דין הנחלה בשיטת רבי יוחנן בן ברוקה (א) - קל.-קל:

  • הרב שמואל שמעוני

א. החידוש הכפול בדין הנחלה בבכור ופשוט

המשניות בדף קכו: ודף קל. עוסקות באדם שמנסה לשנות את כללי הירושה, פותחות בכך שהדבר אינו אפשרי - ונושא זה נידון בשיעורים קודמים, ולאחר מכן מביאות את שיטתו החשובה של רבי יוחנן בן ברוקה ש"אם אמר על מי שראוי ליורשו - דבריו קיימין" (להלן: דין ריב"ב). ראשונים בשני המקומות האריכו ביחס בין שיטת ריב"ב לחלקי המשנה הקודמים, ולא נמצה בשיעור זה את שיטותיהם, וכל המרחיב ומעיין תבוא עליו ברכה.

אין ספק שדין ריב"ב הוא חידוש גדול ביותר לאור התמונה הכללית שאנו מכירים על דיני הירושה הקשיחים של התורה, שאינם נתונים לרצונו של המצווה. וכך כתבו התוספות (קל: ד"ה תלמוד), שלכו"ע אלמלא חידוש הכתוב היינו חושבים שאי אפשר לשנות את כללי ההנחלה, ולו מצד מתנה על מה שכתוב בתורה. חידוש זה מתעצם עוד יותר אם מאמצים הבנה מסוימת בירושה, שגורסת שלא זו בלבד שירושה אינה נתונה לבחירת המוריש, אלא היא גם אינה חלות שהוא מחיל בעל כורחו - התורה היא שמחילה את הירושה. הבנה זו עולה בדברי הרשב"א בנדרים לד: בהסברו לכך שאין איסור מודר הנאה ביורש:

"מת יירשנו, משום דאין היורש יורשו אלא לאחר מיתה, דכבר נפק מרשות המדיר, ולא מן המוריש באה לו נחלה אלא שהתורה זכתה לו".

הבנה זו עולה בצורה חזקה ביותר בפרשת בנות צלפחד - הפרשה פונה אל העם או אל בית הדין, ונותנת להם הוראות מה לעשות עם נכסי המת: "איש כי ימות... והעברתם את נחלתו לבתו... ונתתם את נחלתו...".

אמנם, מפרשת ירושת בכור עולה תמונה שונה לחלוטין - אנו רואים שם אדם שנמצא ביום הנחילו את בניו, והתורה באה לתת לו מגבלות שונות. אין זה מפתיע שהמקור לשיטת ריב"ב, לפי שתי האפשרויות המועלות בגמרא, הוא מפרשה זו. ואכן, ייתכן שקיימות תפיסות שונות מזו של הרשב"א - האמרי משה (סי' ל"ח) הסיק גישה שונה מדברי רבנו תם (תוספות גיטין יג. ד"ה והא), וייתכן שיש לעיין בכך ואכ"מ.

תיאורטית ניתן היה לחלק בין אופי ירושת בכור לבין ירושה רגילה. ירושת בכור מתנה קרייה רחמנא (לעיל קכד.) - האב נותן מתנה לבנו, וזו אכן חלות מיוחדת שהוא מבצע. ניתן אפוא לחלק בין הפרשיות, ולומר שהרוח שנושבת מפרשת כי תצא נוגעת לירושת בכור, שהיא אכן חלות של המוריש, ובניגוד לירושה רגילה.

החיסרון במהלך זה הוא שהיינו מצפים שהוא יוביל למסקנה הפוכה מזו שננקטת להלכה. היינו מצפים שההלכה תהיה שיש לאב יכולת לשנות בירושת בכור ואין לו יכולת לשנות בירושת פשוט. ואכן, כך מפורש בגמרא בסוגייתנו בהווה אמינא:

"מה תלמוד לומר 'לא יוכל לבכר'? לפי שנאמר: 'והיה ביום הנחילו את בניו', שיכול והלא דין הוא: ומה פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק - התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק - לא כל שכן! תלמוד לומר: לא יוכל לבכר. ויאמר לא יוכל לבכר, מה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו? שיכול והלא דין הוא: ומה בכור שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק - אמרה תורה: לא יוכל לבכר, פשוט שיפה כחו, שנוטל בראוי כבמוחזק - לא כל שכן! ת"ל: והיה ביום הנחילו את בניו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה".

