דילוג לתוכן העיקרי

נח | 'אלה תולדות נח'

קובץ טקסט
 
"אלה תולדת נח, נח איש צדיק תמים היה בדרתיו את הא-להים התהלך נח".
 
            נח הוא אחד מהאנשים שהתורה מעידה בפירוש על צדקותם: "ונח מצא חן בעיני ה'". חרף עובדה זו, אנו מוצאים בחז"ל מגמה ברורה להכפיש את שמו של נח, לפגום בצדקותו ולגמדה.
 
            רש"י כבר הביא את המדרש הידוע על הדיוק "בדורותיו" אשר "יש דורשים אותו לגנאי". על ביאת נח לתיבה "מפני מי המבול" מעירים הם "נח מקטני אמנה היה", והגדילה לעשות הגמרא בסנהדרין ק"ח האומרת "תנא דבי רבי ישמעאל אף על נח נחתם גזר דין" וכו'.
 
            מגמתיות ברורה זו תמוהה מאוד לאור פשטי המקראות. מה גרם לחז"ל לסלוד מהתנהגותו של נח ולא לראות בו דמות להערצה?
 
            בתקופת המבול ולפניו אכן נאמר "ויעש נח ככל אשר צוהו ה'", ולכן נראה כי יש לחפש את התשובה בהתנהגותו לאחר המבול. ביציאתו מהתיבה פועל נח שתי פעולות. מחד, הוא מקריב קרבנות תודה לה', ומאידך, הוא מתחיל לתקן את העולם החרב ונוטע בו נטיעה: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם". ומעשה זה מוביל ל-"וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה".
 
            על מעשה זה עולה קצפם של חז"ל, והם מותחים עליו ביקורת בכמה רבדים. רש"י מביא שהיה עליו לעסוק בנטיעות אחרות, כגון זיתים, אחרים מגנים את השתכרותו, שכן אין אנו רואים את דמותו של הצדיק כמי שמתגולל ערום ושיכור, ויש אומרים שהיה עליו להודות בטעותו ולא להפנות את האצבע המאשימה כלפי בנו הקטן.
 
            מהו א"כ היסוד מאחורי חטאו של נח, ההופך את הקערה על פיה ומשנה את יחסנו אליו?
 
            נראה שנח לא הבין את המסר של הגמרא בסוטה ב. ובברכות סג.. "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה" שואלת הגמרא, ומסבירה: "לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין". רש"י על התורה (במדבר ו', ב) מסביר את הקשר: "... יזיר עצמו מן היין שהוא מביא לידי ניאוף". כלומר, ליין ישנה תכונה העלולה לגרום לניאוף, והאדם הרואה סוטה בקלקולה צריך להזדעזע ולהזיר עצמו מן היין על מנת להרחיק עצמו מתכונה רעה זו.
 
            תוספת זו של רש"י אינה מופיעה בסוגיות בסוטה ובברכות, ועל כן נציע הסבר אחר. הן במקרא והן בספרות אנו מבחינים באופיו התרבותי והסמלי הכפול של היין. מצד אחד, היין גורם להתרוממות רוח, לשמחה ולאיסוף כוחות נפש עצורים ושחרורם למטרה נשגבה: "אין שמחה אלא בבשר ויין", "ויין ישמח לבב אנוש". היין אינו חיוני כמים, והוא מבטא את התפתחות העולם התרבותי, שבו לגימת היין היא מעשה אצילי. מאידך, מבטא היין את ההפך: את הנמוך והרדוד, את המביא לקלות ראש ולחטא, את האנשים הריקים והפוחזים המטביעים בכוס היין את כל פורקן יצרם. אותו היין היכול להביא להתרוממות רוח יכול גם להביא לטשטוש הגבולות ולניפוץ המסגרות. חציית גבול דק זה יכולה להביא לתוצאה הרת אסון של איבוד השליטה.
 
            אדם הרואה סוטה בקלקולה רואה לנגד עיניו אישה, אשר המעשה שעשתה כשלעצמו מבורך וחשוב, אך היא נפלה בחטא בעשייתו מתוך דחף כפייתי ויצר רגעי שהשתלט עליה. מעשה זה נעשה ללא משמעת וגבולות, ללא שליטה ומעצורים. דווקא במעשה זה באה לידי ביטוי הסכנה הרת האסון של חציית הגבול הדק ואיבוד המשמעת הפנימית. אדם שכזה צריך לדאוג כפל כפליים משתיית היין, ועל כן עליו להזיר עצמו ממנו. הנזירות מבטאת את הריחוק מהיין, המסמל באופיו ההפכפך והכפול את הסכנה.
 
            העולם שראה נח,  עולם שהשחית את דרכו, עולם שניטשטשו בו כל הגבולות ונשברו בו כל המסגרות, עולם יצרי, שגזר דינו נחתם על הגזל יותר מאשר כל עברה אחרת, מדגים את אבדן המשמעת ואת הרצון הבלתי ניתן לריסון לכיבוש הזולת ולגזלתו. אולם נח, שראה עולם שלם נמחק ונחרב לנגד עיניו, לא למד את הלקח. "ויחל נח" - שעשה עצמו חולין. כמה מסכן הוא נח המוטל ערום ושיכור בתוך האוהל, חסר המודעות והשליטה העצמית. נח לא למד את הלקח.
 
            פעמיים מברך הא-ל את האדם במילים "פרו ורבו": בראשונה -  את אדם הראשון, ובשנית - את נח . אך יש הבדל אחד בולט בין ברכת אדם הראשון לבין ברכת נח- רק בפעם הראשונה נאמר "וכבשוה".
 
            הכיבוש הוא תכונה בעלת אופי כפול, אשר ניתן לנצלה להפקת תועלת אך גם להרס איום. הקב"ה מברך בה את אדם הראשון מתוך תקווה שהאדם ידע לנצל תכונה זו. לאחר דור המבול - דור שאיבד כל חוש מידה באשר לשימוש בתכונה זו - אין עוד מקום לתוספת זו לברכת "פרו ורבו".
 
            נח, שרצה להקים עולם שיהיה מושתת גם על שמחה ורוממות רוח, בנוסף לגשמיות הטבעית, נטע כרם. טעותו הייתה בכך שלא הבין שאין מקום לנטיעה זו  לאחר השמדת עולם מסואב ומתועב שאיבד את שיקול דעתו. עולם אינו יכול להיבנות על היין ללא הכנה והכשרה מתאימים, שיקבעו את הגבולות, את המשמעת ואת המוסר.
 
            "וישת מן היין וישכר, ויתגל בתוך אהלה" - תמונתו של נח הזקן והמסכן, העירום וחסר האונים, השרוע פצוע וחסר כול בתוך אוהלו, אמורה לשמש עבורנו תמרור אזהרה מפני עולם שבו עם אבדן המשמעת וטשטוש הגבולות עלול גם הדבר הטוב, המבורך והנכון להפוך לחטא הגדול ביותר.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון
*******************************************************
 
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
התפרסמה לראשונה ב5-sichot

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)