו?

המשנה בברכות בדף נ"א ע"ב אומרת:

"ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו."

כך פוסק ה"שולחן ערוך" בסימן רצ"ח בסעיף ד'. ומוסיף בסוף סעיף ג' שנוהגים להסתכל בכפות הידיים ובצפורניים. מטרת ההסתכלות הזו היא כדי לוודא שהאדם נמצא מספיק קרוב והוא באמת נהנה מהאור. הרמ"א כתב שצריך להסתכל בציפורני יד ימין, וכן צריך לכופף את האצבעות פנימה, וכך רואים גם את כפות הידיים וגם את הציפורניים. בכל אופן, אדם יוצא ידי חובתו אף אם לא הסתכל על ידיו, העיקר הוא להיות מספיק קרוב לאש. במידה ואדם נמצא רחוק מדי - יעשה כמו שהזכרנו לגבי בשמים: או שיכוון לא לצאת ולאחר ההבדלה יתקרב ויברך, או שמיד לאחר ההבדלה יתקרב וייהנה מן האור.

 

* המאמר לא עבר את ביקורת הרב.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)