הגמרא אומרת במפורש שקל יותר להבין יכולת שינוי בבכור מאשר בפשוט. הנימוק "שהורע כחו, שאינו נוטל בראוי כבמוחזק" מתקשר בסוגיה לעיל קכד. לכך ש"ירושת בכור מתנה קרייה רחמנא", ומובן היטב מדוע הוא מהווה סברה לכך שהאב יוכל לשנות כרצונו. התוספות (ד"ה תלמוד) הוסיפו וחידשו, שגם לרבנן שחולקים על ריב"ב, וככלל אין להם דין של הנחלה רצונית, היינו יכולים לסבור שבנוגע לירושת בכור האב יוכל לבכר בן אחר, משום שהורע כוחו, ועל כן היה צורך בפסוק "לא יוכל לבכר" על מנת ללמדנו שאין האב יכול לעשות כן. יש לזכור, שמהפרשה בכי תצא משמע שעצם דין פי שנים בירושת בכור היה ידוע עוד קודם הפרשה, והפרשה נצרכה על מנת ללמד שלא ניתן לבכר - היינו יכולים לחשוב שיש דין "פי שנים", אך הוא מהווה מתנה רצונית וגמישה, ועל כן באה התורה והקשיחה את הדין.

החידוש, אם כן, גדול ואף כפול - הן לגבי בכור והן לגבי פשוט. נתייחס בקצרה לחידוש הראשון, ובהרחבה יותר לזה השני - שיטת ריב"ב.

ב. החידוש בבכור - "לא יוכל לבכר"

בפשטות נראה שמה שהתורה חידשה הוא חוסר כוח של האב לשנות את ירושת בכור, דומיא דשיטת החולקים על ריב"ב בירושת פשוט, שכלל אין יכולת למוריש לקבוע את דיני הירושה, ובאשר לבכור הדבר נובע מהשיקולים הייחודיים לאותה פרשה. מסתבר שזו שיטת רוב הראשונים[1].

שיטה קיצונית וחריגה ביותר הובאה במאירי קכו: בשם חכמי התוספות, שאין כאן אלא איסור - ההווה אמינא בדבר היכולת של האב להעניק את "מתנת" הבכורה כרצונו עומדת בעינה, והתורה רק חידשה לאו שאוסר על האב לעשות כן. בסוגיות לא משמע כן, והמאירי תמה על שיטה זו.

גישת ביניים בהקשר זה עולה מדברי הרמב"ן. הרמב"ן בספר המצוות (שכחת לאוין י"ב) קבע שאכן יש איסור, והמבכר עובר בלאו ועשה, אלא שמתוך איסור זה נובע גם חוסר תוקף: "עבר על הלאו הזה... ומפני מניעתו שמנעתו התורה מעשות כן, דנו בו כמתנה על מה שכתוב בתורה שלא יתקיימו דבריו". בשורש הדברים אימץ הרמב"ן את שיטת חכמי התוספות הנ"ל, שמדובר באיסור, אלא שלשיטתו זה מנביע חוסר יכולת. ומדברי הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים כ"א, טז) עולה שיש לכך גם נפקא מינה. הרמב"ן שם מחדש שכאשר בכורו של המוריש כבר מת, ובניו של הבכור הם שאמורים ליטול את חלקו הכפול, אין האב עובר בלאו של "לא יוכל לבכר", משום שאין זה בגדר "על פני בן השנואה הבכר". במצב שכזה המבכר אינו עובר על איסור, ודבריו קיימים. וכיצד דבריו קיימים? מסתבר שהרמב"ן לשיטתו סבור שחוסר היכולת מבוסס על האיסור, ובמצב שאין איסור יש יכולת.

האם חידושים אלה של חכמי התוספות והרמב"ן, שנותנים יכולת מסוימת לאב לבכר בן אחר, הם רק לשיטת ריב"ב או גם לשיטת החולקים? לכאורה, מסתבר שרק לריב"ב יש מלכתחילה יכולת הנחלה למוריש, אלא שהתורה סייגה זאת ב"לא יכול לבכר" בבן בכור, ועל כן ניתן להבין סייג זה באופן מצומצם. לשיטת רבנן מלכתחילה אין יכולת הנחלה אקטיבית, ומדוע זה יוכל האב לבכר? ברם, מסתבר שאין הדבר כן. כפי שראינו בדברי התוספות, גם לרבנן היה מקום לחשוב שאף שככלל אין יכולת הנחלה, בירושת בכור האב יוכל לבכר, משום שמתנה קרייה רחמנא. התורה אסרה זאת ב"לא יוכל לבכר", אך שיטות אלו הבינו שמדובר - לפחות בשורש הדברים - באיסור בלבד.

ג. החידוש בדין ריב"ב - היחס הערכי וההצדקה לו

בהמשך דברינו נרחיב בהגדרה הלמדנית המדויקת לדין ריב"ב. אך בטרם נעשה כן, ברצוני לשוב ולהדגיש שמדובר בחידוש גדול ביותר, ובחריגה מהקו הכללי של דיני הירושה המוכרים לנו. שאלה חשובה היא שאלת היחס הערכי לחריג זה. הלוא אדם יכול לעקוף בפועל את דיני הירושה של התורה ולהקנות בחייו את נכסיו לאחרים ולנשל את בניו. הדבר אפשרי - אך חכמים ראו זאת בעין שלילית, כפי שנלמד בסוגיה להלן קלג:. ומה באשר לאדם שמנשל את ילדיו בעזרת דין ריב"ב?

