דילוג לתוכן העיקרי

איסורי חרישה ונטיעה בשביעית

קובץ טקסט

חרישה

 נחלקו אמוראים בריש מועד קטן (ב:) מאיזה טעם נאסרה השקאה בשבת: רבה אוסר משום חורש, ורב יוסף - משום זורע. במהלך הדיון בשאלה זו מקשה הגמרא על שני האמוראים: המשנה (מועד קטן ב.) קובעת כי "משקין בית השלחין... בשביעית", ואם השקאה אכן נאסרה משום זריעה או משום חרישה - שהן מלאכות האסורות בשביעית - מדוע התירה המשנה להשקות בשביעית?

לגמרא שם שני תירוצים: 1. מדובר בשביעית בזמן הזה, שהיא מדרבנן, וחכמים התירו לעשות מלאכה שנועדה למנוע הפסד. 2. בשביעית נאסרו רק אבות ותולדות המפורשים בכתוב, ולכן השקאה מותרת בשביעית מדאורייתא. חכמים אמנם אסרו גם מלאכות שאינן מפורשות בכתוב, אך הם לא העמידו את גזרתם במקום פסידא.

 בהמשך הגמרא (ג.) חולקים ר' יוחנן ור' אלעזר האם החורש בשביעית לוקה, או, במילים אחרות: האם חרישה נאסרה בשביעית בלאו דאורייתא. אם נניח שהשקאה נאסרה משום חרישה נוכל לומר ששני התירוצים הנ"ל התפלגו בהתאם למחלוקת זו: לפי התירוץ הראשון היתר ההשקאה הוא דווקא בשביעית בזמן הזה, שהיא מדרבנן, ומכאן עולה שכאשר שביעית נוהגת מדאורייתא אסורה גם השקאה מדאורייתא. ומכאן יוצא שגם חרישה נאסרה מדאורייתא, שהרי תולדתה - השקאה - אסורה מדאורייתא. לפי זה האיסור שמופיע בתורה כולל את כל עבודות השדה והכרם, והמלאכות המופיעות בכתוב הן דוגמות בלבד. התירוץ השני, לעומת זאת, מחלק בין אבות ותולדות. לפי תירוץ זה השקאה, שתולדה היא, נאסרה מדרבנן, ואף חרישה, שאינה נזכרת בכתוב, לא נאסרה מן התורה. רק המלאכות שנזכרו בכתוב (זריעה, זמירה, בצירה וקצירה) נאסרו, וכל שאר המלאכות לא נאסרו מן התורה.

 הרמב"ם (פ"א ה"ד) פוסק שאין בחרישה לאו ("החורש לצורך הקרקע... מכין אותו מכת מרדות מדבריהם"), ובהלכה מפורש "שאין אסור מן התורה אלא אותם שני אבות ושתי תולדות שלהם".

 נטיעה

 הרמב"ם (פ"א ה"ד) פוסק כי "המבריך או המרכיב או הנוטע... מכין אותו מכת מרדות". האם פעולות אלה נאסרו מדאורייתא?

 בפירושו על המשנה הראשונה בשביעית קובע הר"ש משאנץ כי נטיעה נאסרה מדאורייתא, קל וחומר מזמירה: בהלכות שבת נחשבת זמירה לתולדת נטיעה, ואם זמירה נאסרה בשביעית מן התורה - כל שכן נטיעה. על פירושו קשה לכאורה מן הגמרא במועד קטן ג., שממנה משמע שרק ארבע מלאכות - שנטיעה אינה בכללן - נאסרו מן התורה. ונראה שלדעתו התורה אסרה זמירה  כ תו ל ד ת  זריעה וכמלאכה הדומה לה, ולכן אף נטיעה יכולה להיות תולדת זריעה לעניין שביעית, שהרי דומה היא לזריעה.

 גם רבנו תם (ראש השנה ט: תוד"ה ומותר) סבור שנטיעה נאסרה בשביעית מן התורה. אולם את דבריו ניתן להסביר בדרך אחרת: נטיעה לא נאסרה כתולדה של זריעה אלא כזריעה עצמה - כשם שיש זריעה בזרעים כך יש זריעה באילנות - היא הנטיעה.

 לאור זה ניתן לחלק בין שני סוגי נטיעות: נטיעת הגרעין תיאסר מדאורייתא, כזריעה עצמה, שהרי זו ממש זריעה, ואילו נטיעת שתיל תיאסר רק מדרבנן, כתולדת זריעה [להגדרת מלאכה מסוימת בשביעית כאיסור דאורייתא או כאיסור דרבנן יכולות להיות נפקא מינות: א. היתרי עבודה בשעת הדחק (עיין רמב"ם שמיטה פ"א ה"י); ב. למפקפקים בהיתר מכירה: צירוף גורמים שיכול להתיר עבודות אחדות.]

 ___________________

תקציר שיעור שניתן על ידי הרב במוצש"ק ויקרא תשמ"ו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)