חובת הציבור בגמילות חסדים
בשיעור זה, ארצה לעסוק בשתי נקודות ביחס לגמילות חסדים, הקשורות זו בזו. ראשית, ננסה לברר האם קיימת חובה ציבורית בגמילות חסדים, או שמא מדובר בחובה אישית; ושנית, אם אכן קיימת חובה ציבורית כזו, ננסה לדון האם ניתן לכפות עליה.
מקור החיוב בגמילות חסדים
בפרשה אותה קראנו לפני שבועיים, נאמר בהצעת יתרו למשה:
"עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים; וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן". (שמות י"ח, י"ט-כ')
מה פשר הדברים אותם 'חוקים, תורות, דרך ילכו בה ומעשה אשר יעשון' אותם מזכיר יתרו? הגמרא בב"מ ל: דורשת פסוק זה, ומסבירה מה פשר כל אחד מהתחומים:
"דתני רב יוסף: 'והודעת להם' - זה בית חייהם; 'את הדרך' - זו גמילות חסדים; 'אשר ילכו' - זה ביקור חולים; 'בה' - זו קבורה; 'ואת המעשה' - זה הדין; 'אשר יעשון' - זו לפנים משורת הדין".[1]
מקור דברי הגמרא הוא במכילתא (יתרו, פרשה ב'), אולם שם מובאת בהקשר זה מחלוקת תנאים:
"'והודעת להם את הדרך ילכו בה' - זה תלמוד תורה, 'ואת המעשה אשר יעשון' - זה מעשה הטוב; דברי ר' יהושע. ר' אלעזר המודעי אומר: 'והודעת להם' - הודע להם בית חייהם, 'את הדרך' - זה בקור חולים, 'ילכו' - זו קבורת מתים, 'בה' - זו גמילות חסדים, 'ואת המעשה' - זו שורת הדין, 'אשר יעשון' - זה לפנים משורת הדין".
כפי שניתן לראות, הגמרא הכריעה כר' אלעזר המודעי.
אפריורית, ניתן להעלות שתי אפשרויות להסבר המחלוקת בין ר' יהושע לר' אלעזר המודעי:
א. לדעת ר' אליעזר המודעי, כדי לדרוש את הפסוק יש לפרוט אותו לפרוטות ולדרוש כל מילה ומילה. לעומת זאת, ר' יהושע סובר שיש ללמוד את הפסוק כפשטו, כשני חיובים בלבד.
ב. לדעת ר' אלעזר המודעי, מפסוקים אלו לומדים על חובה לנהוג 'לפנים משורת הדין'. לעומת זאת, ר' יהושע סובר שאין חובה לנהוג לפני משורת הדין, אלא מדובר בהנהגה טובה בלבד.
מה בין צדקה לגמילות חסדים?
כעת, לאחר שראינו את המקור לחיוב בגמילות חסדים, יש לבדוק האם מדובר בחובה פרטית או בחובה ציבורית. ייתכן, שנוכל לברר נושא זה באמצעות הקבלה אפשרית בין חובת גמילות חסדים לחובת הצדקה.
הגמרא בסוכה מט: מלמדת על הבדל איכותי בין גמילות חסדים ובין צדקה:
"תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים".
אם אכן גמילות חסדים גדולה מצדקה, במידה ונמצא שיש חיוב ציבורי ואפשרות כפיה בצדקה - ק"ו שגם בגמילות חסדים יהיו היבטים אלו קיימים. אם כן, יש לבדוק מה הדין ביחס לצדקה.
האם יש חובת צדקה ציבורית?
פסק הרמב"ם בהלכות מתנות עניים (פ"ז, הל"א):
"מצות עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני, אם היתה יד הנותן משגת, שנאמר 'פתוח תפתח את ידך לו', ונאמר 'והחזקת בו גר ותושב וחי עמך', ונאמר 'וחי אחיך עמך'; וכל הרואה עני מבקש והעלים עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה, עבר בלא תעשה, שנאמר 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון'".
כפי שניתן לראות, כל הפסוקים אותם מצטט הרמב"ם מתייחסים ליחיד ולחובותיו. מכאן לכאורה יש לדייק, שחובת הצדקה מוטלת על היחיד בלבד.