הבעיה בדין ריב"ב היא - מעבר לעצם החריגה מכללי הירושה הרגילים - ביצירת ההפליה בין הילדים. בגמרא בשבת י: נאמר: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". גמרא זו אינה עוסקת בדיני ירושה, אך הרמב"ם בחר לחתום בה את הפרק העוסק בהתניות בירושה: "צוו חכמים שלא ישנה אדם בין הבנים בחייו אפילו בדבר מועט, שלא יבואו לידי תחרות וקנאה כאחי יוסף עם יוסף" (הל' נחלות פ"ו הי"ג). יש שדייקו ברמב"ם שהאיסור לשנות הוא רק "בחייו" ולא במיתתו, אך לענ"ד נראה בבירור מהמיקום שמדובר בתשתית רעיונית לאיסור העדפה בנחלה. ואף הטור צירף הלכה זו לאיסור העברת נחלה, וגם השמיט את המילה "בחייו":  "הנותן נכסיו לאחרים והניח בנים, אף על פי שמה שעשה עשוי וזכה המקבל אין רוח חכמים נוחה הימנו להעביר הנחלה... ורז"ל אמרו שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יבוא לידי קנאה" (טור חו"מ סי' רפ"ב). משמע מדבריהם, שהעדפת בן בירושה היא בכלל האיסורים של העברת נחלה והפליה.

הב"ח (שם) חלק נחרצות על הטור: "אין נראה לי כלל... דהתם בחייו קאמר שלא ישנה... אבל קודם מיתתו רשאי לשנות, וכדילפינן מ'ביום הנחילו את בניו' דרשאי לרבות לאחד ולמעט לאחד, דאם לא כן יהיו דברי רז"ל סותרים זה את זה". הב"ח הבין מדין ריב"ב שהדבר אף מותר. וזאת מדוע? מסתבר שהב"ח ראה הבדל בין דיני מתנה, שהם ניצול לא ראוי של כוח כללי שהתורה נתנה לאדם בנכסיו על מנת לרוקן מתוכן את דיני הירושה; לבין דין ריב"ב, שהוא חידוש שחידשה תורה בתוך דיני ירושה ואין לומר שהוא עוקר אותם מתוכן.

ברם, אני הקטן מבין ומזדהה עם דברי הטור והרמב"ם. התורה אכן חידשה למוריש יכולת זו, אך מדובר בחריגה ממערך הכללים שקבעה התורה, ובהורשה שנוגדת את רצונה. הדבר בעייתי במיוחד לאור גורם ההפליה - ידוע שסכסוכי ירושה הם הסכסוכים הקשים והמכוערים ביותר, ולענ"ד אפליה בין אחים מביאה לסכסוכים מרים אף יותר ולפגיעה קשה יותר בשלום המשפחה מאשר אב שמנשל את בניו ומעביר לגורם אחר את הרכוש. ויש לתמוה על הב"ח, שכן הגמרא קלג:, שדנה ביחס השלילי לנישול בנים, עוסקת במפורש בהעברה מבן רע לבן טוב ("לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא"). נראה שהב"ח יצמצם זאת להעברה במתנה ולא בדין ריב"ב, אך קשה להבין את ההיגיון בכך - הלוא מבחינה פורמלית הדבר בכל מקרה כשר, וכל הבעיה היא הנישול המהותי, ומה משנה אם כן הדרך ההלכתית שבה הדבר מתבצע?

