בשגרה ובחידוש

  • הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל

בשגרה ובחידוש / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת שמיני

"ויהי ביום השמיני..." (ויקרא ט',א).

רש"י וראב"ע חלוקים בשאלה על איזה יום מדובר בפסוק: לדעת רש"י מדובר בראש חודש ניסן, ולאחר שבמשך שבעת הימים הקודמים המשכן הוקם ופורק מדי יום, רק בא' בניסן הוא הוקם באופן סופי; ואילו לדעת ראב"ע מדובר בח' בניסן.

בין כך ובין כך, מדובר ביום חגיגי ומיוחד. הגמרא בגיטין ס. אומרת כי שמונה פרשיות נאמרו באותו יום, והגמרא בשבת פז: מוסיפה שיום זה נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לאכילת קודשים וכו'. אמנם, בהקשר לייחודיות היום, אין ספק שגולת הכותרת שלו היתה ירידת האש והשכינה מן השמים בפעם הראשונה. היה זה, אם כן, יום של חידוש וראשוניות; פתיחת פרק חדש בחיי עם ישראל.

אולם מצד שני, ניתן לדבר גם על פן הפוך של אותו יום, שהרי בו החלה העבודה השגרתית במשכן; אותה עבודה יום-יומית, מלאה הלכות יבשות וחסרת אופי חגיגי ומיוחד. אחד הביטויים ל'שינוי' שעבר על עבודת המשכן ביום הקמתו, מצוי בעובדה שבמשך שבעת הימים שימש משה ככהן וכרב, ואילו מהיום השמיני והלאה נכנסו אהרן ובניו לתפקיד. בהתאם לכך, הגמרא בעבודה זרה לד. מסבירה, שבמשך שבעת הימים לבש משה בגדי לבן, ולא בגדי כהונה, ורש"י על אתר מנמק זאת בכך שבגדי הכהונה נועדו לכוהנים, ואילו משה "היה זר אצלן, ועל פי הדיבור שימש". אמנם תוספות חולקים, ומסבירים שהסיבה לבגדי הלבן של משה היתה שהבגדים טרם התקדשו, אולם ברור שגם הם מסכימים ששימושו של משה ככהן היה אירוע מיוחד, וחיי השגרה של המקדש התחילו רק ביום השמיני.

לעובדה שבמשך שבעת ימי המילואים שימש במקדש נביא, ולא כהן, יש משמעות רבה. הנבואה מסמלת את החידוש והראשוניות. קבלת נבואה היא אירוע מיוחד ונשגב, מלא רוחניות, ואילו הכהונה היא תפקיד של שגרה ועבודה יומיומית; הכהנים מבצעים מדי יום אותן פעולות בדיוק, והם צריכים להקפיד על פרטי פרטים של הלכות יבשות. זו גם הסיבה שהכהונה, בניגוד לנבואה, עוברת מאב לבן: חלק מהשגרה שבכהונה הוא שהבן נכנס במקום אביו, דבר המבטא אלמנט של רציפות.

אולם, השגרתיות הקיימת בעבודת הכהנים יוצרת חשש מסוים: שמא מרוב פרטים והלכות יבשות יאבדו הכהנים את החיות ואת הראשוניות?

אמנם, התגובה לבעיה זו היא חד-משמעית: אסור לעבודת ה' שתהיה "מצוות אנשים מלומדה"; אסור להתייחס אליה כאל דבר שגרתי ויומיומי! הן העבודה במקדש והן עבודת ה' האישית של כל יהודי, צריכות לכלול את שני המרכיבים: את הכהונה ואת הנבואה. מחד, יש להקפיד על קוצו של יו"ד, ואין לסטות במאומה מן ההלכה היבשה על פרטיה; אך מאידך, יש לעבוד את ה' מתוך חיות ורוחניות, ולחפש כל הזמן את הדרך להתקדם ולחדש. עבודת משה בשבעת ימי המילואים נועדה להקרין על כל העבודה שתיעשה במקדש מכאן ולהבא. ייתכן, שזה הרעיון העומד בבסיסה של השיטה הגורסת שמשה עבד במשכן במשך כל ארבעים השנים שהיו ישראל במדבר (זבחים קא:).

רעיון זה, של שילוב הראשוניות והחדשנות בתוך חיי יום-יום מלאי עבודות קבועות וידועות מראש - חשוב מאד לגבינו. גם חיינו כתלמידי ישיבה הם מלאי שגרה ועבודה יומיומית, ועלינו לחפש כל הזמן את החידוש והשינוי מצד אחד, ולא לסטות במאומה מפרטי ההלכות היבשות מן הצד שני. על כל אחד מאתנו לחפש את הנביא בתוך עבודת הכהונה.