תצווה | לשוכני בתוכם

השיחה הועברה בתשנ"ה. את השיחה סיכם מתן גלידאי. השיחה לא עברה את ביקורת הרב

"וידעו כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה' א-להיהם" (שמות כ"ט, מו').

על הביטוי "לשכני", אומר רש"י - "על מנת לשכון אני בתוכם". לפי פרוש זה, הפס' בא לומר כי יציאת מצרים הייתה מותנית בכך שעם ישראל יבנה את המשכן ובכך יגרום להשראת השכינה.

הרמב"ן דוחה את פירושו של רש"י בשל נימוק לשוני - השימוש באות 'ל' באופן כזה לא נמצא. הרמב"ן מציע כי ייתכן ומשמעות המילה "לשכני" היא כעין "בשכני" והמשמעות של הפס' היא, שבני ישראל יידעו שהקב"ה גאל אותם ממצרים, בעקבות השראת השכינה שתהיה במשכן - "וידעו בשכני בתוכם כי אני ה' א-להיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים".

אולם, נראה כי פשט הפס' הוא כדברי האב"ע והרשב"ם שמשמעות הפס' היא כי יציאת מצרים הייתה כדי שהקב"ה ישכון במשכן. כמו שאומר האב"ע -

"כי לא הוצאתי אותם ממצרים רק בעבור שיעשו לי משכן ושכנתי בתוכם, וזהו 'תעבדון את הא-להים על ההר הזה"

הרמב"ן מביא את דברי האב"ע ומוסיף כי יש כאן "סוד גדול". הסוד הוא, כי השראת השכינה היא בעצם צורך גבוה - הקב"ה כביכול צריך את הורדת שכינתו לארץ ע"י המשכן ולכן הוציא את עם ישראל ממצרים. למרות שברובד הפשוט, המשכן מהווה צורך של עם ישראל הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית, ברובד הפנימי, המשכן הוא גם צורך גבוה.

כמובן שקשה מאוד להבין את הרעיון בדבר היות המשכן צורך גבוה - וכי לקב"ה ישנם צרכים שעליו לספקם?

אולם, הרמב"ן מביא לכך ראיות נוספות מפסוקים מפורשים בתנ"ך, כדוגמת הפסוק "ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיהו מ"ט, ג') וכן "אוה למושב לו" (תהילים קל"ב, י"ג).

חז"ל אף הרחיבו רעיון זה ודברו על תאווה של הקב"ה ביחס לבריאה בכלל - "נתאווה לדור עם בריותיו בתחתונים" (במדבר רבה, י"ג, ו'). מובן שחז"ל העזו להתבטא כך רק משום שיש פסוקים המדברים על כך מפורשות.

אם נשלב את דברי חז"ל עם הפסוק שבפרשה, נקבל את התמונה המלאה - הקב"ה רצה לשכון בעולם באופן כללי, אך רצה לשכון במקום אחד יותר משאר המקומות, הן מבחינה חברתית - בעם ישראל, והן מבחינה גיאוגרפית, בארץ ישראל ובמקדש. הפסוק מסביר כי בשל רצון זה של הקב"ה, היה צורך לגואלם ממצרים שכן הקב"ה לא יכול לשכון בתוכם בעודם משועבדים ושרויים במ"ט שערי טומאה.

כמובן שמטרה זו ביציאת מצרים מצטרפת למטרה הטבעית והפשוטה של הצלת עם ישראל מסבלו. התורה אכן מציינת את שתי המטרות בנוגע ליציאת מצרים - מצד אחד מטרת ההצלה מן הסבל - "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם...וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג', ז'-ח'). ומן הצד השני מטרת השראת השכינה - "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוהים" (במדבר ט"ו, מ"א). מצד אחד "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו', ו') ומן הצד השני "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לא-להים".

"שכינתא בגלותא"

ענין נוסף, הקשור להשראת השכינה בעם ישראל כ'צורך גבוה', הוא הרעיון של 'שכינתא בגלותא'. רעיון זה גם כן מתקשר לגלות ולגאולה ממצרים, כמו שאומר הקב"ה ליעקב אבינו - "אנוכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה" (בראשית מ"ו, ד').

רעיון זה מתפצל לשני פנים:

מצד אחד - "עמו אנוכי בצרה" (תהילים צ"א, ט"ו) - השכינה גולה מרצונה ביחד עם עם ישראל, כדי להשתתף בסבלם, כדברי הגמרא במגילה כט. - "תניא ר"ש בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים שכינה עמהן...גלו לבבל שכינה עמהן..."

מצד שני, השכינה כביכול נאלצת לגלות כאשר עם ישראל גולה. בשל היותה קשורה בעם ישראל, היא גולה בעל כורחה איתו. זוהי אינה גלות מרצון אלא מאונס. אם כן ביציאת מצרים יש גם כן פו של גאולת השכינה מגלותה.

לדברים הללו יש משמעות רלוונטית גם לגבינו. אנו אמנם לא בונים כעת מקדש פיזי, אך עלינו לבנות מקדש רוחני - מקדש של ערכים ורוח, של תורה ומצוות, כדי שהקב"ה ישכון בתוכנו. יש לזכור שמשכן כזה נחוץ גם לנו - לקדש ולרומם את עצמנו, אך גם לקב"ה, השורה בתוכנו.