ואם תאמר, מדוע אם כן חידשה התורה למוריש יכולת ייחודית זו של דין ריב"ב? מדובר כמובן בהשערה בלבד, אך ניתן להציע שחידוש זה נועד למצבים מסוימים שבהם השימוש בו אכן ראוי ולגיטימי. ייתכן שישנם מצבים קיצוניים של בן רע או של בן טוב ונזקק שבהם יש הצדקה להעדיף. ייתכנו גם מצבים שבהם לא ניתן לעשות חלוקה שוויונית של העיזבון. כך, למשל, יש בעיה עם חלוקה של משקים חקלאיים ליחידות קטנות (ועל כן במושבים בישראל נעשה שימוש במנגנון של "בן ממשיך"). לפעמים חייבים לבחור יורש אחד שיקבל את הנחלה. אכן, ניתן לומר שיש כאן נכס שאין בו דין חלוקה, והאחים יורשים אותו כאחד ואח"כ צריכים לבצע "גוד או אגוד", כמבואר בסוגיה לעיל יג., דהיינו שאחד יקנה מהשני את חלקו ולפחות מהבחינה הכספית יש כאן חלוקה שוויונית. ברם, גם זה לא תמיד אפשרי, ועל כן התורה העניקה לאב אפשרות לבחור בן נוחל. ואולם, גם לפי השערות אלו - מדובר במצבים חריגים, וברגיל שימוש בכוח זה שהעניקה התורה הוא לענ"ד שימוש לא ראוי. ייתכן שלעתים שימוש מתון בו עשוי להיות ראוי, כאשר אדם מחזיק בנכסים מסוגים שונים: בית, משק, דירה להשכרה, חסכון ארוך טווח ותיק מניות; ושיקולים שונים עשויים להניע אותו לקבוע בעצמו חלוקה באופן מסוים בין ילדיו על מנת להגיע לתוצאה יעילה וגם למנוע סכסוכים. זה עשוי להיות שימוש ראוי בדין ריב"ב, אך הצדקתו נעוצה במתינותו. בהמשך השיעור נראה שלפחות לפי אחת ההבנות הלמדניות בדין ריב"ב, ואולי דווקא המרכזית יותר, קל יותר מבחינה למדנית להבין את דין ריב"ב כאשר מדובר בנישול גורף; אך כפי שאנו רואים כאן - מבחינת ההצדקה לדין לאור הטעמא דקרא שלו - השימוש המתון מגשים טוב יותר את מטרותיו של הדין.

ד. גדר דין ריב"ב

בדין ריב"ב מצינו בסוגייתנו שתי לישנות. הלישנא הקיצונית יותר גורסת שלריב"ב ניתן להעביר את הנחלה גם למי שאינו אמור לירש בנסיבות הנוכחיות: "רבי יוחנן בן ברוקה אפילו אחר במקום בת ובת במקום בן קאמר"[2]. בפשטות ניתן להבין שלריב"ב ניתן להנחיל לכל מי שבאופן תיאורטי עשוי לרשת את המנחיל, דהיינו כל אדם בישראל שיש לו שרשרת משפחת אב עם המוריש[3]. הרשב"ם ממתן זאת, ומגביל את לישנא זו בריב"ב ליורש הבא בתור אחרי היורשים הקרובים.

לפי לישנא זו, נראה שהמנגנון שחידש ריב"ב אינו מנגנון שמאפשר לאב להעביר את נכסי הירושה, אלא מנגנון שמתמקד בגברא - בבחירת זהות היורש. התורה ממנה לאדם ממשיכים, ולאחר מותו הנכסים עוברים ממילא אל הממשיכים. לפי הרשב"א בנדרים שהבאתי בתחילת השיעור, העברת הנכסים היא הליך שהתורה עושה. אולם, דין ריב"ב מחדש שאדם יכול לבחור אחד הוא יותר מבין הממשיכים שנקבעו לו, ולומר שהוא רואה בו את הממשיך המרכזי או הבלעדי מקרב היורשים. ואת מי יכול המוריש לבחור כממשיך? מסתבר שהמבחן הקובע הוא האם יש לאדם הנבחר שם יורש. אם מבחינת זהותו האישית הוא נחשב ליורש של יעקב, יעקב יכול לומר שהוא רואה בו את הממשיך המרכזי. במסגרת לישנא זו, ההנחה היא שגם ליורש מאוחר, דהיינו יורש פוטנציאלי שאינו אמור לרשת בפועל, יש שם יורש. כפי שכותב הרשב"ם בסוף העמוד: "ואפי' הראוי ליורשו 'יורש' קרינא ביה". הרשב"ם בחר, והדבר מובן גם אם לא הכרחי, להגביל זאת, ולומר שרק לדרגה הבאה יש שם יורש, וזה מובן אך לא הכרחי.

[לישנא זו דחויה, אך ייתכן שיש לרעיון זה ביטוי מדרבנן, ודווקא בנוסחו הקיצוני יותר. כך מבארים הריטב"א והרא"ה את דין מתנת שכיב מרע, לאור הבנתם את הגמרא להלן קמט. שניתן לתת מתנה זו רק למי ששיש מסלול ירושתי בינו לבין הנותן: "ועשאוה כירושה, וכאילו זה ראוי ליורשו, כי ע"י משמוש נחלה כל ישראל ראויים לירש זה את זה". מי שראוי לירש ניתן למנותו כיורש, ולהפקיע כך ממי שהיה יורש אלמלא כן].

אנו פוסקים כריב"ב לפי הלישנא המתונה יותר, שניתן להנחיל רק לבן בין הבנים וכדו'. ניתן להסביר שגם ללישנא זו ההגדרה הבסיסית לדינו של ריב"ב היא זו שהצענו: המנחיל בוחר לעצמו ממשיך, אלא שהקבוצה שמתוכה הוא יכול לבחור היא מצומצמת יותר: רק מבין אלה שהתורה הגדירה כיורשיו בפועל - אם מפני שרק ליורש ראשון יש שם יורש, ואם מפני שצריך שם של יורש בפועל[4]. אך ההגדרה הבסיסית נותרה - המנחיל רק בוחר יורש, והתורה היא שמבצעת את העברת הנכסים.

