דילוג לתוכן העיקרי

בבא בתרא | דף סה | יסוד פסול מים שאובים במקווה | 1

הרב אביהוד שורץ
27.03.2017

דרכה של תורה, שבשטף הלימוד ניתן לעבור מנושא לנושא ומעניין לעניין. דוגמה מובהקת לדבר היא סוגייתנו (דפים סה-סו), העוברת מדיון בענייני קניינים לשאלת יסוד בהלכות מקוואות. רבי יהודה הנשיא ייחד מסכת שלמה להלכות מקוואות, אך מאחר שאין בידינו תלמוד על סדר טהרות, בחרו ראשונים רבים לדון בנושא דווקא כאן, בעיצומה של מסכת בבא בתרא.

משנתנו (סה ע"א-ע"ב) דנה מה כלול במקח וממכר של בית, ובין השאר בדינם של חפצים שונים המחוברים לקרקע במידה כלשהי. מתוך כך עברה הגמרא (סה ע"ב - סו ע"ב) לבחון נושא אחר לגמרי: דינו של צינור הקבוע בקרקע לעניין הלכות מקוואות. ההלכה קובעת שמים שאובים פסולים למקווה: המים צריכים לזרום למקווה בדרך טבעית, ואם נשאבו ממקווה אחד למקווה אחר - המקווה השני הפסול. סוגייתנו שואלת אם גם צינור הקבוע בקרקע הופך את המים לשאובים.

בעיון הזה ובעיון הבא נעסוק בסוגיית פסול מים שאובים. בעיון זה נדון ביסוד הפסול (בעיקר על רקע הסוגיה בדף סו ודברי התוספות עליה), ובעיון הבא נבחן את דין צינור הקבוע בקרקע.

הגמרא (סו ע"ב) קובעת בפשטות שמים שאובים פסולים מדרבנן, וכך אכן פסק ר"י (דף סו, תוספות ד"ה מכלל). לפי זה, אם ימלא מאן דהו בור ריק במים שאובים - מדאורייתא זהו מקווה כשר, אלא שחכמים פסלוהו.

לעומת ר"י טענו רבנו תם ורשב"ם (בתוספות שם) שפסול שאובים הוא דאורייתא. ומה שקבעה סוגייתנו ש"שאיבה דרבנן", כוונתה שאם רוב המקווה כשר, אלא שהוסיפו לו גם מים שאובים, הוא פסול מדרבנן; אך אם מלכתחילה התמלא המקווה במים שאובים, הוא פסול מדאורייתא. רבנו תם ורשב"ם הוכיחו את דבריהם מדרשה מפורשת, שמקורה בספרא (שמיני פרשה ט):

"'מקוה מים יהיה טהור' (ויקרא י"א, לו) - יכול מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור? תלמוד לומר: 'מעין' (שם) - מה מעין בידי שמים, אף מקוה בידי שמים".

לדעת ר"י, דרשה זו אינה אלא אסמכתא לְהלכה שקבעו חכמים.

הן אם פסול שאובים דאורייתא הן אם הוא דרבנן, ניתן לפרשו בשתי דרכים:

דרך א: מלשון הספרא משתמע שמקווה צריך להתהוות ללא מגע יד אדם. כידוע, בטבע אין טומאה, ורק מה שעֻבַּד בידי האדם והשתלב בעולמו מקבל טומאה. הטבילה במקווה משיבה כביכול את הטובל למצבו הטבעי. מאחר שהמקווה מבטא טבעיות, עליו להתהוות בידי שמים.

דרך ב: מקווה צריך להיות קבוע בקרקע, והטובל בכלי - ואפילו כלי גדול מאוד - לא עלה מטומאתו. מים שאובים הם מים שנותקו מן הקרקע והובאו בכלי, ואף אם ישובו וינוחו בקרקע, ניתוקם בעבר מן הקרקע פסלם מלשמש למקווה.

יש הבדלים רבים בין שתי הדרכים הללו. ההבדל העיקרי הוא שעל פי הדרך הראשונה פסול שאובים נוגע למעמדו של המקווה (שנעשה בידי אדם ולא בידי שמים), ואילו על פי הדרך השנייה הוא נוגע למעמדם של המים (שאינם 'מי קרקע'). [חקירה זו מתעוררת גם בהקשרים אחרים בהלכות מקוואות, למשל: מקווה שמימיו נצבעו - האם הוא פסול משום שהמים אינם מים, או משום שהמקווה אינו נראה כפי שעליו להיראות.]

ביטוי ברור להבחנה בין שתי הדרכים מצאנו בספרו של הראב"ד על הלכות נידה ומקוואות, בעלי הנפש (עמ' צט במהדורת מוסד הרב קוק). הראב"ד מביא שם דעה שאם מילא אדם מקווה בדליים, המקווה פסול מדאורייתא, אבל אם המים זרמו למקווה באמצעות כלי קיבול אך ללא מגע יד אדם, המקווה פסול מדרבנן בלבד [עיין בית יוסף סימן ר"א סעיף ג, ד"ה והר"ן; לא ברור אם הראב"ד קיבל דעה זו למסקנה, וייתכן שהדבר תלוי בגרסאות השונות בספר בעלי הנפש, ואכמ"ל]. עמדה זו מקבלת את שתי הדרכים שהצגנו, אלא שהיא מייחסת להן רמות פסול שונות: מקווה שנוצר בידי אדם, ולא בידי שמים, פסול מדאורייתא; אבל גם אם המקווה נוצר ללא מגע יד אדם, דרשו חכמים שמימיו יהיו 'מי קרקע' שלא נקוו במקום אחר, ולכן אם המים עברו למקווה דרך צינורות - המקווה פסול.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)