לעומת זאת, נדמה שבהמשך דברי הרמב"ם עולה נימה שונה:
"כל עיר שיש בה ישראל חייבין להעמיד מהם גבאי צדקה, אנשים ידועים ונאמנים, שיהיו מחזירין על העם מערב שבת לערב שבת ולוקחין מכל אחד ואחד מה שהוא ראוי ליתן ודבר הקצוב עליו; והן מחלקין המעות מערב שבת לערב שבת ונותנין לכל עני ועני מזונות המספיקין לשבעה ימים, וזו היא הנקרא 'קופה'. וכן, מעמידין גבאין שלוקחין בכל יום ויום מכל חצר וחצר פת ומיני מאכל או פירות או מעות ממי שמתנדב לפי שעה, ומחלקין את הגבוי לערב בין העניים ונותנין לכל עני ממנו פרנסת יומו, וזהו הנקרא 'תמחוי'". (הלכות מתנות עניים פ"ט הל"א)
בלי להכנס לחלוקה המוזכרת ברמב"ם בין קופה לתמחוי, מהלכה זו עולה באופן ברור שיש חובה ציבורית בצדקה. לדברי הרמב"ם, בכל עיר בה גרים ישראל, עליהם לקבוע נהלים ופרוצדורות לגבייה וחלוקה נכונה של צדקה.
אם נחבר את שתי ההלכות השונות שראינו, משתמע שבצדקה ישנו חיוב כפול: בפ"ז דן הרמב"ם בחיוב הצדקה הפרטי, ואילו בפ"ט דן הרמב"ם בחיוב הצדקה הציבורי.
ואמנם, בפ"י עולה באופן בולט האופי הכפול הקיים במצוות הצדקה:
"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה'[2], ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בצדקה תכונני', ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה'".
כפי שניתן לראות, הרמב"ם מציין שהזהירות במצוות הצדקה גורמת הן להשלכות אישיות והן להשלכות ציבוריות. ייתכן, שזהירות בחובה האישית גורמת לברכות החלות על הפרט, ואילו זהירות בחובה הציבורית גורמת לברכות החלות על הכלל.
שני דינים בקבורת המת
כפי שאמרנו לעיל, אם אכן גמילות חסדים גדולה מן הצדקה ובחיוב הצדקה למדנו על קיומו של פן ציבורי - ניתן להסיק, שגם בחובת גמילות החסדים קיים פן ציבורי דומה.
למרות זאת, נדמה שמסקנה כזו היא בעייתית, כיוון שלא זכור לי שיש התייחסות חד-משמעית בגמרא לחובת גמילות חסדים ציבורית, המקבילה לחובת הקופה והתמחוי בצדקה. לא מוזכר בגמרא גוף הדואג לעזרה לחתנים, חסד של אמת, ביקור חולים וכדומה?
אמנם, ייתכן שניתן למצוא שריד מצומצם לגוף כזה, בדברי הרמב"ם לגבי חובת התושבים במדינה:
"מי שישב במדינה שלשים יום כופין אותו ליתן צדקה לקופה עם בני המדינה, ישב שם שלשה חדשים כופין אותו ליתן התמחוי, ישב שם ששה חדשים כופין אותו ליתן צדקה בכסות שמכסים בה עניי העיר, ישב שם תשעה חדשים כופין אותו ליתן צדקה לקבורה שקוברין בה את העניים ועושין להם כל צרכי קבורה". (הלכות מתנות עניים, פ"ט הי"ב)
צדקה וכסות הם חלק ממצוות צדקה, אולם הדאגה לקבורה קשורה כבר לתחום גמילות החסדים. מדברי הרמב"ם שכופים על דבר זה, לכאורה ניתן ללמוד שיש חובה ציבורית בגמילות חסדים וניתן לכפות עליה!
אולם, כאן יש להתלבט האם יש חשיבות לכך שהרמב"ם ציין דווקא את הדאגה לקבורה? בהזדמנות אחרת ציינו, שייתכן שקבורה היא חובה עצמאית, בנוסף להיותה חלק מתחום גמילות החסדים. אם כן, ייתכן שישנה חובה ציבורית לדאוג לקבורה, אולם מדובר בחובה ציבורית הנובעת מהחיוב העצמאי לדאגה לקבורה, ואין מדובר בחובה ציבורית לדאוג לקבורה כחלק מחובה ציבורית לדאוג לגמילות חסדים. לפי הבנה זו, דווקא גוף הדואג לקבורה הוא חובה ציבורית, ולא גוף הדואג לארגון חתונות, ביקור חולים וכדומה.