ואולם, קיימת גם הבנה אחרת בדין ריב"ב, ומדובר בחקירה שהאחרונים האריכו לעסוק בה. יש שמנסחים את ההבנה האחרת שמדובר ב"כעין מתנה", ובשיעור הבא נראה לשון זו בדברי הרא"ש (בשטמ"ק להלן קמא:). זה ודאי לא נכון כפשוטו. דין ריב"ב אינו דומה למתנת שכיב מרע, שלגביה באמת יש חקירה אם מדובר בכעין ירושה או במתנה – שם אין מניעה להבין שמדובר במתנה דרבנן. אך כאן ודאי שמדובר בירושה ולא במתנה - אלו שתי מהויות שונות של העברת קניין בנכסים, ובענייננו ברור שהדבר חל רק לאחר מיתה וכו'. אולם, מסתבר שקיימת הבנה שסבורה שהכוח של המוריש ביחס לירושה ממוקד בנכס ולא בגברא היורש. לאמור, התורה קובעת מי הם היורשים, ובכך אין לו יכולת להתערב, אך בתוך מסגרת זו הוא יכול להחליט מי יקבל מה וכמה. אך חשוב להדגיש שוב שהוא קובע דברים ביחס לירושה ולא מחלק מתנות. הדבר משתלב היטב עם הבנה רווחת בירושה, שלכל יורש יש מעצם הגדרתו כיורש זכאות לקבל את מלוא הנחלה, אלא שבפועל עליו להתחלק עם כל אלו שמוגדרים כיורשים. לפי זה ניתן לומר שדין התורה אינו קובע כמה יקבל כל יורש, אלא רק את ההגדרה כיורשים, ובכך אין השפעה למנחיל. המנחיל יכול רק לשנות את ברירת המחדל של חלוקה שוויונית, ולקבוע חלוקה שונה שאף עשויה להעניק את הכל לאחד. ומובן לפי זה מדוע ראשונים רבים[5] סבורים שגם לריב"ב לא ניתן לבצע הנחלה שלילית, דהיינו לצוות שפלוני לא יקבל, משום שפעולה נגד פלוני היא בגדר "מתנה על מה שכתוב בתורה". המנחיל רק יכול לבחור להעניק לאחד מיורשיו את הנכסים במסגרת הירושה, והתוצאה היא שלאחרים יש פחות.

חיזוק להבנה זו עולה בדברי הגמרא בגיטין לו: וביבמות פט:, שמציעה ילפותא לדין "הפקר בית דין הפקר" מהפסוק "אלה הַנְּחָלֹת אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות בני ישראל" (יהושע י"ט, נא): "וכי מה ענין ראשים אצל אבות? לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו". וביאר החתם סופר בגיטין, ש"אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו" היינו שיטת ריב"ב, והראשונים למדו משיטה זו שהפקר בי"ד הפקר יכול גם להעניק בעלות בנכסים ולא רק לשלול אותה. נראה מכאן שדין ריב"ב משמעותו הענקת נכסים ליורש, והגמרא למדה מכך גם לכוחה של ההנהגה להעניק נכסים, ואולי יש כאן גם הקבלה מעניינת בין האב המוריש למנהיג המנחיל, ואכ"מ.

הרב עוזיאל ז"ל (שערי עזיאל כרך א', מבוא, עמ' 15) הביא גמרא זו, וכתב שיש שני מסלולים שונים בירושה: המסלול הרגיל של פרשת פנחס הוא מסלול שבו המוריש אינו פועל כלום, והתורה/העם/בית הדין הם שמעבירים את הנחלה; ומסלול שני שנלמד מ"והיה ביום הנחילו" שבו המנחיל פועל כמנהיג שמוריש את רכושו. לפי זה, ניתן לשוב לשיטת הרשב"א, שקבע שהתורה היא נותנת הירושה, ולומר שאף הוא יכול להבין את דין ריב"ב כהעברת נכס, משום שיש כאן מסלול נפרד וסוג שונה של ירושה. ברם, לענ"ד מסתבר יותר שאם יש לרשב"א הבנה שורשית בירושה שהמוריש כלל אינו צד בהעברת הנכסים, אזי גם דין ריב"ב אינו אמור ליצור מסלול שונה לחלוטין, והרשב"א יסביר את דין ריב"ב בהבנה הראשונה - יש למוריש כוח מסוים בבחירת ממשיכיו, אך לאחר שהממשיך נבחר, התורה היא שמעבירה את הזכויות בנכס.

