דילוג לתוכן העיקרי

תרבויות ה"שערים" וה"שעירים" כנגד עבודת ה'

הרב אהרן ליכטנשטיין
19.04.2002

"איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' - דם יחשב לאיש ההוא דם שפך...ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם והביאום לה'." (ויקרא, י"ז, ה')

"השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תבחר...כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו" (דברים, י"ב, י"ג). התורה מצווה עלינו בשני המקומות הללו לא להקריב קורבן מחוץ לאהל מועד, והרמב"ם פוסק ע"פ שני מקומות אלו את האיסור להקריב בבמות והחיוב להקריב בבית המקדש. לכאורה שני מקורות אלו דומים ומצווים אותנו על אותו דבר, אולם בהסתכלות שנייה אפשר לראות שמקורות אלו מדברים על שני דברים שונים - שלמרות שמבחינה הלכתית אין ביניהם הבדל, מבחינה מחשבתית אין רחוק מהם.

הציווי בספר ויקרא נאמר לבני ישראל כאשר הם נמצאים במדבר "ילל ישימון": המדבר הוא שומם, בודד, נקודה מסוימת בעולם שבה אפשר לראות ולחוש את ה' בצורה יותר מוחשית. כמו כן בני ישראל רק יצאו לפני שנה ממצרים שבה עבדו המצרים כל גרם שמים, וכל בהמה, בתור אל. במצב זה ה' מצווה את בני ישראל שמי שישחט מחוץ למחנה ייענש וסיבת העונש היא "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם".

מי הם אותם שעירים? אולי אלו שדים וכוחות למיניהם? אולי אלו חיות מוזרות שבני ישראל נפגשות אתם במדבר? אין לדעת , אולם הציווי הזה בא על רקע העובדה שבני ישראל, שמושפעים מהוויית המדבר ומתרבות מצרים, מחפשים רוחניות בכל מקום ובכל דבר. דווקא במציאות זו ה' מצווה אותם - הביאו את קורבנותיכם לה'! רוחניות זה טוב, אולם החיפוש אחריה וההשתעבדות לכל דבר בתור גורם רוחני הוא גרוע, כניגוד לזה אומרת התורה: את ה' צריך לעבוד ובו צריך להידבק!

לעומת מציאות זו שתיארנו המציאות בספר דברים שונה בתכלית: בני ישראל עברו כבר 40 שנה במדבר. הם כבר רחוקים מאד מתרבות מצרים ומהאלילות שלהם, והם שקועים בתרבות של עם שהולך לכבוש ארץ ולהשתקע בה. הם אינם נמצאים במחנה בשום מקום באמצע המדבר, כמו המציאות בספר ויקרא, אלא הם נמצאים ב"ירדן ירחו" - במרחק נגיעה מהארץ ומתרבותה. במקום זה תוכן הציווי להקריב במשכן זהה, אולם המטרות-שונות בתכלית!

במציאות זו הסכנה היא שבנ"י ישתקעו בארץ, יבנו ויפתחו אותה ויאבדו כל רצון ושאיפה לרוחניות. דווקא במציאות זו ה' מצווה - "לא תוכל לאכול בשעריך"! כלומר, האדם יכול במציאות זו לשקוע בפיתוח העולם ובפיתוחו האישי ולשכוח את ה' עד כדי כך שהוא יוותר על כל שאיפה לרוחניות ואפילו את קורבנותיו הוא יקריב בחצרות, מחוסר עניין לעלות למוקד רוחני במשכן. במציאות זו ה' מצווה על האנשים להקריב במשכן ולא בכל מקום. אפשר לראות שהתרבות שמבטאת בצורה החדה ביותר את הפיתוח וה"שערים" המפוארים היא רומא, שם היה לכל אדם אליל בחצר שאותו הוא עבד.

א"כ אפשר לומר ששני הציוויים הדומים הלכתית קיצוניים בהבדל ביניהם - בעוד שבספר ויקרא הציווי הוא ביקורת על מושא ההקרבה - השעירים, בספר דברים הביקורת היא על היעדר תדירות ההקרבה וההשקעה בה. בעוד שבספר ויקרא העם סובל מעודף רצון לרוחניות שגורם לו לעבוד כל דבר, בספר דברים הוא סובל מחוסר רוחניות שאפילו למשכן הוא לא מטריח עצמו ללכת.

דברים אלו נראים לכאורה רחוקים מאתנו מאד, אולם מכאיב לגלות שאלו בדיוק הבעיות שאנו עוסקים בהם היום. היחס הקיצוני בין מצב העם בספר ויקרא למצבו בספר דברים דומה מאד למצב של שני תרבויות היום: תרבות המזרח ותרבות המערב. בעוד שבמזרח ישנה רדיפה חסרת פשרות אחר רוחניות - רדיפה שגורמת להם לקדש פרות, שעירים, במערב, ה"שערים" כ"כ גדולים ומפוארים שאין שם שום מקום לדת ולרוחניות. בשני הציוויים שסקרנו התורה ממקמת את דרכה של היהדות כדרך אמצע - למרות שאנו שואפים לרוחניות, יש לשים לב מהו מושאה. ולמרות שאנו שואפים לפעול בעולם ולבנותו, יש לפנות מקום גם לרוחניות. סקירה זו שנאמרה לבני ישראל היא ביקורת נוקבת גם על מציאות ימינו ויש ללמוד ממנה את הלקחים.

_______________________

השיחה הועברה בתשס"ב ולא עברה את ביקורת הרב.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)