אם כן, שוב חוזרת הקושיה: אם אכן גמילות חסדים גדולה מהצדקה, ובצדקה מצינו חובה ציבורית ואפשרות כפיה - מדוע לא מצינו איזכור להיבטים דומים בחובת גמילות החסדים?
האם גמילות חסדים עדיפה מצדקה?
ייתכן, שעל-מנת לפתור את הבעיה עלינו לפרוך את ההנחה אותה הצגנו לעיל.
האם צדקה ציבורית היא מצווה?
כפי שהצגנו את הדברים עד כה, הפן הציבורי בצדקה הוא חלק ממצוות הצדקה. לכן, אם גמילות חסדים היא מצווה חשובה יותר, על אחת כמה וכמה שיהיה בה פן ציבורי. אולם, אין הכרח לפרש שאכן חובת הצדקה הציבורית היא חלק ממצוות הצדקה.
האפשרות לכפות על הצדקה, נלמדת ממספר מקומות שונים בש"ס. לדוגמא, מספרת הגמרא בכתובות (מט:) "כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה". תוס' על אתר מתקשה במעשהו של רבא:
"ואם תאמר, היאך כפה אותו בשביל צדקה, והכתיב מתן שכרה בצדה, דכתיב 'למען יברכך', ואמרינן בפרק כל הבשר 'כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה'?"
הראשונים מעלים תירוצים שונים: יש המסבירים שניתן לכפות על הצדקה בדברים, וכך עשה רבא; יש המסבירים שהכפיה של רבא לא הייתה על העשה המחייב לתת צדקה, אלא על הלאו 'לא תקפוץ את ידך'; יש המדייקים בפסוקים, שמצוות צדקה איננה מצוות עשה ששכרה בצידה; ועוד. בכל אופן, כל השיח אותו תיארנו כעת נסוב על חובת הצדקה הפרטית.
לעומת זאת, הריטב"א מתרץ תירוץ שונה:
"משום דהכא, לאו משום מצוה דרמיא עליה בלחוד כייפינן, אלא מפני שחייב עצמו ונכסיו לגבוה או לעניים, וכשם שכופין אותו לפרוע מה שחייב להדיוט, שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש" (ר"ה ו., ד"ה "ועשית")
לדברי הריטב"א, בי"ד לא כופין על הצדקה כדי שאותו אדם סרבן יקיים מצווה, אלא הם עושים זאת, כיוון שיש אנשים עניים בעיר הזקוקים לכסף. ממילא, למרות שלא ניתן לכפות על מצוות עשה ששכרה בצידה, במקרה דנן הכפיה איננה על-מנת שהאדם יקיים את מצוות העשה.
ניתן להסביר את דברי הריטב"א בשתי צורות:
* למרות שמגמת בי"ד איננה שהאדם יקיים את המצווה, בסופו של דבר כיוון שנתן צדקה הוא קיים את מצוות הצדקה על אפו ועל חמתו.
* במקרה שבי"ד כופין על אדם לתת כסף לצדקה - הוא כלל לא קיים את המצווה.
בכל אופן, לפי דברי הריטב"א, ייתכן שהכפיה הציבורית על הצדקה כלל איננה קשורה למצוות הצדקה; מדובר בכפיה הנובעת מחובת העיר לדאוג לאזרחיה העניים.
ואמנם, מצינו שהעיר יכולה לכפות את תושביה לדאוג לצרכי העיר גם כשלא מדובר במצוות, הן בדברי השו"ע:
"כופין בני העיר זה את זה... לעשות חומה, דלתים ובריח לעיר, ולבנות להם בית הכנסת, ולקנות ספר תנ"ך כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבור. הגה: והוא הדין לכל צרכי העיר". (חו"מ קס"ג, א')
והן בדברי הרמב"ם:
"כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור". (הלכות שכנים, פ"ו הל"א)
ברור שאין מצווה לבנות לעיר חומה, דלתיים ובריח, ובכל זאת העיר יכולה לכפות על תושביה להשתתף בבניה.