אם דין ריב"ב עוסק בניתוב נכסים, מובן היטב שניתן לנתב נכס ספציפי לבן ספציפי. אך לפי ההבנה הראשונה, לכאורה היינו מצפים שכל שדין ריב"ב יאפשר למוריש הוא לקבוע מי מבניו הוא הממשיך (או הממשיכים), ואז הנכסים כולם אמורים להגיע למי שנקבע (כלשון הר"ן קלא. שנראה בשיעור הבא: "כשהוא מנחיל בן אחד בין הבנים הרי הוא כאילו אין לו אלא אותו בן בלבד"). ברם, הדין אינו כן. לא זו בלבד שהוא יכול לרבות לאחד באחוזים ולהמעיט לאחר (שזאת ניתן היה להסביר בכך שהוא קובע את היורש כממשיך באחוזים מסוימים), הוא גם יכול להעניק נכס ספציפי. מסתבר אפוא שעלינו לומר שגם להבנה שמדובר במינוי של ממשיך, מדובר - לפחות לפעמים - במינוי ביחס לנכס מסוים, שלעניין נכס זה בן פלוני הוא הממשיך שלי[6].

[מסברה היה מקום לומר שיש שני מסלולים בדין ריב"ב, שבמינוי סתמי של יורש זהו דין בגברא, אך בהעברת נכס ספציפי זהו דין בנכס, אך אין לכך בסיס בראשונים. כמו כן, מסברה נראה שגם בתוך ההבנה של מינוי יורש יש הבדל בין מינוי סתמי, שאז זה דין "טהור" בגברא, לבין העברת נכס, שאז זה דין של מינוי ביחס לנכס ספציפי. אך כפי שנראה בשיעור הבא, גם לכך אין ביטוי בשיטות השונות שנראה].

עם זאת, נראה שעדיין יש משקל לשאלה איזו העברה היא פשוטה ומובנת יותר בתוך דין ריב"ב - מיוני מוחלט של בן אחד ליורש בלעדי או ריבוי בנכס. לפי ההבנה של מינוי יורש, המינוי המוחלט הוא קל יותר להבנה. על כן, נראה לענ"ד לדייק מדברי היד רמ"ה בסוגייתנו את ההבנה שדין ריב"ב הוא דין בנכס: "וריב"ב סבר כיון דראוי ליורשו מקצת כי אמר יירש כל נכסיי דבריו קימין. ואין צריך לומר היכא דאמר יירש יותר מן הראוי לו בחלקו" - לשיטתו קל יותר להבין ריבוי בנכסים מאשר העברה מוחלטת, ועל כן מסתבר שזה דין בנכס, והחידוש הגדול יותר הוא שניתן להעביר אפילו את כל הנכסים לבן פלוני (וכך עולה גם מהרשב"ם קכו: סד"ה ואם אמר ביחס לשיטת רבנן).

ה. נפקא מינות ראשוניות

בשבוע הבא נמשיך בע"ה בסוגיה קלא. ונעיין בהלכות יסודיות שונות בדין ריב"ב לאור ההבנות הנ"ל. אך לסיום השיעור היום נבחן מספר שאלות בדין ריב"ב, ונראה אם הן תלויות בהבנות שראינו.

