תצווה | האסתטיקה ביהדות

 סיכום השיחה שהועברה בסעודה שלישית, שבת קודש פרשת תצווה התשנ"ג. השיחה סוכמה ע"י הרב מתן גלידאי. השיחה לא עברה את ביקורת הרב

וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת (שמות כ"ח, ב)

פסוק זה מתאר את התפארת וההדר שבבגדי הכהונה ואפשר להסיק מהם שליהדות יש יחס חיובי ליופי ולאסתטיקה, לפחות בכל הנוגע למקדש. יחס זה עולה גם ממקומות נוספים כגון עניין הידור מצווה:

זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ (שמות ט"ו, ב) - התנאה לפניו במצות (שבת קלג: ועוד)

בהידור מצוה יש שני פנים: יש פן ששייך לקיום שלם של המצוה ואינו שייך כלל ליופי והדר, כגון בחנוכה - שני נרות לא יפים יותר, מהבחינה האסטתית, מנר אחד. אך ברור שיש גם פן של הידור מצוה ע"י יופי והדר. כך למשל, במצוות ארבעת המינים.

ייתכן והסיבה לכך שיש חשיבות ליופי דווקא במצוה זו היא, שארבעת המינים באים לתת שבח והודיה לקב"ה, וכשניגשים אל הקב"ה כדי לשבחו יש לעשות זאת בצורה כמה שיותר מכובדת (כך מנמקים הראשונים במסכת סוכה מדוע עניין מצוה הבאה בעבירה שייך בלולב לעומת מצוות אחרות שבהם הוא לא שייך).

בעניין זה דומים ארבעת המינים למקדש והקרבת קרבנות, ולכן יש בהם עניין של אסתטיקה והדר כמו בעניין מקדש וקרבנות (וגם מצוה הבאה בעבירה שייכת לכאורה רק בקודשים ובלולב).

נראה שלעניין היופי וההדר יש שני פנים:

1) מי שבא אל הקב"ה צריך לעשות זאת בצורה מכובדת - "התנאה לפניו במצוות". הגמרא במספר מקומות מנמקת חומרות שונות הקשורות לקורבנות ע"י הפסוק "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ, הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ"? (מלאכי א', ח) - צריך להקריב קרבנות בצורה הראויה ולא להקריב דבר מאוס.

2) אולם ישנם הידורי מצוה שאינם שייכים לפן הסובייקטיבי הקשור לאדם. ספר תורה, למשל, צריך להיות כתוב יפה ואין לכך קשר לקרבת האדם לקב"ה, וכך גם לגבי היופי של המקדש. היופי כאן נחוץ מבחינה אובייקטיבית.

דברים המייצגים את מלכות השמים בעולם צריכים להיראות יפה, המקדש צריך להיראות יפה כיוון שהקב"ה שוכן בו.

הגמרא אומרת על כך "אין עניות במקום עשירות" (שבת קב: ועוד) - לא שייכת קמצנות ועניות כשמדובר בכבוד שמים. היופי וההדר במצב זה לא נועדים רק להרשים ולעורר התפעלות באדם שמביט בהם, אלא הם פשוט צריכים לשקף את גילוי השכינה בעולם.

על אף שאיננו מבינים זאת, הפסוקים מייחסים לקב"ה יופי והדר:

הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו (תהילים צ"ו, ו)

וגם בתפילה אנו אומרים:

ההוד וההדר לחי עולמים... הנוי והנצח לחי עולמים

כיוון שאנו מייחסים לקב"ה שלמות מוחלטת, ברור ששלמות כוללת גם יופי, לכן ברור שמה שמבטא את מלכות הקב"ה בעולם צריך להיות כמה שיותר יפה ומהודר.

באופן כללי, אפשר לומר שהיהדות מתייחסת בחיוב ליופי ואסתטיקה. ידועה הגמרא בברכות:

שלושה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים (נז:)

כמו כן, התורה הקפידה לספר לנו על יופיין של האימהות (וכך גם אסתר). היהדות שואפת לשלב יופי ואסתטיקה עם הצד הפנימי והרוחני.

לכאורה אפשר להסיק מזה שבכל פן של עבודת ה' רצוי שיהיו יופי והדר, אך נראה שאין הדבר כך. יש להיזהר מהשוואת עבודת ה' למקדש בעניין זה. הסכנה היא שיתר אסתטיקה חיצונית תפגע בצד הפנימי של עבודת ה'.

בארה"ב הפסיקו עם המנהג של בניית בתי כנסת מפוארים מאוד, כיוון שראו שבמקומות כאלו התפילה אינה נראית כמו שצריך. בתי כנסת כאלו מרחיבים דעתו של אדם, אך לא משאירים בה מקום רב לקב"ה.

האדם מביט בהוד וההדר ואינו עושה תפילתו תחנונים אלא קבע. במקום שאין מספיק מטען רוחני עדיף לוותר על הצד החיצוני, אולי כך יש סיכוי להתעוררות פנימית. הכוונה בוודאי תפעל טוב יותר בבית כנסת צנוע וקטן מאשר בבית כנסת גדול ומפואר.

רק כאשר המצב הרוחני מתוקן לגמרי אפשר להכניס אלמנטים חיצוניים של אסתטיקה. כך הוא המצב במקדש - למי שבא למקדש יש מראש מטען רוחני גדול ומטען זה מתעצם כאשר הוא נכנס אל המקדש. במצב כזה, אסתטיקה והדר יכולים רק להוסיף.

כאמור, אין ללמוד מהמקדש למקרים שהמטען הרוחני אינו גדול דיו. בעניין זה אמר פעם סופר אנגלי: "הבגדים הפכו אותנו לבני אדם, אך צריך להיזהר שלא יהפכו אותנו לארון בגדים".