אם אכן הכפיה על הצדקה איננה נובעת מפן המצווה, אלא מהאפשרות של הציבור לכפות על צרכי העיר, אזי גם אם מצוות גמילות חסדים גדולה ממצוות הצדקה, אין זה אומר שכשם שהעיר מחליטה לכפות על פרנסת העניים, כך היא תחליט לכפות על תיקון ארגוני גמילות חסדים ציבוריים!
גדולה כמותית או איכותית?
ייתכן, שניתן לפקפק באותו קל-וחומר שהצענו לעיל גם מכיוון אחר.
כאשר חז"ל מתייחסים לדבר מסוים כ"גדול יותר" מדבר אחר, ניתן להבין זאת בשתי צורות:
א. מדובר בגדולה ערכית, כגון: "גדולה תפילה יותר מן הקורבנות", "תלמוד ומעשה - מה גדול?" ועוד.
ב. מדובר בגדולה כמותית, מבחינת היקף המצווה.
כפי שראינו לעיל, הגמרא מתארת שגמילות חסדים גדולה מן הצדקה בגלל שלוש סיבות: גמילות חסדים היא גם עם המתים, גמילות חסדים היא גם עם העשירים וגמילות חסדים היא גם בגופו. ייתכן, שאין כוונת הגמרא לטעון שמחמת הבדלים אלו גמילות חסדים גדולה ערכית מן הצדקה (הבנה א'), אלא שמחמתם, היקף גמילות החסדים גדול מן הצדקה (הבנה ב').
אם אכן נבין כך, אזי ברור שלא ניתן ללמוד מכך שבצדקה יש חובה ציבורית ויש אפשרות כפיה, שגם בגמילות חסדים יהיו קיימים היבטים אלו.
מה עוד, שאם נבין שלדברי הגמרא גמילות חסדים גדולה מן הצדקה מבחינת היקף החיוב, ייתכן שמבחינת החשיבות, דווקא הצדקה גוברת על גמילות החסדים.
כפי שראינו, גמילות חסדים כוללת דאגה לצרכי חתונת חתן וכלה. האם ניתן להשוות זוג צעיר שאין לו תזמורת לחתונה, לאדם חסר בית הגר ברחוב ללא מחסה ואין לו מה לאכול? אמנם גם בצדקה קיים היבט של דאגה ל'די מחסורו' של העני, אולם לב ליבה של חובת הצדקה - ודאי כאשר אנו דנים על הפן הציבורי של הצדקה - הוא הדאגה לקיומו הבסיסי של העני. אם כן, גם אם מבחינת היקף החיוב גמילות חסדים גוברת על צדקה, מבחינת המשקל והחשיבות של המצווה - עדיפה הצדקה.
צדקה וצדקה של חסד
נדמה, שניתן לחלוק על אותו קל וחומר שהצענו, גם מכיוון שלישי.
אותה סוגיה בסוכה שעמדה על עדיפות גמילות החסדים, עוסקת גם באבחנה בין שני סוגים של צדקה:
"ואמר רבי אלעזר: גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד': אם אדם זורע - ספק אוכל ספק אינו אוכל, אדם קוצר - ודאי אוכל. ואמר רבי אלעזר: אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה, שנאמר 'זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד'".
משתמע מהגמרא, שעיקר חשיבות הצדקה היא בפן החסד הקיים בה. רש"י על אתר, מסביר מהו אותו 'חסד' הקיים בצדקה:
"אלא לפי גמילות חסדים שבה - הנתינה היא הצדקה והטורח הוא החסד, כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה, כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש, או מעות בעת שהתבואה מצויה, שלא יוציא מעותיו לאיבוד, שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני".
לדברי רש"י, צדקה שאדם טרח עבור נתינתה היא צדקה שיש בה חסד. אם כן, ניתן לטעון, שאמנם חידשה הגמרא שצדקה ללא חסד לעומת גמילות חסדים - יד גמילות חסדים היא הגוברת; אולם, צדקה שקיים בה גם יסוד החסד - עדיפה על גמילות חסדים. לפי הבנה זו, שוב לא ניתן להסיק באופן גורף שגמילות חסדים עדיפה מצדקה, וממילא לא ניתן ללמוד בק"ו על היבט ציבורי ואפשרות כפיה, מצדקה לגמילות חסדים.