  • מודר הנאה – הרשב"א בנדרים שהבאנו לעיל הסביר שמודר הנאה מהמוריש יכול לרשת אותו, משום שהתורה היא שמעבירה לו את הנכס. האם קולא זו תקפה גם בדין ריב"ב - האם יורש שמודר הנאה מאביו רשאי לירש כאשר אביו בוחר בו כיורש בלעדי? אם ננקוט כפי שנטינו לעיל, שהרשב"א צריך לאמץ את ההבנה שדין ריב"ב הוא מינוי של יורש והתורה היא שמעבירה את הנכס, אזי העברת הנכס היא בגדר ההיתר הרגיל של יורש מודר הנאה. אמנם יש לדון אם בחירת הגברא היא בגדר איסור למודר ההנאה, אך מכיוון שזהו הליך שהוא גם פסיבי וגם לא ממוני, יש בסיס לכך שהדבר מותר. לעומת זאת, אם נבין שלרשב"א יש שני מסלולים שונים בירושה, ושירושת ריב"ב היא העברת נכס, מסתבר שכאן הדבר ייאסר. בהנחה שיש ראשונים שחולקים על עצם הבנתו היסודית של הרשב"א בירושה, וסוברים שהמוריש הוא שמנחיל את נכסיו ליורשיו, אזי עליהם להסביר שההיתר בירושת מודר הנאה נובע מכך שבפועל אין הוא מפעיל שיקול דעת, ואם כן כאן - כאשר יש שיקול דעת - הדבר ייאסר.
  • הקובץ שיעורים (סי' תל"ג) העלה את הספק הבא: "בדינא דריב"ב דיכול להנחיל לכל מי שירצה, יש להסתפק אם אין הבן רוצה בנחלה זו, אם יכול האב להנחילו בעל כורחו, כמו בירושה דממילא, דיורש בעל כורחו". לכאורה, ניתן לתלות זאת בחקירה, שאם הירושה היא ירושה פסיבית ככל ירושה, הבן אינו יכול למחות, ואם מעבירים לא נכס לא ניתן לעשות זאת בעל כורחו. ושמא ניתן לדחות זאת - גם אם מדובר במינוי יורש, הוא יכול להתנגד למינוי זה, שכן אין מדובר בהגדרה של התורה; ומאידך גיסא גם אם מדובר בניתוב של נכס - ניתן לומר שזה בכל זאת בתורת ירושה, ואין ליורש סמכות בנושא.
  • כפי שלמדנו בתחילת הפרק, אין דיני ירושה רגילים בעבד עברי, אך הוא עובד את הבן משום שברא כרעא דאבוה. הלכה נוספת ביחס לבן למדנו בנזיר ל., שבן יכול להשתמש במעות שהפריש אביו לקרבנות נזירות לפני שמת. האם יש דין ריב"ב ביחס לדינים אלו, דהיינו שהאב יוכל לבחור בן אחד מבין בניו שיקבל את העבד העברי ויגלח על מעות נזירותו? המנחת חינוך פלפל בכך במצוות מ"ב ו-ת'. את הצד שאין דין ריב"ב קל להבין לשתי ההבנות - אין מדובר בדיני ירושה ועל כן אין תוקף לדין ריב"ב. על מנת להבין את האפשרות שדין ריב"ב יחול כאן, עלינו לומר שמדובר בבחירת ממשיך, ולהוסיף ולומר שכאשר עסקינן בבנים זו בחירת ממשיך מהסוג הייחודי של ברא כרעא דאבוה. ועדיין יש חידוש בכך שקביעת זהות ממשיך זו תהא תקפה לדינים אחרים, משום שברור שאין האב יכול לומר שפלוני הוא בנו והשאר אינם (ויל"ע גם בדין ריב"ב בנוגע לירושת שררה, וראה שו"ת דברי מלכיאל ח"ד סי' פ"ב, פסקי דין רבניים, חלק יא עמ' 97 ואילך).
  • דין ריב"ב בירושת משמוש - כאן יש להתייחס למספר תרחישים שונים. התרחיש הראשון שנבחר הוא אדם שאחייניו אמורים לירש אותו, והוא רוצה לבחור אחד מהם. האחרונים נחלקו בכך, אך שאלה זו אינה קשורה לגדרי דין ריב"ב אלא רק לגדרי דין משמוש. רבי עקיבא איגר בתוספותיו על המשנה בתחילת פרקנו סבר שהדבר אינו אפשרי (ועל כן הוכיח מכך שראשונים הפעילו את דין ריב"ב בירושת אחים שירושת אח אינה מדין משמוש אלא ירושה ישירה). נימוקו של רעק"א הוא שבמשמוש המוריש מוריש ליורש שנמצא בקבר, ואין בכוחו להכתיב לו למי להוריש הלאה. אולם, רבים חולקים על רע"א, ובהם הקצות והנתיבות בסי' רפ"א ואף רע"א עצמו חזר בו בתשובותיו (מהדו"ק סי' קל"ב). מסתבר שאם אין מבינים משמוש כירושה בקבר כפשוטו, אלא שהמשמוש מלמד אותנו שהיורשים הם יורשים של המוריש, מובן שהוא יכול לבחור ביניהם. אם מבינים משמוש כדרכו של האמרי משה בסי ל"ח, שכאשר המוריש המתווך נפטר הוא הוריש ליורשיו את הזכות לרשת את המוריש הנוכחי, ניתן לומר שאין לו יכול לבחור ביניהם, אך ניתן לומר שמכיוון שסוף סוף עומדים מולו מספר אנשים בעלי הזכות לרשת אותו, הוא רשאי לבחור מביניהם.
  • תרחיש שני נוגע ליורש בקבר שהספיק לבחור בחייו בן מבין בניו - זה קצת קשור לשאלת היכולת להנחיל דברים ראויים ושלא באו לעולם, שנראה בשבוע הבא. אם משמוש הוא הורשת זכות ירושה, וזכות זו נחשבת לזכות עכשווית, מובן שהוא יכול להנחיל את כולה לאחד. אם משמוש הוא ירושה בקבר יש כאן בעיה, ואף על פי כן - אם אפשר להנחיל דבר שלא בא לעולם ייתכן שהדבר אפשרי. אם משמוש מלמד שהמוריש הנוכחי הוא קרוב של היורשים החדשים אזי מסתבר שאין תוקף לדבריו של היורש המתווך. ברם, אם נבין שדין ריב"ב הוא בחירת ממשיך, ניתן לומר שגם כאשר  בוחנים מי מבין אחייניו של המוריש הוא הקרוב שלו, זה מצד זה שהממשיך של הממשיך של ראובן הוא גם הממשיך של ראובן, אך אם המתווך אמר שאחד מבניו הוא הממשיך הבלעדי שלו, אז הוא יהיה גם הממשיך הבלעדי לעניין היורש האחרון.
  • תרחיש שלישי הוא שילוב של שני הקודמים, דהיינו שהמוריש המתווך בחר את בנו ראובן והמוריש החדש בוחר את הבן שמעון - שמעתי מהרב אשר וייס שאם בשני התרחישים הקודמים הכרענו שניתן להפעיל את דין ריב"ב, במצב זה יש להעדיף את הנחלת האחרון. אך לכאורה מובן יותר לומר שאם הקודם הוריש, למשל, את כל זכות הירושה לבנו ראובן, אין עוד יכולת למוריש האחרון לבחור את שמעון. רק אם המוריש המתווך בחר שני בנים, המוריש האחרון יכול להוסיף ולבחור אחד מתוכם.
  • תרחיש רביעי נוגע למוריש שבחר בן אחד ואח"כ אותו בן מת - האם זכאים בני הבן לרשת את החלק המוגדל בירושת הסב? - שו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' רל"ו) כתב שהם זכאים. אם דין ריב"ב מבוסס על מינוי ממשיך, מובן שבני הממשיך הנבחר עומדים במקומו. אם מדובר בהעברת נכס - אז אם הבן שמת הוריש את הזכות לרשת, ניתן לומר שהוא הוריש זכות מוגדלת. אם משמוש הוא ירושה בקבר - יש לבחון אם אמירת האב היא גם לגבי הורשה לו כשהוא בקבר - הדבר אפשרי. אם משמוש רק מלמד מי הוא הקרוב והפעולה שנעשתה הייתה רק העברת נכס - מסקנתו של מהר"ח אור זרוע קשה.

 


[1] ראשונים ואחרונים דנו אם יש יכולת לאב לשלול מהבכור את חלק הפשיטות שלו במסגרת דין ריב"ב, ובפועל להעביר באופן זה את זכויות הבכורה לבן אחר - ראו ריטב"א קכו: ד"ה מתני'; רש"ש קל: ד"ה גמ' שיכול.

[2] לפי הרשב"ם רבנן חולקים על כל דין ריב"ב גם ללישנא זו, אך לפי היד רמה במסגרת לישנא זו רבנן מסכימים לדין המתון יותר של ריב"ב, שניתן להנחיל לבן בין הבנים.

[3] ועיין ביד רמה.

[4] עיין ברשב"ם לעיל קטו: ד"ה אמר רב הונא, שהביא שיטה שמעיקר הדין ניתן להנחיל לבת במקום בת הבן. הרשב"ם תמה על כך, שבת כלל אינה יורשת במקום בת הבן. ייתכן ששיטה זו סברה שכאשר יש בנים הם מבטלים מהבת שם יורשת, שכן היא ממשיכה בדרגה פחותה מזו של בן; אך כאשר אין בנים אלא שהם הותירו בנות, בנותיהם יורשות את זכויות ירושתם אך אין הן מבטלות מבת המנוח שם יורש, ועדיין צ"ע ואכמ"ל.

[5] ראה רשב"ם ושאר ראשונים לעיל קכו: במשנה ובסוגייתנו.

[6] להשלמת התמונה יצוין שהריטב"א בסוגייתנו חידש שבמסגרת דין ריב"ב ניתן להעביר רק את הנחלה במלואה - לאו דווקא לבן אחד, אך ההנחיות צריכות להקיף את כלל נכסיו של המוריש: "ונראין דברים דדוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת, שאל"כ מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קנין כשאמר בלשון ירושה למי שראוי ליורשו ואפי' באומר חצי נכסי לך, וזו לא שמענו בכל התלמוד". זאת בניגוד לרשב"ם ד"ה הלכה כותב שאפשר להוריש חצי נכסים. שיטת הריטב"א היא שכיוון שמדובר בירושה, חייבים לתת התייחסות כוללת לכלל נכסיו של המוריש, שאחרת זה בגדר מתנה ולא ירושה. ובתוספת ביאור שמעתי מתלמידי הישיבה, אביעד הוסטר וישי יסלזון נ"י, שאם מבינים שישנם שני מסלולים שונים בירושה - ירושת התורה וירושה אקטיבית לפי דין ריב"ב, לא ניתן לערב ביניהם, ואם ירושת התורה תפעל היא תפעל ביחס לירושה כולה. ויש להרהר בכך, ואכ"מ.