בנוסף, לפי דברי רש"י עולה שפן החסד שבצדקה קיים דווקא במישור הצדקה האישי. לכן, ייתכן שבהיבט הצדקה הציבורי כלל אין התייחסות לפן של חסד. ממילא, דברי הגמרא שגמילות חסדים עדיפה מצדקה, הבנויים על כך שחשיבות הצדקה נובעת רק מפן החסד הקיים בה - נכונים רק להיבט הצדקה האישי. לכן, ייתכן שהצדקה הציבורית גדולה מגמילות חסדים, ולא ניתן ללמוד בק"ו מצדקה לגמילות חסדים!
"וחי עמך"
ייתכן, שניתן להסיק על חובה ציבורית בגמילות חסדים מכיוון אחר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כ"ה, ל"ה). ייתכן, שפסוק זה מחדש חובה עצמאית על בניית חברה בה כל אחד דואג לצרכי חביריו. אולם, ודאי שאין דיוק זה הכרחי, במיוחד לאור העובדה שהגמרא לומדת מפסוקים אלו דין מסוים בהלכות ריבית.
פסוקים נוספים מהם אולי ניתן לדייק על חובת גמילות חסדים ציבורית, מובאים בדברי יחזקאל:
"הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה; וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי". (יחזקאל מ"ט, מ"ט-נ')
קשה לטעון שיחזקאל זועק כאן על כך שהעיר לא דאגה לבניית כבישים או תיקון צינורות מים. הזעקה כאן היא על שחיתות מוסרית והלכתית יחד - בפן הציבורי. מכאן לכאורה, שקיים חיוב ציבורי למנוע שחיתות כזו! אמנם, ייתכן שיש להפריד בין החיובים המוסריים עליהם זועק הנביא, לבין החיובים ההלכתיים עליהם דיברנו בעיקר השעור, ואכמ"ל.
לסיום, יש להדגיש נקודה חשובה: שאף אחד לא יצא מכאן עם רושם מוטעה, שלדברינו אין חובה על הציבור לדאוג לגמילות חסדים. ודאי שחברה צודקת והוגנת אמורה לדאוג לחלשים גם בצדקה וגם בגמילות חסדים. לצערנו, מודעות זו הולכת ופוחתת, ולפני עשרים שנה, כשהתפיסה הכלכלית המקובלת בארץ הייתה יותר שיוויונית, העשירים לא דרסו ורמסו קשי יום ואביונים. אנו כחברה, ודאי צריכים להתנגד להפיכת החברה לקפיטליסטית דורסנית, ולהרים קרן ישראל ותורתו.
בין אם מדובר בחובה הלכתית ובין אם לאו - ודאי שהשאיפה שלנו כעובדי ה' ברורה!
השעור נאמר במוצ"ש פרשת 'יתרו', סוכם ע"י שאול ברט ולא עבר את ביקורת הרב.
[1] לכאורה קיים קושי בדרשה זו, שהרי ביקור חולים הוא חלק ממצוות גמילות חסדים, כפי שעולה בדברי הרמב"ם המפורסמים:
"מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה - לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור - וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם. ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור". (הלכות אבל, פי"ד הל"א)
כנראה, שישנו חיוב כפול לביקור חולים: מחד, אנו חייבים לבקר חולים כחלק מהחובה הכללית לסייע לאחר בצרכיו, הכלולה תחת מצוות גמילות חסדים; ומאידך, ישנו חיוב עצמאי מדרבנן לבקר חולים.
[2] האם הסיבה בגללה מסיק הרמב"ם שהצדקה חשובה יותר מכל שאר מצוות העשה, היא העובדה שמדובר בסימן לזרע אברהם אבינו? לכאורה, העובדה שהצדקה היא סימן לזרעו של אברהם, היא רק סימן לחשיבות מצוות הצדקה, אולם היא לא הסיבה לעדיפותה על פני שאר מצוות העשה! אם כן, לא ברור מה המקור לקביעת הרמב"ם שהצדקה חשובה יותר מכל שאר המצוות? גם נושאי הכלים על אתר לא מסבירים מהיכן הסיק הרמב"ם את דבריו, והדברים צריכים עיון. בנוסף, לא ברור האם קביעה זו מתייחסת לפן האישי או לפן הציבורי של הצדקה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)